העם אינו ימני, הוא מושפע מהמנהיג

המציאות הפוליטית מלמדת כי הגיע הזמן לערער על טיב האקסיומה שהתקבעה במקומותינו. הציבור מושפע מעמדותיו המשתנות של המנהיג ולא להפך, ולכן טועה נתניהו בהפניית העורף לממלכתיות

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נתניהו בסיור בשכונת התקווה בתל אביב, אשתקד
נתניהו בסיור בשכונת התקווה בתל אביב, אשתקדקרדיט: תומר אפלבאום
שגיא אלבז
שגיא אלבז

האמירה כי העם בישראל הוא ימני הפכה לאקסיומה. אבל, אקסיומה אינה הוכחה אלא הנחה שהתקבעה כנכונה עד שאין טעם אפילו להפריכה. המציאות הפוליטית בישראל מלמדת כי הגיע הזמן לערער על טיבה. על פי שיטת הייצוג היחסי הנהוגה בישראל, מפת המפלגות בכנסת מייצגת את בחירת העם. כידוע, גוש הימין לא הצליח להשיג רוב של 61 ח"כים בשתי המערכות הבחירות האחרונות, וכל הסקרים מצביעים על כך שבנימין נתניהו ושותפיו הטבעיים ייכשלו בכך גם במארס.

תומכי הימין נאחזים בקש במקום ביתד מוצק, כל עוד הם מנופפים באביגדור ליברמן כסיבה לאי הקמתה של ממשלת ימין. ליברמן מחזיק מאז ומתמיד בדעה כי "שלמות העם חשובה משלמות הארץ". יתרה מכך, כשמנהיג כריזמטי של מפלגה פוליטית משנה את עמדותיו, יהיו נסיבות השינוי אשר יהיו, הוא מצליח להשפיע גם על תפישת עולמם של גרעין בוחריו. ההתמקמות של ליברמן במרכז הפוליטי סחפה אחריו גם את מצביעי ישראל ביתנו, שרובם הם (עדיין) עולי בריה"מ לשעבר, אל מחוזות הפרגמטיזם והריאליזם. סקר שערך מרכז גוטמן לחקר דעת קהל ומדיניות ב-2019 הראה כי בשאלות חוץ וביטחון וערכים דמוקרטיים, תומכי ישראל ביתנו נמצאים עמוק במרכז.

המסקנה המתבקשת מכך היא שהציבור מושפע מעמדותיו המשתנות של המנהיג, ולא להפך. ראש הממשלה מנחם בגין הצהיר כי יעבור לנאות סיני שנה וחצי לפני שחתם על הסכם השלום עם מצרים, וההסכם זכה לתמיכה ציבורית ופרלמנטרית רחבה. ממשלת רבין ביטלה את החוק האוסר על מפגשים עם אנשי אש"ף ב-1993 מבלי לעורר תרעומת ציבורית וכעבור 16 שנים הביע ראש הממשלה נתניהו תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. למעשה, פתרון שתי המדינות קיבל לגיטימציה ציבורית משלושה ראשי הממשלה שהתנגדו לתהליך אוסלו – אריאל שרון, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו. גם היום הוא נהנה מתמיכה במשאלי דעת הקהל בישראל.

בהקשר זה מעניינת במיוחד עמדת הציבור ביחס לירושלים, שכן השיח עליה השתנה בתקופת ממשלת ברק. נושא חלוקת העיר הפך מטאבו מוחלט לסוגייה שבמחלוקת. סקרים שהתפרסמו בזמן דיוני ועידת קמפ דייויד השנייה הצביעו על שינוי עמוק בדעת הקהל ביחס לרעיון החלוקה במסגרת הסכם קבע עם הפלסטינים. תמורה זו מבליטה את עוצמתו של מסר המועבר מההנהגה לציבור בתיווך התקשורת. אם עד יולי 2000 נאמר לציבור כי אסור לדבר על ירושלים, הרי שבקמפ דייויד שידרה ההנהגה מסר סותר, אבל בשני המקרים קיבל רוב הציבור את הדעה שהוכתבה מלמעלה. אליה הצטרפו מעצבי דעת קהל אחרים מהמרכז הפוליטי של אז, יהורם גאון - מסמלי ירושלים, כרמי גילון - ראש השב"כ לשעבר, ואריה עמית - מפקד מחוז ירושלים לשעבר.

בסופו של דבר, העם לא ממוקם בימין או בשמאל בשאלות מדיניות, אלא נע כמטוטלת בין מגמות מנוגדות והלכי רוח משתנים המוכתבים על ידי ההנהגה הפוליטית. התמיכה הגדולה בתוכנית ההתנתקות של אריאל שרון ב-2005 היא דוגמה נוספת לכך. לו היה נתניהו נשאר במחוזות הממלכתיות ולא מכשכש בזנב הדתי-לאומני, רבים מחסידיו, כולל חלק מסריסיו, היו מעניקים לו רוח גבית לצעדים מדיניים מרחיקי לכת. אבל נתניהו עסוק בעצמו ובהרס כללי המשחק הדמוקרטיים. בין זה לבין הטענה כי העם בישראל הוא ימני - המרחק רב.

שגיא אלבז

שגיא אלבז | |טקסט פוליטי

על המוקד: ביקורת לא מתפשרת על פוליטיקה, חברה ותקשורת, ודיון על הקשר בין דת לדמוקרטיה.

על הכותב: דוקטור למדע המדינה ובעל פוסט דוקטורט בתקשורת ובפסיכולוגיה פוליטית באוניברסיטת תל אביב. מרצה בתוכנית לתקשורת פוליטית בביה"ס למדע המדינה, ממשל, ויחסים בינלאומיים. פרסמתי ארבעה ספרי עיון ועשרות מחקרים אקדמיים ומאמרי דעה בעיתונות. במקביל, עוסק ביזמות ובפעילות אזרחית וחינוכית ומנהל אגף תוכן בחברת הייטק.

מאמין בהומניזם, פתיחות, חירות ושוויון הזדמנויות. לאתר שלי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ