בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שב"חית

שחיתות זה לא הכל, אבל מפגיני רוטשילד - המשיכו

לו היו בנמצא מיליוני ישראלים שמפגינים נגד הצעת חוק לכליאת מתנגדי כיבוש לשבע שנים, זו לא היתה אותה ישראל. אבל כל פעולה שמתריסה נגד שרירותם של בעלי הכוח והשררה עשויה להרחיב את אופק ההבנה של אופני הדיכוי

91תגובות
מפגין ג'ינג'י נגד נתניהו בתל אביב בשבת שעברה
תומר אפלבאום

ההיררכייה — ארגון אנשים וקבוצות לפי חשיבותם, עושרם, יופיים, חוכמתם, כוחם, יעילותם וכו' — נדמית כה טבעית, שאנחנו ממעטים לערער ולהרהר עליה. הסדר שלתוכו נולדנו אומר, שתחרות על השלב הבא במדרג היא בריאה, ומצד שני, שיש אנשים וקבוצות שאינם יכולים לעלות שלב - וזו דרכו של עולם.

המדרוג הוא בלב מעשה השליטה. המריבה על מיקום בכל שלב טובה לשליטים ולמעמד שהם משרתים, וגם למעבידים לסוגיהם במגזרים ציבוריים ועסקיים. לא בכדי התארגנות במקומות עבודה חורה כל כך למעסיקים ולמנהלים. היא פועלת נגד העיקרון האנכי, המבודד כל מטפס מרעהו והופך אותם ליריבים. ככל שמתקוטטים יותר למטה, בין השלבים והדרגות, כן מי שבשלב העליון מתנהג כעליון. ככל שמדברים יותר על הפרט המוצלח או הכושל, או הקבוצה ואפיוניה התורשתיים, כן ממעטים לדבר על תפקיד ההיסטוריה והחברה במעשה הדירוג, ועל הכלכלה שמסלילה תלמידים ועובדים ונשים, כדי להנציח ריבוד מעמדי וחברתי ומגדרי. ועל אף שאנחנו כבר יודעים שתהליך המדרוג אינו ניטרלי וספונטני, עדיין קשה לנו לדמיין עולם שאינו פועל לפי חוקיה התחרותיים של ההיררכייה, ואנחנו מחילים אותם גם על פעולות האנוש שלנו.

עמיתי גדעון לוי הציב בתחתית סולם המחאות החברתיות הראויות את ההפגנות נגד החוק להשתקת המשטרה. כותב לוי, ובצדק, שיש המון סיבות טובות ודחופות לצאת לרחובות: הצהרת טראמפ, עזה הנצורה, הכוונה לגרש פליטים אפריקאים. והנה, שליש אחוז מהישראלים, מונעים על ידי שנאת נתניהו, יצאו לרחובות והתמלאו בהתענגות עצמית. איפה המיליונים שיפגינו בעד המטרות הראויות באמת, שואל לוי, ולא בפעם הראשונה.

לו היו בנמצא מיליוני ישראלים שמפגינים נגד הצעת חוק לכליאת מתנגדי כיבוש לשבע שנים, זו לא היתה אותה ישראל. אולי גם לא היתה הצעת חוק כזאת, בנימין נתניהו ואבי גבאי היו אזרחים פרטיים ואולי הכיבוש לא היה נמשך עד היום. אבל בדמוקרטיה ליהודים ששמה ישראל, רוב היהודים בחרו ובוחרים בהמשך ההשתלטות על המרחב הפלסטיני, כי אנחנו היהודים מרוויחים ממנה. לכן הרוב אינו רואה את ההשתלטות כפשע, עוול ורשע. זה כואב, מר ומקומם. אבל בינתיים זהו הנתון.

מפגינים אמש בתל אביב
תומר אפלבאום

מכיוון שישראל היא דמוקרטיה ליהודים, מתנגדי הכיבוש המעטים שבינינו יכולים לנצל את הפריווילגיות שלהם כיהודים, כדי להתנגד למשטר הפריווילגיות ליהודים. דמוקרטיה זו מתכרסמת במלכות נתניהו השלישית, עם בנט ושקד. היא מתכרסמת במהירות. ובכל זאת בינתיים אנחנו יכולים להתנגד ולפעול בביטחה יחסית. נכון, פעילי תעאיוש מותקפים פיזית ונעצרים, משום שהם מתלווים לרועים ולחקלאים פלסטינים שמתנחלים מבקשים לגרש. נכון, שוברים שתיקה חשופים למסעות שיסוי מחושבים, ואפילו האגודה לזכויות האזרח על הכוונת. אך עדיין מצבנו רחוק מזה שהיה נחלת מתנגדי האפרטהייד ודיסידנטים באימפריה הסובייטית, ששילמו בחייהם, חירותם ופרנסתם.

"הארץ" יכול לפרסם מידע מפליל על הכיבוש, ניתוחים ביקורתיים ודעות נוקבות; "העוקץ" ו"שיחה מקומית" פורשים מגוון של מחשבות חתרניות ומידע שאין במיינסטרים; "בצלם" ממשיכים לתעד; המוקד להגנת הפרט מגן על זכויות בסיסיות כמו גישה לחלקת השדה, או מגורים בבית המשפחה בירושלים, ופעילות מחסום ווטש משתדלות לסייע לפלסטינים בהתמודדותם עם ביורוקרטיית הרשע. היהודים עדיין יכולים לעשות כל זאת, ואף יותר, בדמוקרטיה ליהודים.

כמרוויחים מהכיבוש, רוב המפגינים ברוטשילד מסרבים להבין שישראל אינה דמוקרטיה, כי היא שולטת על כארבעה מיליוני פלסטינים משוללי זכויות ומנושלים תדיר וכשני מיליונים שהם אזרחים מנושלים מדרגה ו'. אבל כל פעולה שמתריסה נגד שרירותם של בעלי הכוח והשררה עשויה להרחיב את אופק ההבנה של אופני הדיכוי. כל הצלחה, ולו הזעירה ביותר, מוכיחה שלציבור שמתאגד יש כוח וזורעת מעט ספק בתבונת השלטון. היא גם עשויה לשלוח איתותים לפרקליטים וח"כים פחדנים, לעודד אחרים ואולי גם לגרום למעטים לקשר בין כמה סוגי עוול וכוחנות.

חשוב שייווצרו כמה שיותר סדקים בפסאדה של האחדות הלאומית ושביעות הרצון הקולקטיבית. שחרדים יפגינו נגד גיוס והנכים בעד קצבאות הוגנות, שהמזרחים יחשפו את ההסללות הגזעניות והנשים ייאבקו בחיפצון. כולם פרושים אופקית במרחב ההתנגדות החברתית למוקדי כוח ושיטות ניצול, ולא בסולם מומצא של דרגות טוהר. במרחב אפשר להיפגש וללמוד זה מזה. בסולם – רק להתקוטט, להפיל ולמעוד, לשביעות רצון הבוס. כל התרסה נגד בעלי הכוח ראויה (מחאות הימין שמזמינות עוד דיכוי אינן התרסה). נכון, המפגינים ברוטשילד לא מצטרפים לתעאיוש. הם יוצאים נגד הכרסום בדמוקרטיה ליהודים. אך הלוואי שתהליך הכרסום יהיה איטי ככל האפשר (אי אפשר לעוצרו לגמרי בעידן שקד־בנט־ליברמן). כי כמה שיותר רע לא יותר טוב, אלא יותר רע ויותר מסוכן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו