בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שב"חית

למה מוחמד טארק הלך לדקור יהודים

ואיך זה שכה מעט פלסטינים בחרו ובוחרים בדרכו

319תגובות
שער הכניסה להתנחלות אדם
אמיל סלמן

הנער מוחמד טארק דאר יוסף אבו עיוש מהכפר כובר ידע היטב מה צפוי להוריו, למשפחתו ולכפרו. פעולות הנקם של צה"ל, השב"כ והמתנחלים על רצח משפחת סלומון בידי בן כפרו, לא הרתיעו אותו. שנה לאחר מכן הוא בחר לבצע מעשה נקמה עיוור משלו, ללא מטרה מוגדרת, ללא סיבה ספציפית נראית לעין. לא הרתיע אותו הסיכוי שייהרג, כמו שלא הרתיע אותו הסיכוי שייפצע, ייעצר ויבלה את כל חייו בכלא. 

מדי שנה אלפי נערים ישראלים, מבוגרים רק במעט ממוחמד טארק, מתחמשים והולכים לפצוע ולהרוג ברישיון, לשדוד אדמות, לגרש, להרוס שדות ולהתעלל במיליוני בני עמו. ברישיון של הממשלות והחברה והרבנים וברישיון אוהב ומלטף של הוריהם, שעד לא מזמן עשו אותו דבר בדיוק. חדורי מוטיבציה, תחושת כוח ומגלומניה של בני עשרה חמושים, שנולדו כעליונים וחונכו כנבחרים, הם פולשים אל תוך אוכלוסייה ששפתה זרה להם, מגוננים על משטר האדונים היהודי ומבטיחים את קיימותו. כמה פעמים ראה אותם מוחמד טארק מכובר, נאלם דום וקפא על מקומו, רגליו רועדות, מול רוביהם המכוונים? כמה פעמים הסתיר את פחדו והבליג על סלידתו וכעסו? 

מוחמד טארק

השאלה אינה למה הוא לקח סכין והלך לדקור למוות יהודים. השאלה היא איך זה שכה מעט פלסטינים בחרו ובוחרים בדרכו. לא, זה לא השב"כ שמסכל וצה"ל שמרתיע. תסביך העליונות הישראלי שולף תמיד הסברי נוחות כאלו. התשובה היא שהרוב העצום של פלסטינים אינו בוחר בנקמה ואינו מצטייד בסכינים כדי לדקור מתנחלים, אזרחים ולובשי מדים, ולהתאבד. הרוב הגדול בוחר לחיות ולהתאפק, ביודעו שאין תוחלת ותועלת בפעולות־יחיד נואשות. אבל הרוב המכריע מזהה את מה שמאחוריהן, ומזדהה: זעקה נגד מאה שנות עוול ונישול בעבר, ושנים של נישול ועוול מובטחים בעתיד. 

הפרטים הביוגרפיים והרגשיים הייחודיים לו, שאיננו יודעים וכנראה גם לא נדע, אולי השפיעו במשהו על הדרך שבחר טארק בן ה–17. אבל הם רק תוספת, רפרוף, עפעוף. בפוסט הפרידה שלו בפייסבוק, ובלי לכתוב את צמד המלים המפורש, הוא מרכז את הזעם הנואש שלו ברשות הפלסטינית שמנסה להשקיט את רוח ההתנגדות שבעזה ובירושלים. זהו זעם שהוא יכול לתמלל, למצוא לו מלים (פחדנים, בוגדים, מוכרי אדמה). המילון שברשותו אינו מספק את כל ההגדרות היאות לשלטון היהודים על הפלסטינים. 

צוואתו של מוחמד טארק. לפי מערכת הביטחון, אמינותה עדיין נבדקת

חרון ללא מלים וגבול, ייאוש, הכרה בחולשה ומגלומניה של בן־עשרה פרצו מתנועות הדקירה והסכין שבה רצח הנער טארק את יותם עובדיה. הוא נולד, חי ומת בתוך הגודש והדחיסות והיומיומיות של מעשי שלטוננו הזר. במותו ציווה לכל מי שמסביבו את המשך הסבל. 

אין טעם לפרק שלטון זה לגורמיו, לבטח לא באוזני מחולליו. כל פרט וגורם נראים בעינינו זעירים, חולפים, מקריים, לא ראויים לפרץ כזה של שנאה ונקמה וחוסר אונים, ולעולם לא משתווים לנטילת חייו של יהודי: עוד פשיטה לילית של חיילים רעולי פנים לבית מלא בילדים מבועתים; כפר אמנים בעזה שהפצצה ישראלית החריבה; מבנה גן ילדים שחיילים החרימו; עוד חוק שמכשיר גזל; עוד יום אבוד במחנה ההסגר עזה; ילד שחייל פצע ושרגלו נכרתה; ילד שרגליו אזוקות והוא מביט בשופט הצבאי בלי להבין מה זה אומר; לוויה של ילד שהחזיק אבן וחייל ירה בבטנו; עוד עץ שכרתו מתנחלים, ושכונה חדשה שלהם שמלבינה בתוך אדמת הכפר המתכנס לתוך בדידותו; גערה מתנשאת של פקידה במינהל האזרחי ותור משפיל במשרד הפנים; שופט־מתנחל בבית המשפט העליון שמאשר להרוס כפרים; איסור לצאת לטיפול או ללוויית קרוב, וקנס כבד; עוד הצהרה של דובר צה"ל שהחיילים פעלו לפי הנהלים, ומשפחה שיהודים יראי שמים מגרשים מביתה בירושלים.

רק מיעוט שבמיעוט ממה שאנחנו מעוללים, אנחנו גם טורחים לדעת. לדעת לשנייה, שמפנה מיד מקום להתענגות ממושכת על הצלחותינו במדע ובמוסיקה, ועל הנאורות שלנו בין העמים. 

המילון שברשותנו דל מכדי לתאר משטר זה בכוליותו, ועוד לאוזני מי שאינו חי אותו ולמי שמאפשר אותו. בולמי, מזלזל, מרושע, שחצן, הרסני, נכלולי, מתוחכם ומכוון מטרה: מחיקה, גירוש והשתלטות סופית על כל פיסה מההווה הפלסטיני והעתיד. הכל ביחד, ועדיין סך הכל תר אחרי הגדרה כוללת. 

מלות התואר מקימות חיץ בין היש שקשה לתארו ולפרטו לבין מחולליו של היש הזה, אנחנו, הישראלים: טובלים בצדקנותנו האין סופית, שמתעלמת ממעשי ידינו. מרגע היוולדו ועד מותו מוחמד טארק, כמו כל פלסטיני, נאנק תחת הגשמיות המתחמקת אך המצטברת של המתואר, התענה מממשותן של מלות התואר האלו, גם בלי להגותן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו