סיוט בארץ הפלאות: כשאליס מושלכת אל המציאות

ארץ הפלאות של אליס כבר לא מלאה בדמיון, פנטזיה ודמויות קסומות. היא עולם של גברים שמנצלים וחודרים לחייה ולתוכה בכוח. יחזקאל לזרוב יצר ב"גשר" אליס מטלטלת וכואבת, ששייכת לעולם האלים בו אנו חיים

שי הרלב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קרדיט: דניאל קמינסקי
שי הרלב

גבר בודד בגיל העמידה, פוגש ילדה צעירה, בתם של מכרים, וסוחף אותה לתוך עולם קסום. הם עומדים על הראש, תוהים איזה שעון מדייק יותר – זה שעומד או זה שמפגר בדקה, משתעשעים בחידות ומשחקי לשון וגולשים לתוך עולם של פנטזיה ודמיון. לפתע הוא מבקש ממנה נשיקה. "אני רוצה נשיקה אמיתית. לא נשיקה של דוֹד".

צילום: דניאל קמינסקי

ההצגה "אליס" לא נפתחת בעולם האגדי שצייר לנו לואיס קרול ב"אליס בארץ הפלאות", אלא בסופר לואיס קרול (דורון תבורי), הפוגש את הילדה אליס לידל (בר שדה), בתו של ידיד המשפחה. אליס גדלה בבית שמרני, עם אבא חסר נוכחות ואם שתלטנית. מה שחשוב לאם כחלק מהחינוך הויקטוריאני הנוקשה, הוא שאליס תהיה ילדה ממושמעת וצייתנית, אליס, ילדה בודדה, שזקוקה נואשות לחום ואהבה, נסחפת לתוך הקשר הקסום והפנטסטי ולתוך האהבה, שכל כך חסרה לה בבית. קרול עבורה הוא דמות אב וחבר נפש, המאפשר לה לברוח לעולמות אחרים, אך הוא מצדו חושק בה ומאוהב בה.

"אליס", ע"פ טקסטים מתוך "אליס בארץ הפלאות" ו"אליס בארץ המראה", הוא עיבוד של המחזאי  והדרמטורג הראשי של "גשר", רועי חן והבמאי יחזקאל לזרוב. ההצגה עוקבת אחר גלגוליה של הגיבורה הבריטית כילדה, נערה ואישה. כשכתב קרול את הספר, היתה אליס לידל, בתו של קולגה שלו באקדמיה, בת 6 בלבד. הוא חיכה עד בוש שתתבגר, בכדי שיינשא לה בגיל המותר. קרול הזדקן, לידל בגרה, הפכה לאישה, נישאה לגבר אחר וקרול נותר שבור לב ובודד. אל עולם הפנטזיה שבונים השניים בהצגה מתפרצים בחוזקה הדחפים המיניים של קרול, שמפלרטט עמה ומנסה לכפות עצמו עליה. אליס אומנם דוחה אותו, אך המשיכה אל קרול נותרת ככמיהה הרפתקנית בתוך עולם של I Figure.

מכאן הצופה נוסע בזמן ופוגש באליס כנערה שברירית ומרוטת עצבים (נטע שפיגלמן), הנמצאת בטיפול פסיכיאטרי, צורכת כדורים ואלכוהול, מחפשת הרפתקאות ותוך כדי כך מסכנת עצמה. בחלקה השלישי של ההצגה, הצופה פוגש באליס (אפרת בן צור, שגם הלחינה את המוסיקה המצוינת), כאישה שבורה ותלותית, שעולם ההרפתקאות והדמיון ממנה והלאה. היא בוחרת להינשא דווקא לדמותו של המפטי דמפטי (אלכסנדר סנדרוביץ'). "היא בוחרת בו כי המפטי דמפטי הוא הגבר שלעולם לא יעזוב אותה. הוא מעריץ את אליס ומגן עליה", מסביר הבמאי יחזקאל לזרוב. "מאידך, הוא מכבה אותה בעיסוקו בעולם הגשמי ובדאגה האינסופית שמכבידה עליה. המפטי דמפטי בהצגה הוא ההפך הגמור מדמותו של קרול הנרקיסיסט, שמשתמש באליס לצרכיו וכאובייקט לצילומיו". כידוע, קרול הסופר צילם באובססיביות את אליס ועוד עשרות ילדות קטנות בעירום. על אף שקיבל אישור מהוריהם, הדבר הטיל עליו אז, ועד היום, עננה כבדה של חשד לפדופיליה.

צילום: דניאל קמינסקי

לזרוב ביים לתיאטרון לראשונה לפני כשנה וחצי את "נופל מחוץ לזמן" על פי ספרו של דוד גרוסמן. ההצגה גרפה הצלחה אמנותית וקופתית. הוא פנטז זמן רב לביים את "אליס" והגיע עם הרעיון למחזאי רועי חן. עבור לזרוב וחן הזמנים לא באמת השתנו. מן המפגש הראשון החליטו השניים להביט על אליס כמושא התשוקה של הגבר, מרצונה ובעיקר שלא מרצונה. מכאן הדרך להסתכל על 'אליס' דרך ה-abuse המיני היתה קצרה. "דיברנו על נשים שפגשנו במהלך חיינו. רוב רובן הוטרדו מינית או בילדותן או בבגרותן", אומר לזרוב. "להיות מוטרדת רגשית או מינית הוא חלק אינהרנטי מהחיים של אישה, בין אם היא ילדה, נערה או אישה בוגרת. אתה שומע חדשות והתופעה היא כה שכיחה שחשבנו איך זה פוגש אותנו כגברים".

לספר יש כל כך הרבה רבדים, למה בחרתם דווקא בנושא ההטרדה המינית?

"כמות האינטרפטציות לספר היא אינסופית. אתה הולך לאיבוד בכמות אינסופית של אימאג'ים, טקסטים ופרשנויות. ככמות הקהל כמות האליסיות. רצינו להתמודד עם הילדות ועם האובדן שלה. הקשר בין קרול לאליס לידל הפרה אותנו ליצור ילדה פראית, דומיננטית ונועזת. היא מבינה את עולם המבוגרים והיא משחקת בקרול ועושה לו מניפולציות. יכולנו להראות הטרדה פר-אקסלנס, אך החלטנו שלא. רצינו להשאיר לצופים להחליט היכן והאם הוא עבר את הגבול".

חלק נרחב מן ההצגה מתרחש כלל ללא מילים. גם תוך כדי הסצנות הדיאלוגיות מתרחשת תנועה יצירתית ובלתי פוסקת של שחקנים מקדמת האולם אל הבמה וחזרה. מדובר בתנועה מהפנטת ומלאת תיאום של שחקנים שזורמים יחד כזרם דם בלתי פוסק - זהו עורק החיים והחיוניות שקיימים לכל אורכה של ההצגה. לזרוב, בעברו רקדן בלהקת בת שבע וכוריאוגרף, מספר כי הוא ואנסמבל השחקנים התעסקו בכל שלבי החזרות בחיבור לגוף. "בדקנו איפה אנחנו ממוקמים כשחקנים; מתי אנחנו נמצאים במלואנו ומתי אנחנו מתנתקים; מתי המגע של גוף בגוף מושך אותנו ומתי הוא מטריד אותנו ויוצר בנו ביטול של העצמי".

איפה כיוצר אתה מרגיש אל 'אליס' בתוכך?

"אני חושב שבכל אחד מאיתנו קיימת איזושהי אליס. הכרחנו את הצופה לשים מולו מראה ולהתעמת מול מצבים רגשיים קיצוניים מאוד - דיכאון, חרדה, OCD( Obsessive Compulsive Disord). אני זוכר את האובססיות שלי כילד. היה לי את המסלול המיוחד בדרך לבית הספר, שלא זזתי ממנו סנטימטר והיה חשוב לי לדבוק בו כל העת. אבל, ברמה הכי בסיסית, ההצגה עוררה בי את האבהות שלי לשלוש בנות צעירות. כמו שאמא שולחת את הבן לצבא, אני כאבא שולח את הבנות שלי אל החוץ, אל הרחוב. וזה פחד תמידי".

שי הרלב | |קריאת רשות

עלי עצמי: עיתונאי ודוקומנטריסט מזה 15 שנים. מלמד תקשורת וקולנוע ועובד כמטפל קוגניטיבי עם נערים על הספקטרום האוטיסטי. בעל תארים שניים בתקשורת ועיתונאות וכן בלימודים קוגניטיביים. אוהב ספרות, תאטרון, מוסיקה ואמנות. ביקורתי בכתיבה אבל משתדל להיות מענטש והגון. קשה עם הגברת רגב, אשתדל לא להשתלח ולכתוב בנימוס.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ