בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שב"חית

זו היתה שחיטה מתוכננת, מחושבת, לאור היום

התקיפה של הרועה הפלסטיני ועדרו היא לא מעידה רגעית של צעירים יהודים נורמטיביים וערכיים שזכר הפוגרומים גדש פתאום את רגשותיהם. זו היא תקיפה רציונלית מאוד, מחושבת, מכוונת מטרה

91תגובות
רועה צאן
עופר וקנין

96 שיתופים בפייסבוק היו לידיעה שפורסמה ב"הארץ" על רעולי פנים יהודים שתקפו רועה פלסטיני ושחטו את כבשיו. מה מבטאים השיתופים — זעזוע מהתקיפה או תמיכה? כך או כך, זיכרון הפשע שבוצע כמעט לפני שבועיים, ב-21 בפברואר, בוודאי כבר נמחץ מתחת לכל הכותרות הרועשות על חקירת ראש הממשלה וכו' ונדחס למחסן האמנזיה הלאומית היהודית.

שבוע לאחר התקיפה, זאפר ריאן, בן 27, עדיין נראה בהלם. אביו, מחמוד, ואחיו אישרו שהוא עוד לא ממש חזר לעצמו. גם הוא הינהן בחיוב כשנשאל אם עדיין היא מעיקה עליו. אבל שיהיה ברור: זה לא מנע ממנו לחזור כמעט מיד ולרעות את עדר המשפחה, עם כמה מאחיו. האחים בדרך כלל יוצאים למרעה ביחד. הדיר נמצא כמה עשרות מטרים מעל ביתם, במעלה ההר. שטח המרעה עוד קצת למעלה.

אבל באותו יום יצא זאפר לבדו עם הכבשים. זו היתה שעת צהריים. מי שהיו שם, במאחז הבלתי מורשה והבלתי חוקי שבראש ההר, ניצלו זאת, מסיק האב. הם מיהרו לרדת לעברו: חמישה ביחד, רעולי פנים, הכו אותו באלות בראשו ובידיו. היה לו מקל, הוא ניסה להגן על עצמו ולהכות בחזרה, סיפר, אבל הם היו רבים. אלמונים אחרים שהיו עמם התנפלו על העדר, שחטו כמה כבשים בצוואריהן, חבטו באחרות, הניסו נוספות.

זאפר ריאן
עמירה הס

בן דוד שעסק בבנייה בסמוך ראה ומיד קרא לעזרה. צעירי הכפר מיהרו לעלות, מההר ירדו חיילים ושוטרים ישראלים. זאפר דאג לכבשים שנסו. עדיין לא היה ברור כמה מהכבשים נשחטו, כמה נחבלו ונפצעו וכמה נעלמו ולאן נעלמו. הוא נלקח לבדיקה בבית החולים בשכם ושהה בו עד הערב. הנפיחות שבראשו ירדה. בידיו היו חבלות יבשות. רוב הכבשים בעדר הרות. גם חלק מאלו שהאלמונים שחטו ואלו שנעלמו. אחת שנחבלה המליטה ולד מת. אם משטרת ישראל כבר עצרה חשודים, לא שמענו עליהם.

התקיפה אינה מעידה על חמומי מוח או על מעידה רגעית של צעירים יהודים נורמטיביים וערכיים, אלמונים למהדרין, שזכר הפוגרומים שביצעו נוצרים ביהודים גדש פתאום את רגשותיהם. תקיפה זו של פלסטינים, כמו מאות אחרות שקדמו לה, היא רציונלית מאוד, מחושבת, מכוונת מטרה.

בכל תקיפה יש חלוקת עבודה ברורה בין כל הגורמים בשטח: התוקפים עצמם; צה"ל שחובתו להגן על כל יהודי באשר הוא, מתיישב או אורח התנחלות, כולל פוגרומצ'יקים; פקחי המינהל האזרחי, שחובתם לחלק צווי הפסקת עבודה למבנים יהודיים בלתי מורשים בגדה (כולם בלתי חוקיים לפי הדין הבינלאומי), אך חובתם גם לא לממשם ברוב המקרים; מועצת התכנון העליונה במינהל האזרחי, שמחובתה ליישם בהקפדה את המדיניות שלפיה אסור לפלסטינים לבנות ולטייל ולזרוע ולרעות באדמתם, ואז לוקחים אותה ונותנים מתנה ליהודים שיבנו ויתרבו עליה; מתנחלים שאינם תוקפים פיזית אך מפלבלים בעיניהם ודורשים עוד הגנה, כולל למאחזים שמהם יצאו; המשטרה שמחובתה להעלים עין מתקיפות עבר והישראלים היהודים שחובתם לא לקשר ולא לחשוב ואז להגן על קדושת ההתנחלויות וגושיהן.

הכניסה לישוב יצהר
מוטי מילרוד

המאחז הבלתי מורשה והבלתי חוקי שממנו ירדו התוקפים הוא אחד מתשעה מאחזים שנולדו ברבות השנים להתנחלות יצהר הבלתי חוקית והמורשית. כל מאחז הוא לבנה בעוד גוש התנחלויות חדש. הוא מקרב את היהודים אל כפרי הפלסטינים, מטעיהם ואדמות המרעה שלהם. נדבך חשוב במערך ההגנה הצה"לי הוא צו אלוף שאוסר על הפלסטינים להיכנס לאדמותיהם, כדי למנוע חיכוך עם הפוגרומצ'יקים. כך המעגל הטריטוריאלי שאליו יכולים היהודים שלנו, זקופי הקומה, להגיע ואז לזרוע או לרעות או לבנות בו, מתרחב עוד קצת. ועוד קצת. ועוד קצת. בשלב הבא הם גם מתקרבים לבתי הפלסטינים. ואז הצבא ומג"ב מחויבים לבוא ולתקוף ברימוני גז מדמיע וברימוני הלם ואף בכדורי מתכת מצופה גומי את הפלסטינים שמגינים על עצמם, על משפחותיהם ועל רכושם.

הכל מחושב. חלוקת העבודה כבר הניבה פירות ברחבי הגדה המערבית. פה סנטימטר, שם רבע דונם, שם שטח אש שלם — והפלסטינים נדחקים יותר ויותר למובלעות הבנויות שלהם.

אגב, מוצאה של משפחת ריאן בכפר הפלסטיני ההרוס מג'דל יאבא או מג'דל אל־סאדק (מדרום לראש העין היום). כ–26 אלף דונם שטחו. במאה ה–19 שייח סאדק ריאן בנה טירה על חורבות מצודה צלבנית במקום. הטירה העזובה חולשת עד היום על הכביש. לסבו של זאפר היה אח שחי בעינאבוס ערב המלחמה ב–1948. כמה מאחיו הצטרפו אליו, במקום להתמקם במחנה פליטים. אבל הסב מת משברון לב ומגעגוע לבית בשנות השישים. האב מחמוד פתח בית דפוס. בניו למדו מקצועות כמו הנדסה וגרפיקה. אבל בית הדפוס אינו מספיק לכלכלת המשפחה. לפני כשנה הם קנו את הכבשים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו