שב"חית

חברי הטוב בסאם מת, כשאשתו ובנותיו לא לצדו

בסאם שמר תמיד על אנושיות גם בימי המתקפות וההפצצות הצפופות בעזה והדאגה התמידית לילדיו. "העולם הפוך, למה שלא ניסע הפוך", אמר פעם, ומיצה את פילוסופית המרד במשפט אחד

עמירה הס
עמירה הס
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בתים הרוסים במחנה הפליטים ג'באליה בעקבות הפצצות חיל האוויר, באוגוסט 2014
בתים הרוסים במחנה הפליטים ג'באליה בעקבות הפצצות חיל האוויר, באוגוסט 2014צילום: אי־אף־פי
עמירה הס
עמירה הס

"בסאם איננו" — שתי מלים שחונקות את הגרון בדמעות שחוזרות שוב ושוב, גם בחלוף עשרה ימים מיום מותו המוקדם כל כך, הלא הוגן, המקומם. בן 55 בלבד. לא התראינו מאז הסתננתי בפעם האחרונה לרצועה הנצורה, לפני תשע שנים. היו תקופות ששוחחנו בטלפון אחת לשבוע או שבועיים, באחרות פעם בארבעה חודשים. אבל כל יום החלל שפער מותו מעיק יותר.

בסאם אל אקרע הוא מהאנשים שאני חבה להם את מה שאני יודעת על הרצועה. הוא מהחברים שהודות להם התאהבתי באותה מובלעת ובאנשיה. הודות לבסאם ודומיו יכולתי להכליל בלי היסוס ולומר שעזה היא מקום קשה, אבל יש בקהילה האנושית שלה תמהיל ממגנט של חום, אנרגיה, פשטות, אומץ והומור. הוא והוריו הם מהאנשים שבגינם אני חשה עד כאב את הגעגועים למרחבים הירוקים ולעתיד הראוי שהיה להם בכפר בריר (עליו יושב קיבוץ ברור חיל), ושגזלנו מהם. בגללו ובגלל אחרים כמוהו קשה לי יותר לדמיין את ממדי ההרס והקריסה ברצועה.

בסאם שמר תמיד על אנושיות, יכולת להתבדח, לדאוג לאחרים, להיות ביקורתי ומפוכח, לעודד אחרים במצבים הקשים ביותר, להרגיע, להתעניין, לקמץ במלים כדי לא להגיד כמה קשה. גם בימי המתקפות הישראליות וההפצצות הצפופות והדאגה התמידית לילדיו. גם כשהמים לא זרמו והחשמל ניתק והוריו חלו והמשכורת לא הספיקה.

מותו מהתקף לב זעזע רבים. אלפים באו ללווייתו ביום שישי 16 בפברואר, ורבים נהרו לבית האבלים שנפתח בבית המשפחה במחנה הפליטים ג'באליה. הוא לא היה ראש חמולה חשובה או איש עסקים, אבל היה מוכר במעגלים רבים: המחנה, צאצאי בריר, פעילי השמאל והחזית העממית, עמיתיו שהיו כלואים אתו בקציעות באינתיפאדה הראשונה, הורי הילדים שלומדים עם שלוש בנותיו ובנו, אלפי האנשים שפגשו בו במשך 23 שנים, כתחקירן וראש מחלקת ההדרכה במרכז הפלסטיני לזכויות האדם. הוא היה מענטש, ולכן הכל מתאבלים עליו.

לזעזוע הקולקטיבי ממותו נוספה עוד סיבה: אשתו, דוניא אסמאעיל, משוררת ופעילה פמיניסטית, היתה בדיוק בקהיר. היא התלוותה לבתם הגדולה, אוגארית, שהתחילה ללמוד שם רפואה. באיחור, כי מסוף רפיח היה סגור בסמסטר הראשון. כשנפתח סדק קטן, לכמה ימים, הן נסעו יחד. ואז, מאותה סיבה של גבול חסום, דוניא לא יכלה לחזור. בתם השנייה, שאם, קיבלה מלגה ולומדת השנה בתיכון במישיגן בארצות הברית. קריאה המונית וויראלית בפייסבוק, לפתוח את מסוף רפיח כדי שדוניא תראה את בסאם בפעם האחרונה, העלתה חרס. היא שבה ארבעה ימים אחרי קבורתו. שתי בנותיה נשארו בחו"ל. גם לו היו מצליחות להגיע לימי האבל, אין לדעת מתי המסוף ייפתח שוב. הוחלט שהן לא יסכנו את לימודיהן. מי שלא שמע את בסאם מדבר על הצלחותיהן בלימודים ושאיפותיהן, לא שמע אב גאה מימיו.

דוניא ובנותיה, ומי שנשארו בבית וראו את אביהם ברגעיו האחרונים — האחות הצעירה כרמל ובן הזקונים עלי — אפילו לא יכלו לדמיין מסלול שיבה אחר: דרך נתב"ג או ירדן. בירוקרטיית המצור המרושעת, הסדיסטית, שיצרה ישראל, אינה מאפשרת פתרון פשוט כזה. מה עוד שדוניא היא חסרת תעודת זהות. ישראל גירשה את אביה מרצועת עזה אי שם בשנות השמונים, בשל פעילותו נגד הכיבוש, ושללה מכל משפחתו את מעמד התושבות. כשבאה דוניא לביקור ברצועה, אחרי הסכם אוסלו, היו לה מסמכי שוהה זמנית במצרים. היא ובסאם הכירו, התאהבו, והיא נשארה. הם העריכו שישראל תכיר מהר מאוד בזכותה ל"איחוד משפחות" ותחזיר לה את מעמד התושבות שלה ברצועה, שבה נולדה. ישראל היא שקובעת מי יירשם כתושב פלסטיני, וישראל עדיין מונעת זכות זו מדוניא. דוניא יכולה לנסוע לחו"ל עם דרכון של הרשות הפלסטינית, אך בהעדר תעודת זהות היא אינה מוכרת כקיימת במחסום ארז.

הזיכרון נרקסיסטי, והנה מה שהוא מעלה: "העולם הפוך, למה שלא ניסע הפוך", אמר לי בסאם כשהחליט לנסוע נגד כיוון התנועה ברחוב עומר אל מוכתאר, בעוד הצבא הישראלי מסתובב בעזה. פילוסופית המרד במשפט אחד. "בקציעות קינאנו בעצירי הפתח: החזית הכריחה אותנו ללמוד כל הזמן", שיתף בסוציולוגיית המאסר. "למה שלא תסעי כמו המסתערבים", תהה. "תכנסי לרצועה במכונית שלך וכמותם תחליפי לוחיות, במקום להשאיר אותה בחנייה במחסום ארז". וכך עשיתי מאפריל 1994 עד 1998. הלכנו לפחח בג'באליה שהטביע את המספר המקורי על שתי לוחיות רישוי מזויפות, שאותן הברגתי תמיד אחרי המחסום. בערב השני אחרי שהוסר העוצר הלילי ארוך השנים נסעתי לג'באליה. התבלבלתי בסמטאות. כשהגעתי באיחור הוא נזף: למה לא פנית שמאלה. "הרי לא נולדתי בג'באליה", מיחיתי, והוא ענה: "שכחתי", ופניו לא הסגירו אם הוא מתכוון באמת או מתבדח.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ