נמחק כלא היה

מדוע דגי הבורי אשמים במותו של הדייג פהמי אבו ריאש ומתי מסתננים אינם מסתכנים בהריגה או במעצר

עמירה הס
עמירה הס
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמירה הס
עמירה הס

הנה שוב צוחצחו החרבות, כלי הזין מורקו ותיבת הדוא”ל התמלאה בהתפארויות של ארגונים חמושים על חלקם בהסלמה בשבוע שעבר. וזו פתיחה שנועדה להוביל כמה מהקוראות/ים, לפחות, אל פהמי אבו ריאש.


“גדודי המוג’אהדין, הזרוע הצבאית של תנועת המוג’אהדין”, דיווחו ששיגרו שני טילים מסוג 107, “במסגרת התגובה הטבעית על פשעי האויב נגד עמנו ותוקפנותו המתמשכת נגד רצועת עזה”. גדודי ההתנגדות הלאומית של החזית הדמוקרטית גם הם מתגאים בשני טילים מסוג 107 ואף קוראים לכל הזרועות הצבאיות “להקים חדר ‏(מבצעים‏) משותף לליבון סוג התגובה לפשעי הכיבוש”. הדובר של ועדות ההתנגדות העממית אמר, לפי אחד הדוא”לים, שפעולת ההפגזה המבורכת של הוועדות מלמדת על “מוכנות לוחמיה הגיבורים להדוף את האויב הציוני ולהגיב באופן מכאיב”.


ומי עוד מגיב? צה”ל, כמובן. “דובר צה”ל מוסר כי כוחות שריון וחיל אוויר תקפו הבוקר מטרות טרור ברצועת עזה... התקיפות מהוות תגובה לירי תלול המסלול לעבר שטח מדינת ישראל”. הירי עצמו היה תגובה לכמה פלישות קצרות לתחומי הרצועה, גריפה של שטח חקלאי והרג חמושים פלסטינים. וחלק מהתקיפות באו בתגובה לפיצוץ מטען שכוון לקבוצת חמושים אחרת - הפעם חיילים ישראלים. גם אם דו”צ מילא פיו מים לגבי מיקומם המדויק, מדיווחי הפלסטינים עולה שהחיילים היו בתוך שטח הרצועה. בקיצור, כל תקיפה היא תגובה לתגובה/תקיפה קודמת של הצד השני, ולהפך - וחוזר חלילה.


סיכום השבוע שעבר: שבעה פלסטינים חמושים הרוגים, שמונה פלסטינים פצועים; חייל ושלושה אזרחים ‏(עובדים זרים‏) פצועים. אוצ’ה ‏(משרד התיאום של האו”ם לפעילויות הומניטריות‏), מדווח על עוד הרוג ‏(בלי שם‏): תושב בית חאנון בצפון הרצועה שנהרג מרקטה פלסטינית. אלו תמיד הקורבנות הנסתרים, התת־מדווחים.


ולא רק הם. גם פהמי אבו ריאש מחוק - כלא היה - ממאזני התקיפה והתגובה ומדיווחים ישראליים שבויי־צה”ל. וכך ענה המספר־היודע־כל - דו”צ, במקרה זה - לשאלתי על נסיבות הריגתו של אבו ריאש ב–28.9: “באירוע המדובר זוהו מספר חשודים בסמוך לגדר הביטחונית בצפון רצועת עזה. יצוין כי התקרבות לגדר מנוצלת לא אחת להנחת מטענים, איסוף מידע מודיעיני וניסיונות פיגוע נגד אזרחי ישראל וחיילי צה”ל. נוכח מכלול הנסיבות באירוע, החל כוח צה”ל בביצוע נוהל מעצר חשוד וקרא לעברם לעצור. משלא עשו כן בוצע ירי לרגליהם, שהביא לפגיעה”.


אבו ריאש מבית לאהיא היה דייג, בן 22, נשוי לפטמה, אב לסאלח בן שנה וארבעה חודשים. מתשובת דו”צ הסטנדרטית ‏(בסגנון “העתק והדבק”‏) ניתן להסיק ש”הדמויות החשודות” צעדו ברגל אל גדר הגבול. אולי גם הסתירו דברים מחשידים בכליהם. ולא היא. כשנורה, אבו ריאש עמד בתוך המים, במרחק כחמישה מטרים מהחוף. באותו בוקר ביום שישי הוא יצא עם אחיו ובני דודתו לדוג דגי בורי, ששוחים בלהקות בסמוך לחוף. לכן “לא יצאנו בסירות”, הסביר לי יוסף זיאד, בן הדודה, והוסיף ל”מכלול הנסיבות” כמה פרטים. “נכנסנו למים כמעט עירומים, הטלנו את הרשתות. היינו במרחק של כמה מטרים מהחוף. ונכון, לא רחוק מהגבול, כמה עשרות מטרים מהגדר שנמשכת אל תוך המים. התחלנו רחוק יותר ‏(מהגדר‏), ועם תנועת הדגים התקדמנו”.


ועוד פרטים שנשמטו מ”מכלול הנסיבות”: ישראל מתירה לדייגי הרצועה לשוט רק עד למרחק של שלושה מיילים ימיים ‏(במקום 20, כפי שהקצה להם הסכם אוסלו‏). הדגים - חוצפנים שכמותם - לא מתחשבים בדרך כלל במגבלה זו. לכן קרבתם לחוף של דגי הבורי היא הזדמנות מבורכת לפרנסה. מדי שבוע, בשגרה שהמספר היודע־כל מתעלם ממנה בדיווחיו השגרתיים, חיילי חיל הים הישראלי יורים על דייגים פלסטינים ‏(עדיין בתחום שלושת המיילים‏) ולפעמים עוצרים אותם ומעבירים לחקירונת בשב”כ באשדוד ‏(רק בשבוע שעבר נעצרו ארבעה‏), בניסיון לאסוף מידע מודיעיני. בשל הירי, הטלת האימה השגרתית והגבלת המרחב הימי, התכווץ מאוד ענף הדייג ורבים הצטרפו לצבא המובטלים ‏(28.4% ברצועה, לפי הבנק העולמי‏) ולמשפחות הסובלות מאי־ביטחון תזונתי ‏(52% לפי האו”ם‏).


המספר היודע־כל לא התייחס לשאלת “הארץ” לגבי מיקום החיילים שהרגו את אבו ריאש, אב לילד בן שנה וארבעה חודשים. אבל גם לא הכחיש את העדות שהירי בא מתוך שטח הרצועה. זיאד סיפר שהחיילים היורים התפרשו על תל, מדרום לגבול, במרחק קטן מהדייגים, כשפניהם צבועות בשחור והם עמוסים ברובים ארוכים ובמכשירי קשר. כשפלסטינים חמושים ולא חמושים חוצים את הגדר הזו הם נקראים מסתננים. גורלם - הריגה או מעצר - נחשב לגיטימי ולא־ראוי־לבקרה או לשאלה.


היו שם שמונה חיילים, אולי תשעה, זוכר זיאד. הוא ואחיו יצאו מהמים כשראו אותם. האם הם הזהירו אתכם לפני הירי, שאלתי. “הדיבורים שלהם לא היו ברורים. הם צעקו משהו. וירו מיד”, סיפר יוסף זיאד בשיחת טלפון. “הקליע הראשון פגע במים או בחול, אבל היה פיצוץ חזק מאוד, וחשבתי שמדובר ברימון”.


פהמי צעק, פצוע. האח יוסף אבו ריאש החל לשאת אותו אל מחוץ למים כשהוא צועק לאחרים להחיש עזרה. ואז החיילים ירו שוב, ויוסף נפצע בידיו וברגליו. הוא הצליח לסחוב את פהמי עוד כמה מטרים, ואז התעלף. יוסף סובל משיתוק חלקי והרסיסים עדיין לא הוצאו מגופו, כפי שמדווח המרכז הפלסטיני לזכויות האדם. בבית החולים מת פהמי אחיו על שולחן הניתוחים: הקליעים שנורו עשו שמות באבריו הפנימיים. ברצועה קוראים לקליעים כאלו “דום דום” ‏(שאסורים בשימוש‏). אבל מקורות צבאיים הרגיעו את “הארץ”: “הירי בוצע בהתאם להוראות הפתיחה באש הקבועות בגזרה, ובאירוע לא נעשה שימוש בקליעי ‘דום דום’”.


וחייל אלמוני מסיירת נבחרת, שעומד מעל כל ביקורת ושאלה, יכול לנפנף בקת הרובה ובעוד איקס.


המשטרה הפלסטינית מתרגלת פיזורהפגנות ברמאללה בספטמברצילום: אי- פי

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ