בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שב"חית

מה שקורה במעברי הגבול זו השפלה מחושבת

השאלות הדומות והגסוּת שחוזרות על עצמן בחקירות במעברים מלמדות, שאין מדובר בהתהגות חריגה אלא בשיטה

45תגובות
נשים פלסטיניות ממתינות במחסום ארז ב-2017
אילן אסייג

מה כולם מתרגשים מהחקירות במעברי הגבול של כמה שמאלנים יהודים, שאלה אותי בזעף חברה צעירה — שאינה יהודייה ואינה פלסטינית. עבודתה הביאה אותה פעמים רבות למחוזותינו, וכל כניסה ויציאה לוותה בתחקורים, הפשטות והשפלות. סיפרתי פעם על התנסותה ("הארץ", 5.1.2014), מודעת לפח שטומן הדיווח היחיד: הקוראים משוכנעים שהאירוע ראוי לדיווח כי הוא חריג, מה שאומר שמצבנו אינו נורא. השגרה, לעומת זאת, מאבדת את זכותה לדיווח עיתונאי. ומכיוון שאינה מדווחת, היא אינה נוראה ואינה קיימת. הסברתי לחברתי שכך עובדת העיתונות, ושטוב שהודות לכמה פריווילגים יהודים (ע"ע פיטר ביינרט וסימון צימרמן), נפתח הנושא כולו. 

השפלות במסווה חקירה ביטחונית ושאלות תוקפניות, כמו אלו שנשאל נדים סרוע ("הארץ" 24.8), הן מנת חלקם הקבועה של לא־יהודים רבים במעברי הגבול: פלסטינים אזרחי ישראל ואזרחי המערב, תיירים בעלי חזות לא־אירופית, שלא לדבר על פלסטינים תושבי הגדה והרצועה. אבל אלו כבר יודעים שהשב"כ בשלטון. 

סימון צימרמן על החוויה שלה - דלג
סימון צימרמן על החוק למניעת כניסה לתומכי חרם על ישראל

השאלות הדומות ומידת הגסות החוזרת על עצמה מלמדות שאין מדובר בחוקרים חריגים בנמיכותם, אלא בשיטת השפלה מחושבת. עם זאת, אולי את התחקורים האחרונים של יהודים, מתנגדי הכיבוש, יש לקשר לטסטוסטרון של המשרד לעניינים אסטרטגיים, ולרצונו של השר גלעד ארדן להטביע את חותמו על ההיסטוריה, בסיוע השב"כ. 

בתגובה לשאלותי לגבי סרוע, דוברת רשות האוכלוסין וההגירה טענה שאשתו (ונוס איוב) ובני משפחתה "החלו להתלהם ולהתפרע במקום, והטיחו כלפי הבקרית שהיא 'נאצית', עד שמנהל המעבר הבהיר שיזמין למקום סיוע משטרתי". התגובה היתה בגבולות האדנות הישראלית האופיינית, שמתירה לנו להיות שיפוטיים תמיד לגבי נתינינו. אופני הדיכוי שלנו הם הנורמה הטבעית. הערעור על הנורמה — הוא הראוי לנזיפתנו הצדקנית. 

בכתבה על חקירת בן זוגה לא נותר מקום לכלול את מלוא תשובתה של איוב. לכן אני מביאה אותה כאן: "ה'התלהמות' שדוברת הרשות מתייחסת אליה, היתה רק תוצאה של תסכול מצטבר בזמן ההמתנה לבעלי", אמרה לי. למעשה, היו שתי תקריות, סיפרה. הראשונה — כשעתיים אחרי שסרוע נבלע בביתן החקירה והיא המתינה לו בחוץ. הוריה ואחיה ישבו במכונית, באזור המוצל היחיד שמחוץ למעבר (45 מעלות צלזיוס, נזכיר). הם כנראה היו קרובים מדי לשער. התפתח ויכוח עם האחראים במעבר, ובסוף הם הורשו לחזור פנימה ולחכות שם. 

סרוע ואיוב על חורבות כפר בירעם, בשנה שעברה. איוב מספרת שביציאה מהתשאול היה מאובן מרוב הלם
נועה קדמי / פוטו פאפי

"התקרית השנייה היתה בעיקר בין אבי ואחת מבקריות הגבול, אחרי יותר מארבע שעות המתנה קפקאית", סיפרה. "כל ניסיון להציג את שתי התקריות כסיבה או כהצדקה לניסיון המשפיל שעבר בעלי הוא נואל ומתעתע". אחרי שבקריות הגבול סירבו שוב ושוב לענות לשאלות אביה מה קורה לחתנו, הוא הטיח: "אתם והנאצים, איפה ההבדל?". על זה איוב כתבה לי: "(התבטאות) זו היתה כמובן מוגזמת ובלתי נחוצה, אבל היא בשום אופן לא נאמרה כזלזול, או כהשוואה לזוועות השואה, אלא כדי לבטא מה זה להרגיש מדוכא וחסר אונים מול שליטה שרירותית. סבו (הפולני) של בעלי היה כלוא בכמה מחנות ריכוז נאציים, כולל דכאו, וזוועות השואה אינן זרות לנו. (התבטאות) זו, של אדם בן 59, נאמרה ברגע של רתחה, אחרי ארבע שעות של דאגה והמתנה מתסכלת בחום, וחוסר התייחסות, נעדר כבוד, לבקשותיו לדעת מה קורה לבעלי. 

"כל בני משפחתי ואני התנסינו ומתנסים באפליה ובפרופיילינג גזעי בנתב"ג, במעברי גבול ובמחסומים אחרים. בין אם המבצעים הם קצינים השומרים על נימוסיות שטחית, או קצינים תוקפניים וגסי רוח — זו תמיד השפלה. לכן, התקרית (במעבר רבין) אינה יכולה להימדד כמקרה יחיד, מחוץ להקשר. האמת היא, ואני אומרת זאת בלב כבד, שהשפה והטרמינולוגיה של החוקרים עצמם, של פקידי ציבור, אנשי תקשורת וחלקים נרחבים בציבור הישראלי הופכות גזעניות באופן בוטה יותר ויותר. מה שמזעזע אף יותר, ומעציב במיוחד, הוא ששיח כזה, כולל מונחים המבליעים מושגים אלימים כ"טרנספר", "פצצה דמוגרפית" ו"לך לעזה" הופכים לשפה יומיומית, שגרתית ובלתי מעורערת. היא לא נשמעת כצפירת אזעקה באוזניים הישראליות". 

אחרי כחמש שעות המתנה מורטת עצבים לצאתו של נדים סרוע, הם הצפינו לביתם בכפר ג'יש. שבמדינת ישראל. הם נסעו בכביש 90, שישראל לא התביישה להכתירו בשם "כביש גנדי" על שם הגנרל במיל' שהטיף לטרנספר. במחסום בזק, שביציאה מגבול הבקעה, עובדי הביטחון הצעירים דרשו מהם לצאת ממכוניותיהם ולפרוק את המזוודות, ואז בדקו בדקדקנות את המכוניות, המזוודות, התיקים והטלפונים שמא יש בהם חומרי נפץ. ערבים זה ערבים, גם אם הם אזרחי המדינה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו