עמירה הס
עמירה הס
הפגנה של ה-BDS בצרפת
הפגנה של ה-BDS בצרפתצילום: ג'ורג' רוברט / איי �
עמירה הס
עמירה הס

ההחלטה של הפרלמנט הגרמני, שמגדירה את תנועת ה-BDS כאנטישמית, מעוררת קבס. כבת של ניצולי קרונות שרק במקרה נחלצו מהסוף שתיכנן בעבורם הרייך השלישי, החלטה זו מריחה לי קודם כל כמזעור של המטרות והתוצאות של האנטישמיות הנאצית. כל קו שנמתח בין היהודים שם באותם ימים לישראל של היום עושה מזעור כזה, בדאגתו לאינטרסים של המדינה שהוקמה ב–1948 תוך גירוש העם שחי פה, והיא עכשיו מעצמה צבאית השולטת בחמישה מיליון פלסטינים בלא זכויות.

ההחלטה עושה השוואה בלתי נסבלת בין הקריאות לחרם על עסקי יהודים בגרמניה הנאצית, לקריאה ההגיונית להחרים או להטיל סנקציות על מעצמה שמוסדותיה, חוקיה ורוב העם שלה מגויסים יותר מאי פעם לפרויקט של העלמת הפלסטינים כקולקטיב בעל שורשים וזכויות במולדתו. ההשוואה הזו מקוממת, והיא מכחישנית של ההיסטוריה. כי מה המסקנה המתבקשת מההשוואה שמזלזלת בכל הקשר היסטורי ומוסדי? המסקנה היא שהפלסטינים הם כמו הנאצים, ושמוכרי הסדקית היהודים שהיגרו מפולין לברלין, או בעלי הוצאת ספרים גדולה בפרנקפורט בני דת משה, היו רבי עוצמה ויכולת אז מול נחשולי הס"א - כמו שישראל היום היא רבת עוצמה ויכולת.

ההחלטה גם מייאשת: אם היה סיכוי קל להציל את הישראלים מעצמם ומהתפקיד שהם מזדהים אתו כל כך של סוהרים בני עם האדונים, זה היה רק באמצעות סנקציות, משיכת השקעות וחרמות. לא על הופעת אמן זו או אחרת, אלא על חברות בינלאומיות, על תיירות ישראלית בחו"ל, על קבלות פנים מחויכות לפוליטיקאים גזענים ישראלים בבירות העולם, על קשרים מסחריים עם מפתחי נשק ישראלים שמוכרים מרכולתם לרצחניים שבמשטרי העולם היום.

אפשר להתווכח עם ה־BDS: על הצהרת הכוונות הרשמית ועם היישומים בפועל, הסתירות שבין ההצהרות ליישומים, העמימות הפוליטית, על המטרות שנבחרות ואופן קבלת ההחלטות. אבל זה ממש פשע למחוק באלימות כזו - כפי שעושה ההחלטה הגרמנית - את המהות והשורשים של רעיון ה־BDS, שהפלסטינים אימצו ופיתחו ככלי מאבק פוליטי ותודעתי נגד שלטון זר מדכא. זהו שלטון שמצפצף בעקביות על כל החלטת או"ם בנוגע לזכויות הפלסטינים, שדורס סעיפים מהותיים בחוק הבינלאומי, שמעגן בחקיקה את אפלייתם של הפלסטינים אזרחי ישראל, שרימה את כל העולם בדרך שבה לש את הסכם אוסלו כדי שיכשיר את המשך המפעל הקולוניאליסטי־נחלני שלו. זה ממש פשע להתעלם מהנסיבות שבהן צמחה קריאת ה־BDS, כלומר מהתקופה והמקום שבהם ענף של העם היהודי שהתהווה בישראל סוחר בציניות ובלי הרף בשואה, במשפחותינו שנרצחו, בזכר עתידן שנגדע - כדי להמשיך ולגדוע את ההווה והעתיד של העם הפלסטיני. ואת הפשע הזה מבצע הפרלמנט הגרמני. אוי לבושה.

יש למפלגות הגרמניות שגרירויות ותיקות בארץ: הקרנות על שם פרידריך אברט של הסוציאל־דמוקרטים, קונרד אדנאואר של הנוצרים־דמוקרטים, היינריך בל של מפלגת הירוקים ורוזה לוקסמבורג של השמאל ("די לינקה"). לכולן קשרים עם פעילי שטח וארגונים פלסטיניים וישראליים המתנגדים לכיבוש. ברשותן מידע רב ותובנות שעומדים לרשות כל פרלמנטר ופקיד במשרד החוץ הגרמני, על השיטתיות שבה מרסקת ישראל את כל המסלולים האפשריים לתיקון ולחיים משותפים והוגנים עם בני הארץ הזו, הפלסטינים (בשתי מדינות, במדינה אחת, בקונפדרציה - זה לא משנה. ממילא אין שלבים סופיים בהיסטוריה).

ההחלטה השערורייתית של הפרלמנט מזלזלת גם בכל הידע והתובנות ששגרירויותיו צברו. היא המשך ישיר לטקטיקות ההשתקה שננקטות נגד מבקרי ישראל במדינות שונות, באירופה ובארה"ב.

אין ספק, מדובר בהצלחה ישראלית כבירה. ההשקעה בארגונים ממשלתיים ולא ממשלתיים (כמו NGO Monitor), במשרד לנושאים איסטרטגיים והסברה וביצירת רשת של מתנדבים בתשלום בקרב ארגוני נוער וסטודנטים יהודים - הוכיחה את עצמה. כולם יחד, הודות למשאבי כספיים בלתי נדלים וטקטיקות הפחדה - בין השאר של כלי תקשורת מהמיינסטרים - הצליחו להפוך את המציאות על פניה: להציג את הציבור הפלסטיני המתקומם נגד נישולו כתוקפן, ואת ישראל כקורבן שעומד ממש בשערי אושוויץ. איזה אבסורד מחליא. ההחלטה שכביכול באה להיאבק באנטישמיות היא גם תוצר של ממולחות תעמולתית ישראלית. ממולחות ומיומנות בממדים של קריקטורה אנטישמית.

מלים אלו נכתבות בשבת, פחות מיממה לאחר קבלת ההחלטה. לא כל הפרטים ברורים עדיין, אך בהקלת־מה קראתי שנציגי "די לינקה" לא הצביעו בעדה. הלוואי שיקבלו עליהם את המשימה לבלום את הנזק שגורמת ההחלטה, ויחד עם תומכי BDS יתוו דרך פוליטית שתראה שההתנגדות לאנטישמיות והמאבק לזכויות הפלסטינים משתלבים זו בזה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ