כלואות בתוך הרחם של עצמנו

החברה הערבית רואה בגוף הנשי ככלי קיבול לילודה בלבד. הנשים הערביות שקופות בתודעתם של הגברים ולכן גם הדיון במצבן הבריאותי הגרוע מנותק מההקשר התרבותי של החברה הערבית

שירין פלאח סעב
שירין פלאח סעב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נשים ערביות בהפגנה בכפר קאסם ב-2017. המשותף לנשים בתרבויות הערביות הוא כפיפותן לגבר
נשים ערביות בהפגנה בכפר קאסם ב-2017. המשותף לנשים בתרבויות הערביות הוא כפיפותן לגברקרדיט: ניר קידר
שירין פלאח סעב
שירין פלאח סעב

للمقال بالعربية: سجينات داخل أرحامنا

נוואל א-סעדאווי (نوال السعداوي) היא פסיכיאטרית, סופרת ופורצת דרך במאבק למען מעמד האשה במצרים. בילדותה עברה מילת נשים, נכלאה, גלתה ובגיל 80 חזרה לארצה להמשיך את המהפכה. "אין דמוקרטיה בלי זכויות נשים, כי נשים הן יותר ממחצית האוכלוסייה ולא ניתן לקיים דמוקרטיה בלי יותר ממחצית האוכלוסייה", אמרה באחד הראיונות עמה. ואכן, בחברה דמוקרטית אמיתית, היחס אל גופן של נשים, אל מי שהן, ואל זכותן לחיות חיים בריאים, הוא יחס ההוויה האנושית החופשית.

בספרה "זיכרונותי מכלא הנשים" ( مذكرات في سجن النساء) מדגישה א-סעדאווי כי על אף ששוחררה מבית הסוהר - היא עדיין חווה את עצמה כאשה כלואה. לטענתה, "הכלא החברתי" הרבה יותר נוקשה וסמוי מן העין. זהו כלא שאין בו קירות והוא נוצר באמצעות מנגנון פטריארכלי הנשמר בידי מנהיגי החברה, על ידי פיקוח הדוק על התנהגותן של נשים במרחב הציבורי ועל ידי השתקה ודיכוי מתמשך רק בשל היותן נשים. ואני תוהה ושואלת: כיצד ניתן לחתור לחופש, שוויון זכויות ושוויון הזדמנויות, כשבתודעה הקולקטיבית של החברה הערבית צרובה התפישה שנשים נחותות מגברים? הרי המשותף לנשים בתרבויות הערביות הוא כפיפותן לגבר: אב, אח, בעל ואף בן. החברה הערבית המסורתית מבוססת על קוד לפיו מעמדן של נשים נחות מזה של גברים, והן נדרשות לציית לו.

הפוסט "הרחם היהודי ניצח!" שפרסם עודה בשאראת בבלוג שלו ב"הארץ", מגלם במידה רבה את התפישה הרווחת בחברה הערבית. זה שרואה בגוף הנשי ככלי קיבול לילודה בלבד. אנו, הנשים הערביות, שקופות בתודעתם של הגברים, והתוצאה היא שכל תכונה אנושית שלנו נבלעת בתוך השיח הפוליטי, וכל לגיטימציה להאדרת הגוף הנשי במרחב הציבורי שאינה בהקשר הפוליטי - מתבטלת.

אני חייבת להודות שקשה לי להבין כיצד עדיין קיים הניתוק הזה בין מצבה הבריאותי האובייקטיבי של האשה הערבית לבין ההקשר התרבותי של החברה הערבית. אורח החיים המודרני מחלחל לחברה הערבית בישראל ומגדיר מחדש את צרכיה, ובמקביל, השפעת הנורמות המסורתיות פוחתת. המחקרים והמציאות מעידים כי נשים ערביות רוכשות השכלה, משתלבות בשוק העבודה ביישובים עירוניים ומעורבות יותר בחיים הציבוריים. גם היחס נשים הממשיכות ללימודים גבוהים השתנה ומשפחות רבות משקיעות בכך כאמצעי לשיפור מעמדן ולהגדלת הפרנסה. בנוסף, חלה ירידה במספר הכלות הערביות מתחת לגיל 19 ובמקביל חלה ירידה בשיעור הפריון של האשה הערבית בישראל.

זהו הנדבך למכלול השינויים המתחוללים בחייהן של הערביות בישראל. אולם, בגלל שהיחס אלינו מוגדר בקטגוריות מגדריות וביולוגיות, אף אחד לא מודה בפה מלא שהירידה בשיעור הפריון היא שיפור, כלומר מגמה שתורמת לבריאותן של הנשים הערביות. את הצד העגום - זה שמציב את האשה הערבית במצב הגרוע ביותר בחברה הישראלית בכל הקשור לתוחלת החיים, תחלואה במחלות כרוניות ושיעורי התמותה מהן, תחלואה בסרטן השד ובמקרי המוות ממנו, עודף משקל, סוכרת ויתר לחץ דם - ניתן לזהות רק כשבוחנים לעומק ובאופן השוואתי את מצבן ביחס לנשים בקבוצות אחרות בחברה הישראלית. ד"ר מוחמד ח'טיב, חבר האגודה הערבית הארצית למחקרי בריאות, תיאר את כל זה יפה במסמך שפרסם עוד ב-2012.

בנוסף, נשים ערביות בישראל נענות רק באופן חלקי להנחיות הרופאים וחלק ניכר מהן נמנעות מפעילויות מקדמות בריאות, כמו עיסוק בפעילות גופנית למשל. גם כאן, יותר מבכל מקום אחר, המכלול התרבותי והאילוצים הפטריארכליים ניצבים כמכשול. על הנשים לציית לנורמות החברתיות והתרבותיות גם במחיר בריאותן.

ד"ר נהאיה דאוד, מנהלת המרכז לקידום בריאות ושוויוניות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, הסבירה באחד ממאמריה כי הגורם הראשון שמעיב על בריאותן של נשים ערביות בישראל (לדברי הנשים הערבית עצמן) הינו ציות לנורמות פטריארכליות. כלומר, הצורך להמעיט בנראות במרחב הציבורי; הצורך לקבל את אישור הגבר על מנת לעסוק בפעילויות מקדמות בריאות; הצורך לקבל את הקונוונציה המבטלת את מעמדתן החברתי, את חופש הביטוי שלהן ועוד. המבנה הפטריארכלי הזה הוא האתגר האמיתי לבריאותן של נשים בחברה הערבית. זו התפישה שהרואה בנו כלי קיבול לילודה בלבד ומבטלת את צרכינו האמיתיים כנשים.

ואולי צריך לראות את הירידה בפריון של האשה הערבית כאקט חתרני שעיקרו "מהפכה שקטה" בחברה הערבית? אולי הלחץ החברתי לילודה הוא עוד אחד מהקירות שכולאים נשים כפי שתיארה נוואל א-סעדאווי? יותר ויותר נשים בחברה הערבית מבינות ומודעות לרצונות האישיים שלהן - להשתלב, לייצר, לקחת חלק בעיצוב זהותן האישית, הסובייקטיבית, שאינה בהכרח תואמת לאתוס הלאומי הערבי. יש שינויים שהטיבו עם האשה הערבית, אך הם אינם משפיעים באמת על צביונה הפטריארכלי של החברה הערבית. וכל עוד זה כך, נמשיך להיות כלואות בתוך הרחם של עצמנו.

للمقال بالعربية: سجينات داخل أرحامنا

שירין פלאח סעב

שירין פלאח סעב | |מיעוטלנד

הבלוג מתעד ומתאר את חייהם של בני ובנות מיעוט בישראל. הוא מאפשר חשיפה לחיי היום-יום של מיעוטים (לא רק אתניים) ושופך אור על הסוגיות החברתיות שמעסיקות אותם.

אני שירין פלאח סעב, אם לשתי בנות, בוגרת תואר שני בלימודי נשים ומגדר ודוקטורנטית באוניברסיטת חיפה. קמה כל יום בתקווה שאצליח לאחד את שברי הזהות שלי בתוך המרחב הישראלי, ומלקטת את החלקים שאיבדתי כבת מיעוט.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ