כך נולדה תרבות הסמים בארץ

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הפכה פלשתינה המנדטורית לזירת הברחות חשיש מרכזית במזרח התיכון. איך זה קרה דווקא בתקופה שבה ההפללה והשיטור גברו?

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
.
גלויה שכותרתה: סצנות מצריות- מעשני חשישקרדיט: ויקיפדיה

פרופ' חגי רם 

תקופת המנדט שימשה נקודת מפנה בתולדות סחר החשיש וצריכתו באזור בכלל ובפלשתינה-א"י בפרט, וזאת הודות להצטלבותם של שני אירועים מרכזיים: הוצאת הסחר בקנאביס מחוץ לחוק על ידי גופים בינלאומיים (בעיקר חבר הלאומים); וחלוקת אזור הלבנט למדינות קולוניאליות (או קולוניאליות למחצה). תהליכים אלו הובילו לתוצאות בלתי מכוונות – הפיכתו של הלבנט, ופלשתינה בתוכו, לזירה מרכזית של הברחות חשיש מלבנון-סוריה בצפון למצרים בדרום, דרך פלשתינה-א"י. מצב עניינים זה הוביל בתורו לעלייה תלולה בצריכת חשיש בארץ והיווצרות תרבות חשיש בה. הסיפור מדגים היטב את אחד מן  הפרדוקסים – או מעשי האיוולת – של המלחמה בסמים המתנהלת בעולם זה מאה שנים ויותר: כיצד משטרי איסור על סמים ועל הסחר והשימוש בהם במקום אחד עשויים ליצור תרבות סמים במקום אחר.

אפשר להתחיל את הסיפור עם שני צווים שתרמו רבות לעיצוב המציאות החדשה. אמנת האופיום הבינלאומית השנייה מטעם חבר הלאומים (1925) קבעה איסורים גלובליים חמורים יותר מבעבר על סמים אופיאטים – אך גם צירפה לראשונה את הקנאביס לרשימת הסמים האסורים. באופן פרדוקסלי, אמנה זו סיבכה את פלשתינה בהברחות חשיש חוצות גבולות ורחבות היקף מלבנון למצרים, תופעה שלא הייתה ידועה בה לפני כן, וסייעה בהפיכת הארץ לנתיב הסחר המרכזי של של הסם בלבנט בתקופה שבין שתי מלחמות עולם. הצו השני – פקודת הסמים המסוכנים של ממשלת המנדט משנת 1936 – מדגים, בין היתר, כיצד אמנת חבר הלאומים תרמה תרומה גדולה להתפשטות המהירה של שימוש בחשיש לצרכי פנאי על ידי האוכלוסייה הערבית של פלשתינה, וליצירת תרבות סמים בה. 

.
בית קפה בירושלים המנדטורית, סביבות 1920צילום: Library of Congress, Prints & Photographs Division

על מנת להבין את הקשר בין אמנת האופיום השניה להיסטוריה החברתית של החשיש בפלשתינה, יש להפנות את מבטנו אל עבר מצרים, הלוא היא צרכנית הקנאביס הגדולה במזרח התיכון הערבי, שמסורת השימוש בחשיש בה חוזרת עד לימי הביניים. לאור השימוש הנפוץ של חשיש במצרים, יש בעולם הערבי מי שמכנים את המצרים "חשאשין", כלומר צרכני חשיש. 

במפנה המאה העשרים, מוצרי קנאביס היו עדיין חוקיים ברחבי העולם, אך לא במצרים, בה הוצא החשיש אל מחוץ לחוק כבר במהלך הרבע השלישי של המאה התשע עשרה. החשיש הוברח למצרים מארצות שונות (למשל, הודו, קפריסין, רומניה והאימפריה העות'מאנית-תורכיה), ואולם, המקור המרכזי שלה לסם היה יוון, שם גודלו צמחי הקנאביס במטעים באיים קטנים והוברחו למצרים לאחר עיבודם כסחורות לחשיש בדוגיות דרך הים התיכון. "כל החשיש הנצרך במצרים מגיע מיוון", התלונן ב-1906 לורד קרומר, הקונסול הכללי המפורסם של בריטניה במצרים (והשליט בפועל של הארץ), והוסיף: "קשה לעשות הרבה יותר ממה שאנחנו כבר עושים במצרים. מה שרצוי הוא שיוון תאסור על גידולי החשיש".

לחצים בריטיים ומצריים גוברים על ממשלת יוון לאסור על גידול קנאביס ועל סחר בו בסמוך למלחמת העולם הראשונה החלו לשאת פרי לאחר המלחמה. אמנת האופיום השנייה של חבר הלאומים שנכנסה לתוקף ב-1928 והטילה לראשונה מגבלות גלובליות על סחר בחשיש, הפחיתה עוד יותר את כדאיות עסקי החשיש ביוון. ביטול משטר הקפיטולציות ב-1937 – משטר שהעניק חסינות משפטית לנתינים זרים במצרים, וביניהם נתינים יוונים, ואפשר להם להבריח חשיש למצרים ולסחור בו מבלי לתת על כך את הדין – הנחית מכת מוות על הברחות החשיש מיוון למצרים. אין זה פלא אפוא שראסל פאשא, מי שעמד בראש לשכת המודיעין הכללית לסמים במצרים (מַכתבּ אל-מֻח'אבַּראת אל-עאם לִ-ל-מַואד אל-מ‏‎ֻח'דּרה) בשנים 1946-1929, הכתיר ב-1937 את ביטול הקפיטולציות כ"אירוע בעל החשיבות הגדולה ביותר השנה".

עם זאת, נסיבות אלו לא פתרו את "בעיית החשיש" במצרים. אדרבה, ייתכן שהן אפילו החמירו אותה. בהיעדר אספקת חשיש מיוון, מחד גיסא, והמשך הביקוש לסם במצרים, מאידך גיסא, פנו המצרים לחשיש שמקורו בלבנון וסוריה. כתוצאה מכך, הפכה פלשתינה לחוליה מרכזית בשרשרת אספקת הסם למצרים – "ארץ מעבר" בלשון הדוחות הבריטיים. בקיצור נמרץ, מיקומה הגיאוגרפי של פלשתינה הבטיח כי כמויות עצומות של סחורות חשיש יוברחו על פני שטחה בדרך למצרים. פלסטינים "רגילים", כנופיות בינלאומיות, חיילים בריטים, ואפילו ארגונים ציוניים שלחמו נגד המנדט הבריטי (האצ"ל, ואפילו ההגנה) – כל אלה ועוד נטלו חלק בהברחות אלו. כפי שג'וסף ברודהרסט, ראש הבולשת הבריטית בפלשתינה בשנים 1930-1924 העיר: "באמצעות כל סוגי התחבולות שאפשר להעלות על הדעת, החשיש מוברח  ממעבר לגבול הסורי אל תוככי פלשתינה, וממנה אל מדבר סיני הלוהט, ומשם לקהיר". בהזדמנות זו הוא התלונן בייאוש על "מבריחים יצירתיים" ו"ערמומיים מבטן ומלידה", אשר "סובבו את המשטרה בכחש" ו"העסיקו אותנו בצרות אינסופיות".

.
תחבולות של מבריחי חשיש למצרים: החדרת שפורפרות מלאות בחשיש לבטנם של גמלים. לאחר שהיו חוצים את הגבול למצרים, הגמלים היו נשחטים כדי לדלות מבטנם את החשיש. צילום: Annual Report of the Central Narcotics Intelligence Bureau, Cairo, 1939

בניגוד למתואר בטקסטים אוריינטליסטיים מן העבר הרחוק והקרוב, בפלשתינה העות'מאנית המאוחרת השימוש בחשיש לא היה רווח במיוחד, וזאת בדומה לצריכת אופיום באנגליה במאה התשע עשרה שהייתה מתונה בהשוואה למקומות אחרים. מצב עניינים זה החל להשתנות במהלך התקופה המנדטורית כתוצאה מנסיבות שלא היו בשליטת תושבי הארץ: הופעת סחר הסמים בלבנט לאורך הציר של לבנון-פלשתינה-מצרים. הואיל ובדרכם למצרים העדיפו מבריחי חשיש למכור חלק מסחורתם האסורה לשוק המקומי, חלה עלייה תלולה בצריכת חשיש בקרב תושבי הארץ הערבים בני מעמד הפועלים העירוני. בשנות השלושים התאבך עשן החשיש מעל יפו, חיפה, ירושלים, עכו, שכם, טבריה, רמלה ולוד – ואפילו מעל תל אביב, העיר העברית הראשונה. את החשיש עישנו במאורות חשיש מאולתרות (שכונו בעיתונות העברית של התקופה "קלובים של מעשני חשיש"), בבתי קפה ובתי זונות שהלכו והתרבו בערים אלו, וניתן היה לראות רבים מהלכים ברחובות כשהם מסוחררים מהשפעתו.

אתרים אלו הטרידו את רשויות המנדט הבריטי. לפיכך, לקוחות בתי קפה ובעלי בתי קפה נעצרו באופן קבוע בגין מכירת חשיש ושימוש בו; והחל משנות השלושים ערכה המשטרה המנדטורית פשיטות מתואמות על בתי קפה בערים שונות בתדירות גוברת והולכת. פקודת הסמים המסוכנים של 1936 של המנדט הבריטי מעידה על הבעיה שאתרים אלה הציבו בפני הרשויות. סעיף 14 של פקודה זו, שלא הופיע בשלוש פקודות הסמים המנדטוריות שקדמו לה (ב-1925, 1928 ו-1932), נועד להתמודד עם מצב שלא היה ידוע קודם לכן: “עבירות הקשורות למקומות המשמשים למכירה או לעישון של אופיום וחשיש".

אין ספק כי גופים בינלאומיים אשר אסרו על סמים או הסדירו את תפוצתם והשימוש בהם בתקופה המנדטורית נחלו הצלחות מסוימות. ואולם, לרוב לא היה בכוחם של גופים אלה למנוע לחלוטין תנועות חוצות גבולות של סמים, שכן בפעולותיהם המניעתיות הם דחפו את סחר הסמים לידי יזמים עבריינים ולשוק השחור. עבריינים אלה חצו במהירות גבולות פוליטיים חדשים או וותיקים בניסיון לנצל נקודות תורפה במערכת האכיפה הבינלאומית, ודאגו לכך שחיסולו של מקור מסוים לסמים יוחלף עד מהרה במקור אחר.

.
ספרות בלש בשפה העברית בתקופת המנדט: יהודי המנדט היו מודעים הן להברחות החשיש שחצו את גבולות הארץ והן לתרבות החשיש שהתפתחה מהן, והביעו חרדה עמוקה מפניהם. צילום: חגי רם

במקרה זה, שיבוש אספקת החשיש מיוון למצרים התאזן באמצעות אספקה מלבנון וסוריה לאותו יעד. תמורה זו, בתורה, הביאה להפיכת הלבנט, ופלשתינה בתוכו (כלומר, כנקודות תורפה במערכת הפיקוח הבינלאומית), לזירה של הברחות חשיש רחבות היקף שחדרו מבעד לגבולות המדינות הקולוניאליות. וכאילו כדי להוסיף חטא על פשע, סחר בין-אזורי זה, שלא התקיים לפני מלחמת העולם הראשונה, תרם תרומה משמעותית לצמיחת תרבות סמים מקומית ופעילה בארץ.

אם יש איזשהו לקח נוסף שניתן ללמוד מהדיון הזה, הוא ש״יובש״ בסמים הנובע ממשטרי איסור או רגולציה לא צפוי להימשך לעד, והוא אף עשוי ליצור תוצאות בעייתיות לא מכוונות. כאמור, יש הצדקה לראות בחבר הלאומים כמי שכונן את משטר האיסור הגלובלי הראשון על הקנאביס. ואולם, בכל הקשור למצרים, משטרים אלו לא הביאו להפסקת שרשרת אספקת החשיש למדינה. אדרבה, הם הביאו להתהוותם של נתיבים אלטרנטיביים לסחר זה, שהמשיך בעוצמה ואף שינה את תרבות שינוע וצריכת הסמים באזורים אחרים. בספר זיכרונותיו הודה ראסל פאשה בחוסר התוחלת של מאמצי מנע אלו. לדבריו, למרות סכומי כסף גדולים שהוצאו למאמצי מניעת הברחות החשיש, הרשויות הבריטיות הצליחו לתפוס לא יותר מעשרה אחוזים מהסמים האסורים (בעיקר חשיש, אבל גם אופיום) שהוברחו למצרים דרך פלסטין.

פרופ' חגי רם הוא היסטוריון של המזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון בנגב. ספרו החדש, Intoxicating Zion: A Social History of Hashish in Mandatory Palestine and Israel, צפוי להתפרסם בקרוב בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד.

עקבו אחרי הסדנה להיסטוריה חברתית בפייסבוק וקבלו עדכונים על מאמרים חדשים.

הסדנה להיסטוריה חברתית | |הסדנה להיסטוריה חברתית

הסדנה להיסטוריה חברתית הוקמה על-ידי היסטוריונים של המזרח התיכון על-מנת לפרק, לחרוט, לשייף ולהרכיב פיסות של עבר יחד עם חלקים של המציאות העכשווית. אנו שואפים להנגיש לציבור הישראלי מחקר עדכני על האזור, פרי עטם של טובי המומחים, מתוך כוונה להשתמש בהיסטוריה ככלי של התבוננות והקשבה. המונח 'היסטוריה חברתית' משמש אותנו לא רק לציון הזרם שאליו אנחנו משתייכים בכתיבה האקדמית שלנו; הוא מבטא גם את שאיפתנו להפוך את לימוד ההיסטוריה למעשה חברתי, לפעולה שיש בה כדי לתרום לדיון ציבורי ביקורתי. בכוונתנו לגשת לסוגיות כבדות משקל מזוויות בלתי שגרתיות ולהראות כיצד אפילו קורותיהם של עצמים תמימים ודמויות שוליות לכאורה או אפורות למראה מגלמים ולעתים אף מעצבים תהליכים פוליטיים וכלכליים רחבים במזרח התיכון.

כמה מלים עלינו:

בכל תקופה נתונה מכהן צוות עריכה בפועל של שלוש חברות/י מערכת. יתר המערכת מקדמות/ים פרויקטים נוספים של הסדנה שתשמעו עליהם בהקדם.

עריכה בפועל

ליאת קוזמא

אני פרופ' חברה בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. את התואר הראשון והשני למדתי באוניברסיטת תל אביב, ואת השלישי באוניברסיטת ניו יורק. אני מנהלת קבוצת מחקר "היסטוריה אזורית של רפואה במזרח התיכון המודרני", עומדת בראש המרכז לחקר האסלאם ע"ש נחמיה לבציון ובראש הקתדרה על שם הארי פרידנוואלד להיסטוריה של הרפואה. אני גם חברת האקדמיה הצעירה הישראלית. ספרי האחרון עסק בסחר בנשים במזרח התיכון וצפון אפריקה בין מלחמות העולם.

בסמה פאהום 

אני דוקטורנטית להיסטוריה באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה. הדוקטורט שלי עוסק בהיסטוריה של חקלאות הטבק המסחרית בארץ משלהי התקופה העות׳מאנית ועד סוף שנות השמונים של המאה העשרים. אני מתמקדת בחייהם של מגדלי הטבק הערבים והיהודים, משפחותיהם, וקהילותיהם, בכלכלת משקי הבית שלהם, בהתמודדותם עם תהליכי מונופוליזציה ושינויים מדיניים וכלכליים, וביחסם לגבולות המדינה והשוק. אני מתעניינת בנוסף בשווקים לא פורמליים, בחיי היומיום האגרריים, ובכל מה שקורה בשוליים.

און ברק

אני היסטוריון חברתי ותרבותי של מדע וטכנולוגיה המתמחה בהתפתחותם של תשתיות, סטנדרטים, מכשירים ואמצעי תקשורת, ובפוליטיקה, בתיאולוגיה ובאסתטיקה האופפים אותם. ספרי הבא, שיראה אור בשנה הבאה, עוסק בפחם ובעידן הקיטור במזרח התיכון. זה שלפניו התחקה אחר התפתחות ה"זמן המצרי" המושהה והבלתי מדויק. למדתי חקרתי ולימדתי באוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת ליידן, אוניברסיטת ניו יורק, אוניברסיטת פרינסטון ואוניברסיטת הומבולדט. כיום אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב.

נטע תלמוד - רכזת מערכת

אני דוקטורנטית בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית וחלק מקבוצת מחקר "היסטוריה אזורית של רפואה במזרח התיכון המודרני". הדוקטורט שלי עוסק בהיסטוריה חברתית של הכולרה באימפריה העות'מאנית במאה התשע עשרה. אני מתעניינת בהשפעה שהייתה למגפה על קהילות, ויחסים בין קהילות, על מעמדות חברתיים ועל משפחות.  תזת המ"א שלי עסקה בחיים הקהילתיים בשכונת המוגרבים בעיר העתיקה בירושלים העות'מאנית.

מערכת הסדנה:

אבנר וישניצר, אוניברסיטת תל אביב

אביב דרעי, אוניברסיטת ניו יורק

נמרוד בן זאב, אוניברסיטת פנסילבניה

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ