להתפשט באור, ולעלות על השביל הפתלתל אל החופש

כמה דעות ופחדים אני מחזיק על הגוף שלי, כמה אני משליך עליו, וכמה כל זה נוכח כשאני באינטראקציה מינית. השינוי המכונן הגיע כשהתנתקתי לרגע מהסיפור על עצמי

שחר ברלוביץ
שחר ברלוביץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אילוסטרציה גבר עירום
"בתוכי גר ילד שמן. כשאני מביט במראה הוא עדיין מביט בי חזרה"קרדיט: decisiveimages / Getty Images /
שחר ברלוביץ
שחר ברלוביץ

אני זוכר כמה פחדתי להתפשט באור. הרבה יותר בטוח להיות לבוש או להתפשט מתחת לשמיכה. הרגע הזה, שעוצרים את המזמוז וכל אחד מוריד את הבגדים שנשארו עליו, היה מביך בשבילי. אולי פתאום היא תראה לי ויירד לה ממני? אולי היא תראה את הנמשים על העור הלבנבן שלי? את הזין שקצת נוטה שמאלה? את צמיגוני השומן בצדי הבטן הרכה מדי? את סימני המתיחה בישבן ועל הירכיים שנותרו מימיי כילד שמן?

בתוכי גר ילד שמן. כשאני מביט במראה הוא עדיין מביט בי חזרה, בטוח שאף נערה לא תרצה אותו. כמה דעות ופחדים אני מחזיק על הגוף שלי, כמה אני משליך עליו, וכמה כל זה נוכח כשאני באינטראקציה מינית. הרבה יותר קל לי למנות מה אני לא אוהב בגוף שלי, מאשר מה כן. כיצור שנולד בגוף של גבר, יש מגוון ציפיות מהגוף שלי. הוא צריך להיות חזק, גבוה ועמיד, שרירי ואתלטי. הוא צריך לתפקד, לשמור ולהגן. את רוב חיי העברתי בתחושה שאני והוא עדינים מדי. בהתחלה מול בנים שלא הייתי רלוונטי מולם בספורט או במכות, ואחר כך מול בנות.

בשנות העשרים לחיי, לא מעט נשים אמרו לי שהן רוצות "גבר גבוה", שזו דרך עדינה להגיד לי שאני לא מתאים. אני מבין לגמרי את הרצון בגבר שיעטוף אותך או ירים אותך אל על, שתרגישי מוגנות ובטוחה לידו, כמו ילדה עם אבא כל יכול. אני מכיר את זה כי אני מוצא אירוטיות באשה נמוכה ממני, כשאני מרגיש בתפקיד "הגבר" שמחזיק בתוכו עוצמה ושליטה. מה לעשות, אני נמוך מהממוצע.

ויש כמובן את עניין הגודל. גדול מספיק? מרשים מספיק? מספק מספיק? אומרים שהוא לא קובע, אבל שמעתי לא מעט נשים שאומרות שעבורן דווקא כן. כשהחמיאו לי על האורך שלי, מה שהעסיק אותי היה למה לא החמיאו על העובי. תמיד אני חסר. תמיד ידעתי שמשהו ביחס שלי לגוף מעוות, אבל לא ידעתי מה. במיטה חוויתי פער גדול בין רגעי ההתמסרות - העונג, הנתינה והחיבור - לבין אותה תחושת חוסר ביחס לגופי. הפחד שכשאהיה עירום, פגיע ונזקק, ידחו אותי - שיתק.

השינוי החל כשגיליתי שאני אוהב לרקוד. שכשאני זז מתוך חופש ושקט פנימי, אני גם גבוה, חזק ויפה במידה שאינה יחסית. את החוויה הזאת העברתי גם לחדר המיטות. קפיצה נוספת התרחשה כשגיליתי את מרחבי המיניות המודעת וסדנאות. כשכולם היו עירומים סביבי, היתה לי תחושת חופש מיוחדת. העניין הוא שבשביל זה צריך להתפשט, באור. לא מתחת לשמיכה, לא כשהיא הולכת לעשות פיפי. באור. ולפעמים מול עשרות אנשים.

בסדנה שכזו פגשתי לראשונה את המושג - "טקס הסרה". זה תרגיל קבוצתי שבו כל אחד מסיר את בגדיו (עד כמה שמתאים לו) ועם כל פריט הנוגע ברצפה, אומר המסיר בקול את מה הוא מסיר מעליו מטאפורית. "אני מסיר את הבושה שלי מהגוף שלי" - ויורדים המכנסיים. "אני מסיר את השיפוטים שלי על אחרים" - ויורדת החולצה. "אני מסיר את הפחד שאם תראו אותי באמת - תלכו ממני" - ויורדים התחתונים. והנה אני עומד עירום, מנסה להחזיק את הבטן בפנים, מנסה להראות בטוח בעצמי, מגניב מבטים מקטלגים לעבר העירומים שסביבי, ותוך כמה דקות, משהו נרגע בי. לפתע, לא היה אכפת לי באיזה זווית רואים לי את התחת. המבט שלי השתנה, כמו עיניים שמתרגלות לאור.

אולי זו ההפנמה שרובנו מרגישים חסרים עם הגוף שלנו. אולי כי לימדו אותנו להסתיר, לחשוב שהגוף הוא דבר וולגרי, מאיים, פגום. מחוץ לגוף שלנו אנחנו מוצפים בפרסומות ותוכניות עם גופים מושלמים, מעובדים. אך כשכולנו עירומים ומרשים לעצמנו להיות פגיעים, אני מסוגל לאפשר לעצמי לתת אהבה לחלקים שלמדתי להחביא. פתאום אפילו עולה בי מחשבה מוזרה: אולי בעצם אני אוהב פגמים?

כשאני מנסה להיזכר למה אני מתגעגע בגופן של נשים שהיו בנות זוג שלי, התשובה היא לחלקים שהן לא אהבו בעצמן והתביישו להראות לי. האף השבור, השד הנפול, הפטמה הלא-סימטרית, פלומת השיער על הבטן, השן העקומה, העין הקצת פוזלת, הצלקת, הצלוליטיס, הכרס - את כל אלה כישפה האהבה והפכה לתמצית הסוד הארוטי.
כמה אירוני שהחלקים שאנחנו מסתירים יכולים להיות החלקים הכי מושכים.

למרות הדרך שעשיתי עם הגוף שלי, אני עדיין מתבייש בו לפעמים. חרף כל הסדנאות, עדיין קשה לי לפעמים להוריד חולצה בבריכה. אבל כשאני מנתק את עצמי לרגע מהסיפור שאני מחזיק על הגוף שלי (נמוך, רופס, קירח), אני מגלה שם את הצורך להיות אהוב כמו שאני. וכשאני מצליח להביא את הבקשה הזאת למפגש ארוטי עם אהובה - משהו בבושה ובהסתרה מתפוגג. כשאני נותן מקום לרגשות הלא נעימים ולא שופט אותם, כשאני מרשה לה לאהוב את הפגמים שלי, אני עולה על שביל פתלתל ומתוק אל החופש והעונג.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ