כשמלים של ייאוש וטירוף מוטבעות שחור על גבי נייר - אירופה הקלאסית - הבלוג של שלמה פפירבלט - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשמלים של ייאוש וטירוף מוטבעות שחור על גבי נייר

תערוכה יוצאת דופן המוצגת בספריה הלאומית של צרפת מרכזת "כתבי יד קיצוניים" של דמויות היסטוריות מוכרות בעת שהיו בסכנה, ייאוש, אבל, אהבה או תחת השפעת סמים. התוצאה מרטיטת לב

תגובות
שער עיתון
ויקיפדיה - פבליק דומיין

אחרי שנשלח ב-1895 לרצות מאסר עולם באי השדים, מול חופי גיאנה הצרפתית, החל הקצין היהודי אלפרד דרייפוס לכתוב יומן. בתנאים קשים של בדידות, ייאוש, חום ולחות טרופיים, יתושים מטרידים ושרצים אחרים, הוא מילא דפים ושרבט ציורי דיו בהם סימנים קבליסטיים החוזרים על עצמם באופן אובססיבי.

"אפשר להניח שהסימנים האלה והחזרה עליהם הם סוג של אמצעי נפשי כדי לא להידרדר לטירוף. אבל התשובה המלאה תמיד תישאר מסתורית", אומרת לורנס לה ברה, האוצרת של תערוכה יוצאת דופן המוצגת בימים אלה בספריה הלאומית בפריז (BNF) ושמה "כתבי יד קיצוניים" (Manuscrits de l’extrême). בתערוכה מוצגים פתקים, מכתבים, דפי פנקס וניירות שעליהם נכתבו מלים במצבי קיצון, בעת סכנה, ייאוש, אבל תהומי, אהבה בוערת או תחת השפעת סמים. מלים שנכתבו כשאי אפשר היה להשמיען לאיש.

צילום
ויקיפדיה

כתבי היד קובצו ממוזיאונים שונים בצרפת והצטרפו לאלה המצויים בארכיוני הספריה הלאומית. יש בהם המרגשים עד דמעות, כמו למשל פתק מפנקסה של המדענית מארי קירי, שנכתב רגעים ספורים לאחר שקיבלה את בשורת מותו הטראגי של פייר, בעלה, אהובה ושותפה למחקר. באותו יום גשום של אפריל 1906 נדרס פייר על ידי כרכרת משא ברחוב פריזאי, ומארי ההמומה כתבה: "אני נכנסת לחדר האורחים, אומרים לי: הוא מת. מי יכול להבין אמירה כזאת? אני חוזרת על שמך, שוב ושוב, 'פייר, פייר, פייר'. לשווא, זה לא יחזיר אותך". במרכז הטקסט, שני כתמים, כתמי נוזל שיבש, שתי דמעות שזלגו מעיניה בעת הכתיבה.

דוגמה מרגשת אחרת הוא מכתב שכתבו האחיות סימון ומארי אליזון, לוחמות המחתרת האנטי נאצית שנלכדו ונשלחו למחנה הריכוז אושוויץ. השתיים השליכו את המכתב מבעד לחריץ בקרון הרכבת - אולי ימצא אותו מישהו ויביאו ליעדו. "אבאל'ה יקר שלנו, אל תדאג לנו", כתבו. מאותם ימים מוצג גם כסא שנמצא במטה הגסטפו בצרפת, באווניו פוש 84 בפריז, בחדר ששימש קודם לכן לעינויים. עציר אלמוני חרט עליו בעיפרון: "בכל הידידות, לחברות ולחברים אשר היו כאן לפני ואשר יהיו כאן אחרי, שמרו על אמונתכם. והלוואי ואלוהים יחסוך את הגיהנום הזה מארוסתי שלי…".

פסל של ויקטור הוגו
JOEL SAGET/אי־אף־פי

המשורר, הסופר, המחזאי והבמאי ז'אן קוקטו ("היפה והחיה") היה מכור לאופיום בתקופה מסוימת בחייו. "הסם נוטל ממך את הזיכרון ואת תחושת הזמן", תיאר את תחושותיו בעת שהיה תחת השפעה בנייר משנת 1928 המוצג אף הוא בתערוכה. הוא נכתב בעת שקוקטו אושפז לאחד מניסיונות הגמילה שלו וכולל גם תיאור גרפי יותר של תחושתו: הוא צייר גוף של גבר עירום צף באוויר ולידו הכיתוב "אני מת!".

מוצג אחר, דרמטי ביותר, היא בקשה שכתב ב-1748 ז'אן אנרי, סטודנט למתמטיקה בן 23. אנרי התכוון "לגלות" למאדאם דה פומפדור, פילגשו הידועה של המלך לואי ה-15, דבר המזימה נגדה (כביכול מצד אויביה בחצר המלך) ובכך לזכות בחסדיה. הוא נלכד, נשלח לבסטיליה ונכלא בתא מבודד. משם, הוא הצליח להבריח החוצה בקשה לחנינה אשר נכתבה בדמו, על קטע מבד חולצתו.

שני דפי מחברת המעלים חיוך הם למעשה דו"ח שכתב הסופר ויקטור הוגו, בעת סיאנס להעלת רוחות באחד מלילות יולי 1854. הוגו היה אז בגלות באי הבריטי ג'רזי. בחדר בו שררה עלטה מוחלטת, הוא רשם קטעי משפטים חסרי פשר שהשמיעו רוחותיהם של ישו, מוחמד, נפוליאון ואחרים. אחר כך הוסיף: "המלים כתובות ברשלנות כזאת, עם כתמי דיו, וזאת הוכחה שלא נכתבו ביד אנושית…".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#