בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שב"חית

פתאום כפרים פלסטיניים הם "מאחזים לא חוקיים"

נכון שב-2003 יצא צו תיחום נגד המאחזים הפיראטיים? אז עכשיו המדינה מתכוונת ליישם אותו על הפלסטינים בבקעת הירדן. הגיוני, לא?

43תגובות
מטבח מאולתר בכפר הרועים עין חילווה, 2017
גיל אליהו

היום תבקש המדינה משופטי בג"ץ לאשר את הריסתם של שני כפרי רועים בצפון בקעת הירדן: אום ג'מאל ועין אל־חילווה. הפעם תבסס המדינה את בקשתה על עקרון השוויון. שוויון עם המתנחלים. נכון שב–2003 יצא צו תיחום נגד המאחזים הפיראטיים? אז עכשיו אנחנו מתכוונים ליישם אותו על הפלסטינים. הגיוני, לא? השוויון הוא ערך יסוד במורשת היהודית, למדנו פעם.

תזכורת: ב-9 בנובמבר 2017 הגיע לידי תושבי הכפרים "צו בדבר מבנים בלתי מורשים, הכרזה על שטח מתוחם (ציר צלצלן)". החתום על הצו: אלוף פיקוד מרכז לשעבר רוני נומה. התאריך: 1 בנובמבר. הצו מורה על פינוי כל רכוש בשטח המתוחם בתוך שמונה ימים. בפועל, מדובר בהרס המבנים ובגירוש של 300 ילדים, נשים וגברים, עם עדריהם. עורך הדין תאופיק ג'בארין מיהר ושלח לרשויות הצבא השגות נגד ההריסה/הפינוי/הגירוש, ומשאלו לא התקבלו — עתר לבג"ץ. זו העתירה שתידון היום בפני הנשיאה אסתר חיות, השופט עוזי פוגלמן והשופטת דפנה ברק ארז.

לא נכחד: יש לנו חלום. שכבוד השופטים יגידו למדינה: עד כאן. אנחנו לא ניתן ידינו לגדיעת אורח חיים זה, עתיק יומין ובר קיימא, של קהילות רועים הקשורות למרחב כפרי ועירוני קרוב, אך חיות ומתפרנסות במעגלים חיצוניים לו. זהו חלק מהפסיפס האנושי הפלסטיני הטבעי. הבה נכבדו, ונקיים את החוק הבינלאומי שאוסר לעוקרן, כי הן חלק מהאוכלוסייה הכבושה.

במקור, ב-2003, חובר והוצא צו התיחום כדי להילחם בתופעת המאחזים הפיראטיים־בסמכות שהקימו ישראלים בגדה המערבית. הצחקנו אתכם? בצדק. כי אכן המאחזים פורחים ועולים ומתרבים (שניים מהם, למשל, ממש בסמוך לעין אל־חילווה). מי בכלל זוכר שפעם המציאו צו תיחום נגד מאחזים?

הצו שקיבלו התושבים הפלסטינים ב-2017. על החתום, רוני נומה
גיל אליהו

עו"ד רועי שוויקה, סגן בכיר א' במחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, זוכר גם זוכר. את צו התיחום, כוונתנו. בתגובה שניסח שוויקה לעתירתו של ג'בארין, הוא מסביר שבשל הצורך לשמור על הסדר הציבורי, הוחלט ב–2015 לשנות את הצו ולהחילו גם על פלסטינים. תחי הסימטריה במדינת היהודים, וזו דמותה: בא פלוני מרעננה ונבנית לו התנחלות — הדבר נחשב סדר ציבורי. אלמוני חי כל חייו בין טובאס לברדלה, למשל — ועכשיו אומרים לו תעוף מביתך. וגם זה נחשב סדר ציבורי.

ההידרשות הפעם לעקרון השוויון, או למצער הסימטריה, בין פלסטינים למתנחלים, היא מעניינת וחדשה. עד כה, משביקשה המדינה ששופטי בג"ץ יכשירו את תאוותה להרס כפרים ומבנים פלסטיניים, היא נזקקה לנימוקים אחרים, הפוכים לעקרון השוויון. למשל: את כפר סוסיא המקורי הרסה ואת ח'רבת זנותא ברצונה להרוס, כי הם נמצאים באתרים ארכיאולוגיים. אגב, ב–10 באפריל המינהל האזרחי הרס בית ספר בזנותא, וזאת ימים ספורים אחרי שתנועת רגבים שלחה לקציניו תזכורת על הפשע הנורא.

לעומת זאת, המדינה מפתחת את ההתנחלות היהודית בתל רומיידה בחברון ואת הרובע היהודי בעיר העתיקה, שרובצים בתוך אתרים ארכיאולוגיים. וכפי שמלמד האתר־החוקר כרם נבות: מאחז חרשה הוקם בסוף שנות ה–90 גבעה באדמות הכפר אל־מזרעה אל־קיבלייה, ממערב לרמאללה. כמה שנים קודם לכן הכריז המינהל על אותה גבעה כאתר ארכיאולוגי. ואגב, יהודה אליהו גר שם. מנכ"ל רגבים.

מתנחלים חולפים על פני בית מנחם בחברון, 2005
ליאור מזרחי

או הנימוק של שהייה בשטח אש: זה התירוץ שמשמיעה המדינה בבקשה להרוס שמונה כפרים לפחות מדרום מזרח ליטא ועוד כפרים בבקעה, כמו ח'רבת טאנא ועקבה, וחלק מהכפרים הבדואיים שמועמדים לעקירה בכפייה. זה שהתושבים חיים שם עוד מלפני 1948 או 1967 לא נחשב אצלנו. ואילו מאחזים־בנות של התנחלות (בלתי חוקית אך מורשית) איתמר מלבלבים בשטח אש 904א. אותם מלבינים.

ההידרשות הפתאומית לעקרון השוויון מעניינת. במשך שנים, כשעלו על שולחן בג"ץ בקשות שלא לאשר הריסה של מבני מגורים פלסטיניים, התבקשו השופטים לתת דעתם לצפצוף המתמשך עליו. כידוע, תוכניות מתאר למכביר הוכנו למען התנחלויות ישראליות חדשות בגדה המערבית. אנשים בשר אדם, שיושבים במועצת התכנון העליונה במינהל האזרחי, הכינו אותן. אבל אותם אנשים בדיוק, באותם מוסדות בדיוק, משכו כתפיים וגלגלו עיניים לשמיים ופכרו באצבעותיהם כשנשאלו מדוע לא יעניקו רישיונות בנייה ביישובים פלסטיניים הקיימים עוד לפני 1967 או 1948. "כי אין תוכנית מתאר", השיבו הקצינים/הפקידים במינהל האזרחי, כאילו תוכניות מתאר ניתנו בהר סיני ולעם הנבחר בלבד. כאן הסימטריה נעלמה. והשופטים שתקו.

לא נכחד: יש לנו חלום. שהשופטים יורו למדינה, כצעד ראשון, לא לגרש את תושבי אום ג'מאל ועין אל־חילווה. ואז, כצעד שני, לאפשר לקהילות להכין תוכניות מתאר שמביאות בחשבון את הפסיפס האנושי הפלסטיני העשיר. והצעד השלישי? בחלומנו הבא.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו