הממד הסמוי בהדתה של בנט ופרץ

שני שרי החינוך האחרונים הם שרים סקטוריאליים שלא מסתפקים בייצוג המחנה הדתי-לאומי. הם שואפים לעצב את תודעת הזרם הממלכתי, נאמנים לאמירה כי נשק ניתן לאכסן ולהשמיד, לא רעיונות

שגיא אלבז
שגיא אלבז
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בנו ופרץ בטקס חילופי השרים במשרד החינוך, אשתקד
בנו ופרץ בטקס חילופי השרים במשרד החינוך, אשתקדקרדיט: אמיל סלמן
שגיא אלבז
שגיא אלבז

הממד הפיזי של האלימות הוא צורת הביטוי הגלויה של השימוש בכוח. אף מדינה, גם לא הדמוקרטית ביותר, מסוגלת לשמור על הסדר הציבורי והביטחון (פנים וחוץ) ללא הפעלת כוח פיזי. אבל, לצד הפעלת מנגנוני כפייה כמו צבא, משטרה ובתי סוהר, השגת שליטה על אזרחים מחייבת גם שימוש במנגנונים אידאולוגיים "רכים", כמו מערכת החינוך ותקשורת ההמונים.

שימוש בכוח מהסוג הרך היה מנת חלקם של שני שרי החינוך האחרונים, נפתלי בנט ורפי פרץ, כלפי תלמידי הזרם הממלכתי. ככלל, כוח נמדד ביכולת של A לכפות על B לעשות משהו שלא היה עושה מרצונו החופשי. הפן הכוחני של בנט ופרץ הוא גלוי. תחת הנהגתם הוחלט לכפות על תלמידי ישראל החילוניים והמסורתיים את המקצוע "תרבות יהודית-ישראלית", כחלק מאינדוקטרינציה דתית נעדרת כל ביקורת. עיון בתכנים מגלה עד כמה נעדר ממנו הממד התרבותי-פרשני, זה שמציב סימני שאלה ולא סימני קריאה, ועד כמה נוכח השיח האמוני על הסגידה לאלוהי ישראל והעמידה על חשיבות קיומו של פולחן הדתי.

תכנים אלה אינם מותאמים לתלמידי הזרם הממלכתי. הם נכפים עליהם כי כך החליטו הקומיסרים לענייני חינוך, בנט ופרץ. לרשותם עמדו מספר כלים להפעלת סמכות על מנהלים, מורים ותלמידים. אחד מהם הוא העמותות החרד"ליות שהוכנסו לבתי הספר הממלכתיים בניסיון להעמיק את שיעורי הדת. אמצעי אחר היה הגדלת תקצוב הזרם הממלכתי-דתי על פני הזרם הממלכתי (29% יותר) והענקת אוטונומיה פדגוגית רחבה יותר למועצה הדתית בזרם הממלכתי-דתי בפסילת מורים או מנהלים, בהפרדה בין בנים לבנות ובקביעת תכני הלימוד.

לא זו בלבד שעצמאות במידה דומה לא ניתנה לזרם הממלכתי, תלמידי ישראל החילוניים (וגם אלה המסורתיים הקרובים באורח חייהם לחילוניים), הפכו לשפני ניסוי אנושיים במעבדה לשטיפת מוח דתית-אורתודוקסית. לפי דו"ח של מכון "מולד" מ-2017, 94% מתקציב ההעשרה לזהות יהודית הופנה לעמותות הציונית הדתית. מספר התוכניות ליהדות המקבלות ליווי ממשרד החינוך היה כפול ממספר התוכניות בכל תחום אחר, כולל מדעים.

מדידה של הפעלת כוח רך אינה משימה פשוטה, משום שלא תמיד קל לזהותו ובוודאי לא באופן מיידי. כדי להתגבר על קשיי המדידה, חשוב לזהות מי הוא בעל הכוח ולשאול מהם אמצעי השליטה שלו ואם מדיניותו מיושמת. הנתונים מלמדים כי בנט ופרץ היו והינם שרי הדתה סקטוריאליים. הכוח בידיהם, התקציבים בשליטתם והמטרה מקדשת את אמצעי הכפייה. שניהם לא מסתפקים בייצוג המחנה הדתי-לאומי. הם שואפים לעצב את תודעת תלמידי הזרם הממלכתי, נאמנים לאמירה כי נשק ניתן לאכסן ולהשמיד, לא רעיונות.

זהו הממד הסמוי או השקט של הכוח. בזמן כהונת בנט נעשה ניסיון לבצע מחטף ולקבוע תוכניות השלמה, בעלות גוון דתי כמובן, מבלי ליידע את הורי התלמידים כמתחייב בסעיף 6 בחוק החינוך הממלכתי. רק עירנות של מנהלים ונחישות הורית חשפו את ההסוואה. לפי מדד הדמוקרטיה ב-2019, 68% מהחילונים ו-56% מהמסורתיים הלא דתיים חשים בהדתה. תחושות אלה לא נולדו בחלל ריק. הן תוצאה של שימוש בכוח, גלוי וסמוי, הפושה במערכת החינוך ומתפשט אל המרחב הציבורי כולו. מגמות אלה מסמנות את גבולות הלגיטימציה של השיח הפוליטי הדתי-לאומני וכפועל יוצא מכך את מדיניות הממשלה.

שגיא אלבז

שגיא אלבז | |טקסט פוליטי

על המוקד: ביקורת לא מתפשרת על פוליטיקה, חברה ותקשורת, ודיון על הקשר בין דת לדמוקרטיה.

על הכותב: דוקטור למדע המדינה ובעל פוסט דוקטורט בתקשורת ובפסיכולוגיה פוליטית באוניברסיטת תל אביב. מרצה בתוכנית לתקשורת פוליטית בביה"ס למדע המדינה, ממשל, ויחסים בינלאומיים. פרסמתי ארבעה ספרי עיון ועשרות מחקרים אקדמיים ומאמרי דעה בעיתונות. במקביל, עוסק ביזמות ובפעילות אזרחית וחינוכית ומנהל אגף תוכן בחברת הייטק.

מאמין בהומניזם, פתיחות, חירות ושוויון הזדמנויות. לאתר שלי

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ