בין פוליו לקורונה עובר קו של מבוכה

ממגפת שיתוק הילדים של שנות החמישים אפשר ללמוד על הגורמים שמעצבים את קבלת ההחלטות במצבי חוסר ודאות והיעדר ידע. מאמר שלישי בסדרה "מגפת הקורונה בפרספקטיבה היסטורית"

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
.
קרדיט: הספרייה הלאומית, רודי ויסנשטיין

אורית רוזין

לסיכום הפרק הנוכחי של מגפת הקורונה, אני מציעה שנתבונן בתגובה של פוליטיקאים, ראשי משרד הבריאות והעיתונות במגפה אחרת שפקדה חלקים מן העולם וגם את ישראל בשנות החמישים. בניגוד לקורונה – וירוס חדש שהשפעתו על בני אדם מתחוורת ככל שחולף הזמן - שיתוק הילדים שגורמת מחלת הפוליו היה (טרם פיתוח החיסון) מחלה אנדמית. כלומר, מחלה בעלת נוכחות קבועה באזורנו. הסימפטומים שלה: חום, כאבי גרון, כאבי בטן ושלשולים, מחלה דמויית שפעת ובחלק קטן של החולים אף שיתוק ומוות, היו ידועים לרופאים. בנוסף, כמו עם הקורונה, גם בפוליו היו נדבקים א-סימפטומטיים. 

אך מגפה, כל מגפה, אפילו של וירוס מוכר יחסית, היא אירוע מביך עבור פוליטיקאים בכלל והאחראים על בריאות הציבור בפרט. היא חושפת אזלת יד, אי ידיעה, חוסר ודאות ומטילה עול קשה על מקבלי החלטות. במגפה מתפרצים לא רק תחלואה כי אם זרם של מידע כוזב, זעם וחרדה, האשמת זרים בהפצת המחלה וקונספציות מוטעות.

ב-1949 ובשנות החמישים המוקדמות התפרצה מגפת שיתוק הילדים בכמה ארצות. בארה"ב היו למשל שתי התפרצויות גדולות ב-1949 וב-1952. הידיעות על ההתפרצות בישראל החלו ב-28 בפברואר 1950 במחנה לעולי תימן בראש העין. שררה אי ודאות וידיעות שונות ומשונות החלו להופיע בעיתונות. עיקרו של דבר, לא היה ברור לרופאים בישראל מדוע התפרצה המחלה בהיקף כה גדול. למעט העובדה הידועה שהמחלה פוגעת בעיקר בילדים, הם לא ידעו תחילה מי מבין הילדים היו יותר חשופים או רגישים לה. הם אף לא ידעו בוודאות אם התזונה הלקויה של הילדים בזמן משטר הצנע, או תנאי החיים הקשים של העולים במחנות ומאוחר יותר במעברות הם שגרמו לריבוי המקרים.

ב"מעריב" דווח שהרופאים סבורים שהמחלה לא עוברת מאדם לאדם (למרות שזה לא היה מצב הידע הרפואי באותה העת) ועל אף זאת, נתקבלה הוראה לסגור את המחנה בפני מבקרים שאינם עובדים במקום והילדים בודדו. כמה ימים לאחר מכן כבר דווח על שלושה מקרי מוות, על הסרת הבידוד מכל המחנה והמשכו בבית החולים בלבד. ב-2 במארס, החלו הכחשות על מצב הבריאות הירוד במדינה: ב"מעריב" דווח כי ארבעה רופאים בעלי שם טוענים שעל אף העלייה בשיעור מקרי הפוליו ודלקת קרום המוח, אין חשש למגפות בישראל. ב-7 במארס, "קול העם" – ביטאון המפלגה הקומוניסטית – תיאר את ההתפרצות כמגפה מצומצמת של שיתוק ילדים במחנה ראש העין. משרד הבריאות הודיע שאין לראות את המחנה כמקור להתפשטות המחלה, אלא כמקום שאוכלוסייתו רגישה במיוחד אליה.

איגוד ישראלי למען נפגעי שיתוק ילדים, 1959צילום: הספרייה הלאומית

אך על אף הצעדים שננקטו, המחלה המשיכה להתפשט וקיבוצים הטילו סגר על יושביהם מפאת הידבקות של ילדים שחיו בבתי הילדים. ד"ר יוסף מאיר, מנכ"ל משרד הבריאות דאז, החל להתראיין לעיתונות לעתים קרובות. בסוף אפריל הוא הודיע שננקטו כל הצעדים למנוע את התפשטותה של המחלה. הוא הכחיש שמדובר במגפה וקבע ששיעור דומה של מקרים קיים גם בארצות מפותחות באירופה וצפון אמריקה. ישראל היתה אז מדינה מתפתחת, שמצבה הכלכלי היה בכי רע, ואוכלוסייתה ניזונה במשורה.

על אף הניסיון הראשוני להכחיש את הסכנה, המחלה הוסיפה להתפשט. באמצע מאי הומלץ להימנע מרחצה בים, מפתיחת קייטנות ומהתקהלות. חופי תל-אביב נסגרו למתרחצים. הרחצה בבריכות הותרה לילדים מגיל שש בלבד. ד"ר מאיר חזר והכחיש את הקשר בין התפרצות התחלואה והעולים. התובנות, כמו היום, היו שרחיצת ידיים קפדנית, בידוד חולים והישמרות מהפרשותיהם, יסייעו במניעת המחלה, אך אי ודאות היתה אז, כמו היום, בת הלוויה של התקופה. לצד אשפוז החולים, האמצעים הבסיסיים למניעת תחלואה (די תאי שירותים, מערכת ביוב תקינה, מים זורמים וסבון) לא היו בנמצא, בעיקר לא במקומות שאוכלסו בעולים.

ב-25 במאי, שעה שמספר המקרים המאובחנים עלה מ-43 בפברואר ל-379, כבר קראו להתפרצות בשמה - אפידמיה. באמצע יוני נרשמה ירידה מסוימת בהיקף התחלואה וביולי נרשמה ירידה נוספת. שמועות על חיסון קרוב נפוצו במהלך הקיץ.  עד ינואר המחלה נעלמה, רק כדי לשוב באפריל ובמאי 1951. ב-20 במאי, כבר תוארה ההתפרצות המחודשת כעלייה עונתית בהיקף התחלואה.

המומחים וקובעי המדיניות נאבקו גם בתדמית המחלה ולא רק במחלה עצמה: כיצד ראוי להגדיר את מקבצי המקרים שהתגלו בתחילה? כיצד להגדיר את היקף התחלואה – האם מדובר במגפה, או לא? כיצד להסביר את חזרתה של התחלואה באביב? כיצד להגן על תדמיתם של העולים, שממילא הייתה שלילית?  צעדי ההסברה התעצבו תוך חרדה פוליטית וציבורית. מקבלי ההחלטות חששו מפני האשמת העולים ומפני האשמת מדיניות העלייה של הממשלה; הם חששו מפני האשמת השלטונות במחדל בטיפול בחלק היקר ביותר באוכלוסייה – הילדים. חרדה זו אכן התממשה, אם לשפוט על פי התלונות בעיתונות על אודות התזונה הלקויה של הילדים שאינה מאפשרת להם להתגונן בפני המחלה. תוך כדי גיבוש התגובות למגפה ולצורך לנסוך ביטחון בציבור, קובעי המדיניות והמומחים עשו מאמץ להסתיר את המבוכה שגורמות אי-הידיעה וחוסר הוודאות ולהפגין שליטה במצב שלא הייתה עליו למעשה כל שליטה.  

מקץ ארבע שנים כבר התברר במאמר אקדמי שפרסמו האפידמיולוג פרץ יקותיאל ושותפיו ב-1955, שמגפת הפוליו פגעה בילדים שחיו בצפיפות: שיעור התחלואה בקרב עולים במחנות ובמעברות עמד על 26.8 ל-10,000 תושבים ואילו בקיבוצים (שבהם חיו התינוקות והילדים בבתי ילדים) השיעור היה דומה – 25, זאת בהשוואה לערים הגדולות - 10.7. שיעור ההדבקה במחנות העולים, במעברות ובקיבוצים היה דומה, על אף העובדה שיקותיאל ושותפיו מציינים שהמצב ההיגייני בקיבוצים טוב לאין שיעור מזה שבמעברות. האשמה לפיכך לא הייתה בעולים, אלא בצפיפות. העולים התימנים  לא היו רגישים יותר למחלה, כפי שנטען תחילה, אלא חיו בצפיפות רבה, וילדיהם, כמו ילדי הקיבוצים, הושמו במוסדות. בניגוד לילדי הקיבוצים, הניתוק מהמשפחה נכפה על העולים והיה זר לתרבותם. הקונספציה שהילדים במוסדות מקבלים טיפול מיטבי לא השתנתה בעקבות המגפה, ובקיבוצים, מכל מקום, לא נרשמה התנגדות גורפת להמשך הלינה בבתי הילדים.

ד"ר יונה סאלק בפגישה עם דויד בן גוריון, 1959צילום: הספרייה הלאומית, צלם אדגר הירשביין

הבהלה הציבורית שחוללה המגפה בצפון אמריקה הביאה לפריצת דרך בפיתוח חיסון  שמפתחו היה יונה סאלק. אך פיתוח זה, שיושם במהירות על אף ביקורת של מומחים בני הזמן, גם הוביל למחדל. באביב 1955, לאחר שהורים למיליוני ילדים בארצות הברית התירו להזריק לילדיהם חיסון בנגיף המומת של סאלק, חלו מקצת הילדים מפני שהחיסונים לא נבדקו כהלכה וחלקם הכילו נגיף חי. משלחת ישראלית שביקרה בקיץ 1955 בארצות הברית כדי ללמוד כיצד לייצר את החיסון בישראל, דיווחה לשולחיה על המבוכה הרבה, בלשון המעטה, ששררה שם. בישראל החלו לייצר חיסון לילדים ב-1957. 

כהיסטוריונים אנו יודעים שיש תגובות שגורות למגפות החוזרות ונשנות בהיסטוריה. אנו יודעים שההתמודדות עם מגיפה היא תהליך של למידה ממושכת, שמשברים מזמנים הזדמנויות לצבור כוח ו/או ממון, ושבעת צרה ומתח, משרלטנים צריך להיזהר שבעתיים. אך ככל שיש נקודות דמיון בין מגפות יש גם שוני גדול. ג'ורגיו אגמבן טען ברשימות שפרסם זה עתה בעקבות המגפה באיטליה (וזכו לתגובות חיוביות אך גם לביקורת) כי ההיסטוריה ידעה מגיפות חמורות הרבה יותר מהקורונה, אך איש מעולם לא העלה על דעתו להכריז בשל כך על הגבלות כה חמורות. בישראל של שנות החמישים, הכרזה על סגר גורף לא הייתה כלל אפשרית. לא הייתה אפשרות לכלכל את כל האנשים, לשנע סחורות, לארגן את המשך החיים תחת מצור – לא אפשרות לוגיסטית ולא כלכלית. גם לא היו אמצעי אכיפה מספיקים, לא משטרתיים וודאי שלא אלקטרוניים. פוליו, יש לומר הייתה רק אחת מני מחלות מידבקות קשות שפשטו בארץ. אותה שנה נרשמה למשל גם התפרצות גדולה של חצבת (למעלה מ-12,000 מקרים).

בניגוד למגפת הפוליו שפגעה בילדים ובעיקר בתינוקות ופעוטות ועוררה דאגה כנה, אוכלוסיות המצויות בסיכון גבוה כיום, מעוררות חרדה פחותה ולעתים קרובות אדישות. כמו כן במהלך התפרצות מגפת הפוליו ביקשה הממשלה להרגיע את הציבור ולנסוך בו ביטחון ותקווה ולא להלך עליו אימים.

חיסון מונע לשיתוק ילדים, משרד הבריאות 1957צילום: הספרייה הלאומית

הבדל נוסף הוא שבניגוד לשיתוק הילדים, שאיש לא הטיל ספק בחומרתו, הגם שחלק ניכר מהחולים בו לא לקו כלל בשיתוק, עוצמתו של הוירוס הנוכחי מוטלת בספק. ברשימתו מה-26 בפברואר הסביר אגמבן שהמדובר בשפעת רגילה, לא מאוד שונה מאלה החוזרות מדי שנה והוסיף כי המצאתה של מגיפה  עשויה לספק את התואנה האידיאלית להרחבת אמצעים של מצב חירום באופן בלתי מוגבל. אך שעה שכתב את הרשימה עמד מספר המתים מהמחלה באיטליה על 12, ועד שהתפרסם התרגום העברי כבר עלה המספר ליותר מ-29 אלף. אגמבן לא שיער ככל הנראה איזה נזק תמיט המגפה על ארצו. מגפת הפוליו מלמדת אותנו שחרדות וערכי מוסר הם יחסיים (פגיעה בילדים מעוררת חרדה, בזקנים הרבה פחות); היא מלמדת אותנו שקונספציות מוטעות (הלנת ילדים או קשישים במוסדות) מתגלות רק בדיעבד (וגם זה לא תמיד); היא מלמדת אותנו שקובעי מדיניות חשים שהם עומדים למבחן ומגיבים בהתאם למציאות פוליטית וחברתית ולא רק בהתאם לזו הבריאותית. מגפת הפוליו גם צריכה ללמד אותנו שיעור בענווה - כי איש איננו חוזה עתידות. לנוכח המבוכה שמעוררת המגפה, כדאי להעלות תהיות, ראוי בהחלט לדאוג לחרויות, שאלות מוסריות צריכות להישקל היטב מכל צדדיהן – ייתכן שמוקדם מדי להסיק מסקנות.

פרופ' אורית רוזין מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, היא עורכת שותפה של כתב-העת Journal of Israeli History

מאמר שלישי בסדרת מאמרים המבוססים על הרצאות שניתנו בכנס "מגפת הקורונה בפרספקטיבה היסטורית: מבטים מהמרחב המקומי" ביוזמת הפורום הבינאוניברסיטאי של חוקרי המנדט, פורום חוקרי ישראל, והמכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים ויצמן. עורכת אורחת: חגית קריק.

עקבו אחרי הסדנה להיסטוריה חברתית בפייסבוק וקבלו עדכונים על מאמרים חדשים

הסדנה להיסטוריה חברתית | הסדנה להיסטוריה חברתית

"הסדנה להיסטוריה חברתית" הוקמה על-ידי היסטוריונים של המזרח התיכון על-מנת לפרק, לחרוט, לשייף ולהרכיב פיסות של עבר יחד עם חלקים של המציאות העכשווית. אנו שואפים להנגיש לציבור הישראלי מחקר עדכני על האזור, פרי עטם של טובי המומחים, מתוך כוונה להשתמש בהיסטוריה ככלי של התבוננות והקשבה. המונח "היסטוריה חברתית" משמש אותנו לא רק לציון הזרם שאליו אנחנו משתייכים בכתיבה האקדמית שלנו; הוא מבטא גם את שאיפתנו להפוך את לימוד ההיסטוריה למעשה חברתי, לפעולה שיש בה כדי לתרום לדיון ציבורי ביקורתי.

בכוונתנו לגשת לסוגיות כבדות משקל מזוויות בלתי שגרתיות ולהראות כיצד אפילו קורותיהם של עצמים תמימים ודמויות שוליות לכאורה או אפורות למראה מגלמים ולעתים אף מעצבים תהליכים פוליטיים וכלכליים רחבים במזרח התיכון.

חברי וחברות המערכת:

נמרוד בן זאב, אקדמיית פולונסקי, מכון ון ליר
אביב דרעי, אוניברסיטת ניו יורק
עתליה ישראלי-נבו, בית הספר לתיאטרון חזותי
נטע כהן, אוניברסיטת אוקספורד
בסמה פאהום, אוניברסיטת סטנפורד
נטע תלמוד, האוניברסיטה העברית

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ