בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שב"חית

הילדים מנבי סאלח - לא רק בלונדינים

"הכל זהב" אומר פדל תמימי מנבי סאלח. לו הכדור שירה חייל בבנו היה עובר עוד חצי מילימטר, לא היה בן

97תגובות
עאהד תמימי ואחיה ב-2012
קייס אבוסמרה / אנדאלו

בלונדינים, כך זוכרים הישראלים את הילדים מנבי סאלח, שלא מקבלים את החיילים החמושים שפולשים להם לבתים בפרחים ובשוקולד. אז הנה שלוש עובדות כהתחלה: אחת, יש שם גם ילדים חומי שיער שעיניהם ירוקות. השנייה, ישראל גנבה וממשיכה לגנוב את אדמות הכפר ומעיינותיו, באמצעות התנחלות חלמיש. והשלישית, שגם אותה כתבתי בעבר, הם בדחנים בנבי סאלח, שחבל על הזמן. מתלוצצים כמעט על כל דבר (באסם תמימי, כמה שעות לאחר מעצר בתו, עאהד: "הנה, הציונים כבר גמרו לראיין אותי. עכשיו יש לי זמן בשבילך". או: בימי האינתיפאדה השנייה, שוטר מג"ב תופס את עבד אל רחמן, תושב הכפר, כשהוא נוסע בכביש אסור לפלסטינים, הוא מודיע לו שהוא עצור ושואל לכתובתו. "נבי סאלח", באה התשובה. המג''בניק נזכר: "אה, כן, היינו שם כמה ימים בעמדה צבאית בבית שתפסנו". ועבד אל רחמן משיב: "אז זהו, שבאתי לגבות את דמי השכירות". המג"בניק נופל מצחוק ומשחרר את הלץ לדרכו). 

מהם שמעתי את הבדיחה ההיסטורית הבאה: התמימי הראשון מוצאו מסעודיה. לפני עידן האיסלם הוא היה יינן. הנביא מוחמד עליו השלום ביקש לשכנע אותו לעבור לחברון, לעזור לו להפיץ שם את תורתו. ו"מה אמצא בחברון?", תהה תמימי. מגדלים שם ענבים מעולים ליין, היתה התשובה המשכנעת. וכך התבססה משפחת תמימי בחברון ומשם נפוצה ברשות הפלסטינית.

בדיחות לא שמעתי בבית החולים שבו מאושפז כבר שבוע הנער מוחמד תמימי. ביום שישי ה–15 בדצמבר חייל אלמוני ירה בפניו כדור מתכת מצופה גומי, מטווח קרוב מאוד. זה לא מסעיר את הישראלים, כמובן. הנער טיפס על סולם שנשען על חומה המקיפה בית לא מאוכלס אשר חיילים התמקמו בחצרו או בביתן שלידו. כשראשו הציץ מעל לחומה, ירה בו חיילנו האלמוני כדור שחדר לפניו, ממש מתחת לנחיר השמאלי. 

בזמן שהכדור פילס את דרכו בלחי ונתקע מאחורי האוזן, נפל הנער מהסולם, שגובהו לפחות שני מטרים. הוא היה מחוסר הכרה ושתת כל כך הרבה דם, שהעומדים לידו — מנוסים בירי חיילים בהם ובאחרים — נבהלו. שני נערים החלו לצעוק "מוחמד נפצע", הצעקות הגיעו לבית ההורים. הם רצו לאסוף אותו ולהסיע אותו ברכב פרטי לכפר בית רימא, שם יש אמבולנס עם ציוד לטיפול נמרץ. בדרכם לבית החולים נתקלו במחסום צבאי נייד. בתחילה החיילים לא איפשרו לאמבולנס לעבור, סיפר האב פדל. הצוות הרפואי פתח את הדלת והחיילים ראו את הפצוע. "יאללה תסעו", הם אמרו, והאב איתר בדבריהם בהלה ודחיפות. 

תמימי ונערה נוספת מול חיילים בנבי סאלח במאי האחרון
עבאס מומאני / אי-אף-פי

בית החולים אל איסתישארי ממוקם מצפון לרמאללה, בשולי הפרבר העירוני ריחאן. הוא חדש, פרטי — יוזמה של כמה אנשי עסקים פלסטינים. מהחלונות נשקף נוף הררי שליו של מטעים, שדות, בתים כפריים. החדרים מרווחים, בכניסה למחלקות המבואות מרווחים גם הם, מצוידים בכורסאות נוחות לבני המשפחה הממתינים. בחדר מבוא כזה, בכניסה למחלקה לטיפול נמרץ, ישבו בני המשפחה של מוחמד בזמן ששבעה מנתחים עמלו על הצלתו. 

הניתוח נמשך מ-21:00 ביום שישי עד 4:30 למחרת. אמו של מוחמד, אימתידאל, לא ישנה ולא אכלה במשך יומיים. ביום שני העירו אותו הרופאים מההרדמה. הוא זיהה את בני משפחתו, ומאז חזרו אל פניהם חיוכים גדולים. לו הכדור היה עובר עוד חצי מילימטר, לא היה בן, או שהוא לא היה הוא.

במבוא המרווח מציעים אחיו קפה ושוקולד למבקרים. הכניסה לחדר שבו שוכב מוחמד מותרת רק פעמיים ביום — שעה בצהריים ושעה בערב, וגם זאת רק שניים שניים, ולזמן קצר. רק אמו נשארה אתו כחצי שעה ביום רביעי, מאושרת עד השמיים. "הוא ממהר. רוצה לחזור הביתה", אמרה וחייכה. אחד מאחיו יצא מהחדר ואמר שהוא מבקש לראות את אימן, ארוסתו של האח הגדול. כולם חייכו. מוחמד מדבר בקול חלש, פניו עדיין חבושות ומרופדות במתקן רפואי כלשהו ששפתי דלה מכדי להגדירו. כתפו הימנית נקעה בזמן הנפילה, והוא מתקשה להזיז את ידו. אבל הוא מכיר כל אחד בשמו וזוכר מה קרה.

שטף המבקרים לא פוסק. מהכפר ומכפרים שכנים, מהעבודה, חברים, שרים, עמך. יושבים רבע שעה או חצי שעה, והולכים. ובין לבין האב עונה לטלפונים. "זהב, הכל זהב", הוא אומר ומתכוון לכך: "היום מוחמד התקדם מאה דרגות". 

אחרי שהחלו לבנות את התנחלות חלמיש, על אדמות נבי סאלח וכפרים אחרים, הגיע עיתונאי אמריקאי לראיין את התושבים, מספרים בכפר. "ממתי אתם פה", שאל את זקן הכפר. זה אחז בשרוול העיתונאי, והוביל אותו אל ראש גבעה, הצופה לוואדי זרוע ונטוע וירוק. "אתה רואה את הוואדי, בחור צעיר? כשאדם וחווה השתובבו שם למטה, אנחנו כבר היינו פה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו