כאשר הפדופילים נאבקו על זכותם "לאהוב" ילדים - אירופה הקלאסית - הבלוג של שלמה פפירבלט - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כאשר הפדופילים נאבקו על זכותם "לאהוב" ילדים

זה נשמע הזוי, אך זה היה לא מזמן. על התנועה בה היו חברים סופרים, אמנים, פוליטיקאים ואקדמאים ידועי שם, שנאבקה למען מתן לגיטימציה ליחסי מין בין מבוגרים לבין קטינים

תגובות
ויקיפדיה, פבליק דומיין

השבוע, לפני 20 שנה בדיוק, חטף הבלגי מארק דוטרו את שתי הילדות בנות ה-8 ז'ולי לז'אן ומליסה רוסו, כלא אותן במרתף ביתו, אנס אותן, התעלל בהן תקופה ארוכה, צילם את מעשיו לצורך הפקת סרטים פורנוגרפיים, ולבסוף הניח להן לגווע ברעב וקבר אותן בשקיות זבל גדולות בירכתי גינת הבית. זאת הייתה רק ההתחלה של מה שנודע אחר כך כ"פרשת דוטרו". מדובר בפצע בלגי אשר ככל הנראה לא ירפא כליל גם בחלוף דורות. ובאופן טבעי, בכל הזדמנות או תאריך עגול, כמו בימים אלה, חוזרים ועוסקים בו מזוויות שונות ומשונות

אחת מהן, מעניינת במיוחד ומפתיעה. "פרשת דוטרו", כאשר יצאה לאוויר העולם וגרמה להלם רב, שמה קץ מוחלט למאבק הנשמע כיום הזוי לחלוטין, מאבקם של פדופילים, בגלוי, בכלי התקשורת, בצרפת ובבלגיה, על זכותם לקיים יחסים עם ילדים. זאת הייתה מערכה שהגיעה לשיאה בשנות ה-70 וה-80, ובתחילת שנות ה-90, ובמרכזה עמדו דמויות ידועות, סופרים, אמנים, עיתונאים ואנשי אקדמיה חשובים, אשר קיבלו אפשרויות להביע את דעותיהם בעיתונים כמו הלה-מונד, ליברסיון, ובערוצים המובילים בטלוויזיה.

מנקודת מבט חברתית-היסטורית, התופעה הזאת צמחה על הקרקע של אחרי מרד הסטודנטים בפריז של מאי 68. אחד הדברים הבולטים אז באוויר היה השחרור המיני, והוצאתם להורג של מיני ה'טאבו' בנושא. בתוך כך, אל הסדקים שנפערו בקירות המקיפים את נושא המיניות, חדרו גם הפדופילים. הסופר החשוב, ובעל טור קבוע בזמנו ב"לה מונד", גבריאל מצנף, הוציא לאור מאמר ארוך - שחולל התרגשות מסוגים שונים - תחת הכותרת "מתחת לגיל 16", ובו "דרש" מן החברה להכיר בזכותם של מבוגרים לקיים יחסי מין עם קטינים, ילדים או ילדות, ובזכותם של הקטינים להחליט בעצמם על רצונם או אי רצונם בכך. הוא כמובן הצהיר בגלוי כי הוא נוהג כך, והגדיר את עצמו "מאהבם של ילדים". היום הוא היה הולך לכלא, אך באותם ימים הוא הוזמן להשמיע את דבריו בתוכניות טלוויזיה חשובות (ב-1990, עדיין, הוא היה אורח תוכנית הדגל התרבותית של הטלוויזיה הצרפתית "אפוסטרוף").

היו אלה שנים בהן הצלם ובמאי הקולנוע הבריטי דויד המילטון התפרסם בזכות צילומי עירום של קטינות, אשר הוצגו על כל במה חשובה, וסרטו "ביליטיס", משנת 1977, הביא סיפור על יחסי מין בין מבוגרים לקטינים ובין קטינים בינם לבין עצמם. הגדילה לעשות הצלמת הצרפתייה אירינה יונסקו, אשר חוללה סנסציה "אומנותית" כאשר הציגה סדרת צילומים ארוטיים (במחוכים ואיבר מין חשוף) בהם הופיעה בתה אווה בת ה-12. במאמר מוסגר, שנים רבות אחרי, אווה בת ה-50 פלוס, תבעה ב-2012 בבית משפט בפריז פיצויים מהאם-הצלמת על הפגיעה "בפרטיותה ובניצול גופה", ובפסק הדין קיבלו השופטים את עמדתה והורו לאם לשלם לה עשרת אלפים אירו ולהעביר אליה את תשלילי הסרטים בהם צולמה. מעניין היה למצוא בפרוטוקול המשפט את תמצית עמדותיהם של פרקליטי הצדדים בכל הקשור לתקופה ההיא. עורך דינה של הבת, ז'אק-ז'ורז' ביטון דיבר על "ימים בהם הרשתות הפדופיליות היו בעלות עוצמה", לעומת עורך דינה של האם, רנה-ז'אן אולמן, אמר "זאת הייתה תקופה ליברלית ומתירנית יותר".

בשנות ה-70 ההן קמו ארגוני מאבק למען הפדופיליה. "החזית לשחרור הפדופילים" (FLIP) בצרפת, "מכון המחקר והמידע למיניות וילדים" (CRIES) בבלגיה, וכמו כן ראה אור כתב עת (Le Petit Gredin) שעשה נפשות לנושא. מי שרעיונותיו ורוחו היו דגל והשראה לתנועה הפדופילית כולה – היה לא אחר מאשר מישל פוקו, הנחשב עד היום לאחד הפילוסופים החשובים ביותר בעידן המודרני, ומי שהגותו משפיעה ונוגעת בתחומים רבים במדעי הרוח והחברה. מותו בשנת 1984, היה "מכה" קשה לתנועה הפדופילית. במקביל, אחד מחשובי הפרופסורים לפסיכולוגיה בהולנד, פריץ ברנרד, ופעיל נמרץ למען הפדופיליה, כתב אז באחד ממחקריו על יחסי מין עם קטינים: "אלה לא המעשים עצמם, זאת רק הגישה השלילית של החברה, אשר יוצרת את הטראומה אצל הילדים".

כאשר ב-1977 נפתח משפטם של שלושה גברים באיוולין, באשמת "מעשים בלתי מוסריים, ללא אלימות, עם קטינים למטה מגיל 15", פירסמו עיתונים בצרפת, בהם גם ה"ליברסיון", עצומה תמיכה בנאשמים עליה חתומים שמות כמו סימון דה בובואר, ז'אן פול סרטר, אנדרה גלוקסמן, ז'ורז' מוסטקי, רולן בארט, ומי שעתידים להיות שרים בממשלות צרפתיות – ברנר קושנר וז'אק לאנג... זה היה בשמו של רעיון פילוסופי בדבר חרות ומיניות, וסביר להניח כי ברבות הימים היו בהם כאלה שהתחרטו על כך.

כך או כך, למרות שהיום זה נשמע הזוי, זה היה לא מזמן.

 

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#