בישראל דווקא הקטן מנצח את הגדול

שלוש אליטות שהרכבן אינו עולה על מאות משפיעות על סדר היום הציבורי באמצעות כלי התקשורת ומערכות החינוך והתרבות כדי לגייס הסכמה ציבורית רחבה לסדר הקיים ולהצדקת המשך שלטונן

שגיא אלבז
שגיא אלבז
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נתניהו בהערכת מצב ביטחונית ב-2014. עמדתו קובעת על פי רוב את נקודת ההתייחסות הציבורית
נתניהו בהערכת מצב ביטחונית ב-2014. עמדתו קובעת על פי רוב את נקודת ההתייחסות הציבוריתקרדיט: קובי גדעון / לע"מ
שגיא אלבז
שגיא אלבז

אנו רגילים לחשוב שקבוצה גדולה גוברת על קבוצה קטנה ממנה במאבק על כוח ושליטה, בתחרות על חלוקת המשאבים ובהשפעה על הסדר הקיים. באופן דומה, אנו מסיקים כי הרוב חזק משמעותית מהמיעוט וכי המפלגה השלטת מבטאת בדמוקרטיה את בחירת הרוב (היחסי) והעדפותיו. אלא ש"ההיגיון הבריא" זה אינו עומד במבחן המציאות המעשית. בדיוק להפך. בעולם האמיתי דווקא הקטן מנצח את הגדול ומצליח לתמרן אותו, לשלוט בו ואפילו לשכנע אותו כי דווקא הוא זה שמשרת את האינטרס של הרוב.

ישראל היא מודל ליחסי כוח מעוותים בין קבוצות מיעוט לחברה האזרחית. הרכב קבוצות הכוח בתוכה אינו עולה על מאות. נכללים בו אישים מרכזיים משלושה מוקדים המשפיעים במידה ניכרת על סדר היום הציבורי: 1. האליטה הפוליטית. 2. האליטה צבאית. 3. האליטה הכלכלית. שלוש הקבוצות האלה משתמשות בכלי התקשורת ובמערכות החינוך והתרבות כדי לגייס הסכמה ציבורית רחבה לסדר הקיים ולהצדקת המשך שלטונן. בין השאר, הן מגבשות ליבה ערכית שעיקריה הם: מדינה יהודית, תרבות ביטחונית וליברליזם כלכלי. כל אחת מסוגיות הליבה הללו מיוצרת, משוכפלת ומופצת להמונים.

הערך הראשון שמבטא יותר מכל את הציונות, על הגדרותיה השונות, הוא המדינה היהודית. ישראל היא המרכז היהודי-ריבוני היחיד בעולם שיצר הקבלה על פי חוק בין הזהות הלאומית שלו לזהות היהודית-דתית שלו. למעשה, מאז קום המדינה נעשה ניסיון לתחום את מקור הלגיטימציה הזה, לאור המתח שנוצר בין הבסיס הדתי של המדינה לבין השאיפה לתת לה תוקף חילוני ואוניברסלי. הפתרון היה טשטוש הגבולות בין העקרונות הדתיים לחילוניים - כלומר בין דת ללאום.

הערך השני, תרבות הביטחון, הוא מכלול המושתת על ערכי ליבה צבאיים שחדרו לתחום האזרחי ועל עיסוק מתמיד בשאלות ביטחון לאומי, תוך דחיקת תחומי פעילות אזרחיים מסדר היום הציבורי, ונטייה לבחור בפתרונות צבאיים לבעיות מדיניות. הערך השלישי, הליברליזם הכלכלי, היא האמונה הפילוסופית בחירות הטבעית של האינדיווידואל שקנתה לה אחיזה והפכה למשנה סדורה בישראל במהלך שנות השמונים, ובאופן מוחשי יותר בראשית שנות התשעים עם האצת מדיניות ההפרטה.

שלושת הערכים הללו עומדים מעל לכל מחלוקת פוליטית ונתפשים כצודקים מבחינה מוסרית. הם מסייעים בעיצוב העמדות בנושאי אקטואליה, ובמקרים רבים את הדעות שמבטאות את האידאולוגיה הדומיננטית. שלושתם גם משרתים היטב את שלוש קבוצות הכוח בישראל - האליטה הפוליטית, האליטה הצבאית והאליטה הכלכלית.

האליטה הפוליטית

ראש הממשלה, הסמכות הפוליטית הבכירה בישראל, מחזיק בכוח הרב ביותר, בהשוואה ליתר חברי האליטה. על פי רוב, עמדתו בשאלות מדיניות, ביטחוניות וכלכליות הרות גורל מלַווה את העיסוק בהן וקובעת את נקודת ההתייחסות הציבורית. מעמדו, השפעתו על תהליך קבלת ההחלטות ויכולתו לעצב את סדר היום הציבורי הם ביטוי לעוצמתו.

בנוסף, מחקרים שבדקו את ייצוג החברה הישראלית בכנסת הראו כי הקבוצות בישראל אינן מיוצגות ברשות המחוקקת באופן יחסי למשקלן באוכלוסייה הכללית. התרבות הפוליטית בישראל מאפשרת מראית עין של השתתפות בכללי המשחק הדמוקרטיים, בעיקר באמצעות פרוצדורה דמוקרטית צרה - זכות ההצבעה וההיתר להיבחר לרשות המחוקקת. אלא שמתכונת דמוקרטית של מערכת פוליטית השתתפותית, כפי שטוענים גבריאל אלמונד וסידני ורבה בספרם "תרבות אזרחית", מתקיימת רק אם ניתנת לכלל האזרחים יכולת השפעה על עיצוב המרחב הציבורי והפוליטי ועל קבלת ההחלטות החשובות במדינה.

האליטה הצבאית

הביטחון הלאומי הוא יסוד מרכזי כל-כך בתרבות הפוליטית הישראלית, והמשאבים שהוא תובע מרובים כל כך, עד שאין זה מפתיע לגלות שהאליטות השולטות במדינה פיתחו בהדרגה מסגרת חשיבה צבאית מעוגנת היטב. תרבות ביטחונית זו היא עיקרון מארגן המבוסס על גרעין משותף של ערכים קיומיים ועל עיסוק מתמיד בשאלות של מלחמה ושלום. אין למקדה רק בהסדרים מוסדיים או ברשימת כללים מקיפה ופרטנית.

השפעת האליטה הצבאית על ההנהגה האזרחית ניכרת לעין ונובעת, בין השאר, מחולשתה של האחרונה להכריע בשאלות החשובות ביותר. הנוכחות הקבועה של קציני צבא בכירים במסדרונות הממשל הפכו את הגנרלים לשחקנים אקטיביים בזירה הפוליטית. הם מקדמים תהליכי שלום (הסכם אוסלו) מחד, ותומכים בפתרונות כוחניים (אינתיפאדת אל-אקצה) מאידך. סיבה נוספת לכך שמרכיב הביטחון הלאומי עיצב חלקים נרחבים מהתרבות הפוליטית בישראל נעוצה גם במעמדו של צה"ל, שיש בו עוצמה פיזית ורוחנית כאחת, ובמגוון תפקידיו החברתיים.

האליטה הכלכלית

כדי לענות על השאלה מדוע המדינה והחברה האזרחית מוותרים, כמעט מרצון, על אינטרסים חיוניים (כמו חלוקה שוויונית יותר של העושר) לטובת האליטה הכלכלית - הרי שיש להידרש לשני נושאים מרכזיים שמאפשרים ומבססים את שליטת אנשי העסקים והתאגידים הגדולים: הראשון הוא היחלשות כוחה של המערכת הפוליטית; והשני, תולדה של הוואקום הפוליטי - עיצוב התודעה הציבורית בידי תקשורת ההמונים.

ירידת כוחן של המפלגות, עמעום הפערים האידאולוגים בין ימין לשמאל, שיעור הצבעה נמוך - הם ביטויים מוחשיים להיחלשות המערכת הפוליטית. התחושה כי אין ביטוי ממשי להעדפות הציבור מנטרלת את היכולת והרצון של הרוב להשפיע. המנגנון השני, עיצוב התודעה, עוסק באופן שבו יחסי העוצמה מעצבים את האינטרסים של הרוב ואת העדפותיו. לבעלי ההון, השולטים באמצעי התקשורת, יש אינטרס לשמר את הסטטוס-קוו, משום שהם הנהנים העיקריים מפירותיו הכלכליים. באופן טבעי, הם לא ייתנו יד לשינוי שעלול לפגוע בהון שצברו, ולא ישתמשו בכלי התקשורת שבבעלותם כדי להעלות הצעות לחלוקת הכנסות שוויונית יותר.

שגיא אלבז

שגיא אלבז | |טקסט פוליטי

על המוקד: ביקורת לא מתפשרת על פוליטיקה, חברה ותקשורת, ודיון על הקשר בין דת לדמוקרטיה.

על הכותב: דוקטור למדע המדינה ובעל פוסט דוקטורט בתקשורת ובפסיכולוגיה פוליטית באוניברסיטת תל אביב. מרצה בתוכנית לתקשורת פוליטית בביה"ס למדע המדינה, ממשל, ויחסים בינלאומיים. פרסמתי ארבעה ספרי עיון ועשרות מחקרים אקדמיים ומאמרי דעה בעיתונות. במקביל, עוסק ביזמות ובפעילות אזרחית וחינוכית ומנהל אגף תוכן בחברת הייטק.

מאמין בהומניזם, פתיחות, חירות ושוויון הזדמנויות. לאתר שלי

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ