עוד 365 ימים / הבלוג של סיון קלינגבייל

"אני יובל, בן 49 (בעצם עוד מעט 50), נשוי ואבא לשלושה בנים (צבא, י"ב, כיתה ו'), גר בשוהם. עובד באופן חלקי כעצמאי בתחום ההשקעות ושוק ההון, אחרי הרבה שנים שהייתי שכיר. משתדל לנצל את הזמן הפנוי שלי להתנדבות בקהילה בתחומים המשתלבים בעולמות התוכן שלי. רץ למרחקים ארוכים. אושר, בריאות ומעשים טובים".

היום של יובל בן זאב הוא היום ה-36 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים".

"שמי עדנה יפה, בת 37, נשואה לאריאל ואמא לנגב (בת 11) ותמיר (בן 9). מתגוררת בערד. עליתי לארץ מאתיופיה בגיל שנתיים וחצי. חוץ מתקופה קצרה בצפון כל חיי עברו בערד".

"אחרי הצבא ישר הלכתי ללמוד. התלבטתי בין כלכלה לעבודה סוציאלית. נטיית הלב היתה עבודה סוציאלית. מה ששיחק לטובת הכלכלה היתה העובדה שמעבודה סוציאלית קשה להתפרנס. צדקתי".

"אני גילי יובל, בת 35, נשואה. אמא לגאיה (בת שנתיים), מנהלת בפועל את אגודת הידידים הבריטיים של מוזיאוני האמנות בישראל, גרה בלונדון מזה חמש שנים והאדם מאחורי 'והעבד הזה הוא אני', עמוד פייסבוק הומוריסטי המתמקד בשגרת העבודה המודרנית. חולה על שגרה אבל תמיד מחפשת דרכים לפרוץ אותה".

"העבודה שלי כוללת קשר הדוק עם תורמים. מאחר שאלה אנשים עם זיקה לאמנות, הארגון שלנו פועל גם כסוג של חברת תוכן. אנחנו מארגנים סיורים בתערוכות, ביקורים בחדרי סטודיו של אמנים מובילים, ביקורים באוספי אמנות פרטיים ועוד. פעמיים בשנה אני מוציאה טיול תורמים ליעד כלשהו. אלה טיולים מאוד מושקעים מבחינה אמנותית. הכסף שאנחנו מגייסים מועבר בסופו של דבר לתוכניות חינוך שמפעילים מוזיאוני האמנות בארץ".
 

"קוראים לי אמיר וולנסקי. בן 49, אבא לשלושה ובן זוג לאחת. לשעבר (עם סנטימנטים) מקיבוץ יד מרדכי. בעבר הייתי מלצר, ברמן, גנן, מטייל ומאבטח. ב-1995 חזרתי מעבודה בצרפת והתחלתי לימודי קולנוע. ידה ידה ידה... היום אני במאי וצלם של תכנים שחלקם לטלוויזיה (תכניות וסדרות, ריאליטי וכו')  וחלקם לחו"ל ולאינטרנט".

היום של אמיר וולנסקי, שדווקא בחר לתעד יום בו הוא לא יוצא לעבודה, הוא היום ה-33 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים".

"אני ד"ר הדס גיפס, ילידת 1977, רופאה משפטית כבר 13 שנה ואם לשניים (בת 11 ובן 8.5 במשמורת משותפת). כשחושבים על המקצוע שלי מיד עולות לראש פרשיות רצח מכותרות החדשות, אך השגרה היומיומית דווקא מלאה במקרי מוות פחות מתוקשרים, מגוונים מאוד, שנגרמו מסיבות טבעיות ולא טבעיות".

"בנוסף לפן הבלשי-החוקר, אנו גם שליחי בריאות הציבור ומנסים למפות את הסיבות העיקריות לתמותה באוכלוסייה. אני מרכזת את תחום הנצלת הרקמות במכון לרפואה משפטית. בסיוע נציג של מרכז ההשתלות ובהסכמת משפחות המתים אנחנו אחראים לשיעור ניכר מהקרניות המונצלות להשתלה. בנוסף, רופאות ורופאי המרכז בודקים גם קורבנות חיים של אלימות גופנית ומינית בכל שעות היממה".

"קוראים לי אודליה בן אפרים, אני בת 19 וגרה בנתניה. נולדתי בטולוז שבדרום צרפת ועליתי לארץ ביולי 2015 עם אבא דוד, אמא אינס ואחיותיי לאה (21) וגלית (12)".

"אני מתאגרפת בנבחרת ישראל משנת 2016. התחלתי לעסוק באיגרוף בצרפת - בגיל 10 עם אבא שלי שהוא מתאגרף ומאמן. התחלנו להתאמן ביחד בבית באולם קטן שבנינו במרתף ולאט לאט התאהבתי בספורט הזה. התחלתי להתחרות בגיל 11. כשהייתי בת 12 זכיתי במקום ראשון באליפות צרפת. הצטרפתי למועדון מכבי לוד כמה ימים אחרי שעליתי לארץ וזכיתי במקום ראשון באליפות ישראל בשנים 2016, 2017, 2018 ולאחרונה גם ב-2019. התגייסתי לצבא במארס 2018 כספורטאית פעילה. זה נותן לי אפשרות להגשים שני חלומות: לשרת בצה"ל ולייצג את המדינה באיגרוף".

"שמי עדי זליכוב רלוי. סופרת, עורכת ומתרגמת. הוצאתי עד כה שלושה ספרי ילדים (עם עובד, הוצאת ידיעות ספרים). ספר ילדים נוסף ורומן ראשון למבוגרים בהוצאת ידיעות ספרים עתידים לראות אור השנה. אמא לשלושה, נשואה, בת 38, גרה בגבעת שמואל, כותבת גם וגם, פה ושם ("הארץ", "מקור ראשון", כן, בשניהם בקביעות), מתמרנת בין מציאות לדמיון, רוב הזמן". 

היום של עדי זליכוב רלוי הוא היום ה-30 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים".

"שמי אופירה כ"ץ-שופן, אשה לאלעד, אמא לאלינור (15.5), אדם (13) ואביגיל (9.5) ובתה של אורה. דיאטנית, דוקטורנטית, חברת קיבוץ, מתחזקת צי של חברות טובות, מאוהבת בקבוצת הריצה שלי ומכורה לריקודי עם".

היום של אופירה כ"ץ-שופן, שבחרה לתעד יום שישי, הוא היום ה-29 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

שמי רחלי גרינוולד, בת 36, חרדית, מתגוררת בבני ברק. אם חד הורית (טרייה) + שתי בנות. משתייכת לחוג הליטאי, מיוחסת למשפחת אדמו"רים מפוארת, יועצת אסטרטגית למגזר החרדי, לחברות מובילות במשק ולמשרדי ממשלה כמנכ"לית והבעלים של משרד הפרסום 'קישורים 360'".

"התחלתי בגיל 17.5 עם הקוקו והסרפן. בעודי תלמידת תיכון הקמתי מיזם של 'גיור' מופעי תרבות 'חילוניים' למגזר החרדי, בכדי לחפות על הרעב התרבותי שקיים במגזר. כתבתי, ערכתי, צנזרתי ושיווקתי עשרות מופעים מותאמים למגזר החרדי. בגיל 19.5 נישאתי ומיד נכנסתי ל'כביש המהיר' של עולם הפרסום החרדי. יסדתי וניהלתי במשך כשבע שנים את מחלקת היח"צ והדוברות למגזר החרדי בקבוצת אדלר-חומסקי. בהמשך, הפכתי לעצמאית בתחום. כמו כן מעבירה הרצאות על המגזר החרדי בשם "יוצאים מהקופסא השחורה". מאז ומתמיד, סדר היום שלי עמוס במשימות, זירות, ו"פופאפים". בנוסף, לפני כשנה וחצי, קיבלתי את ההחלטה הקשה אך הטובה בחיי, ולאחר אינספור חישובי "מה יגידו..." התגרשתי".

"שמי אלירן, בן 44 (עוד שנייה 45), נולדתי וגדלתי בישראל. אני חושב בעברית, קורא בעברית וכמובן חולם בעברית. לפני 13 שנים ארזתי מזוודה עם קצת בגדים, קצת דיסקים והרבה ספרים ונסעתי בעקבות האהבה. גרתי בניו יורק שש שנים ומסוף 2012 אני גר בפרבר אמריקאי טיפוסי בצפון ניו ג'רזי".

"יש לי בעל, שלושה ילדים וחתול. כרגע זה מספיק, תודה. אני טבח במקצועי ("שף" בלעז) ומבלה את רוב שעות היום במטבח, שלי או של אחרים. אני אוהב את ישראל אהבה שאינה תלויה בדבר אך גם ביקורתי וחושש מאוד מהכיוון שאליו היא צועדת בבטחה. למרות זאת, אני אדם אופטימי ומטבעי חושב שיהיה טוב".

"אני שי הירש, במקור מהישוב אלי סיני שהיה בגוש קטיף וכיום גר בקיבוץ חנתון שבעמק יזרעאל. בן 23 ועובד ב-"חקלאי יודפת" בענף הזיתים. עובד בחקלאות מתוך אהבה לעבודה פיזית מאתגרת, בנוף שאני אוהב מאוד ועם אנשים מדהימים. בשעות הפנאי שלי אני קורא ספרים, רואה סדרות טלויזיה ומנסה לחזור לשחק בדמינטון, ספורט שהתאהבתי בו בתיכון אבל כבר שנים אני לא מצליח להתאמן בו. תכל'ס שעות העבודה לא מסתדרות עם האימונים בקרית טבעון. מי שעובד בחקלאות עובד גם בימי שישי ולא יכול להגיע לאימון בשעה 14:00".

"הגעתי לחנתון דרך תוכנית עבודה מועדפת אחרי השירות הצבאי. הייתי פה בתוכנית שנקראת 'עמק תפארת' המשלבת עבודה בחקלאות ולמידה בנושאי יהדות, היסטוריה, פסיכולוגיה ואפילו קרמיקה. בחנתון גרים גם קונסרבטיבים וגם רפורמים ולמדנו על זוויות אחרות של להיות יהודי. אני מגדיר את עצמי חילוני אבל כשהסתיימה התוכנית בחרתי להישאר בגלל בית הכנסת המעורב. אני לא שומר שבת אבל מאוד אוהב ללכת לבית הכנסת בשישי ושבת".

"כמה מלים עלי: אני יעל, רווקה בת 42 מתל אביב, שונאת לעשות קניות בסופר ומגדלת באהבה 3 עציצים, רק כדי שיזכירו לי קצת את המקום בו גדלתי - קיבוץ כפר סאלד (רחוק רחוק, ליד קרית שמונה). לפרנסתי (ולהפתעתי - היות ולמדתי הנדסת תעשייה וניהול) אני מנהלת השיווק של מעצב האופנה רונן חן, תפקיד המאפשר לי ליהנות גם ביום-יום מהאהבה שלי לאופנה ובעיקר - מספק לי לגיטימציה לבלות 14 שעות ביום באינסטגרם ללא רגשות אשם. אני גרה בדירה שכורה, יש לי קיה פיקנטו מליסינג וטלפון מהעבודה - כן, החיים שלי בהשאלה".

היום של יעל שץ הוא היום ה-25 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

"שמי טלי קור, גרה בתל אביב עם בן זוגי, רן. סטודנטית לתואר ראשון בסיעוד במסלול הסבת אקדמאים של אוניברסיטת תל אביב, בת 40, בהריון ראשון. אחרי שנים רבות שבהן עבדתי כעוזרת אישית, מפיקת כנסים ותפקידים נוספים בתחום התקשורת, במשרד הבריאות ובשוק הפרטי, החלטתי לעשות שינוי מקצועי וחזרתי אל ספסל הלימודים. לא פשוט לעשות שינוי בשלב כזה בחיים וההחלטה לא התקבלה ביום אחד".

"כבר כמה שנים אני שואלת עצמי מה הכיוון המקצועי שלי. כשהגדרתי לעצמי מה אני רוצה לעשות, היה לי ברור שזה צריך להיות מקצוע שיש בו עניין, משמעות וגם שליחות, ובנוסף יספק לי יציבות תעסוקתית. לימודי הסיעוד ענו על הכל, ואכן הם עלו שוב ושוב על הפרק, אבל היה נראה שמדובר בהקרבה גדולה מדי - שנתיים וחצי של לימודים אינטנסיביים, עם יכולת השתכרות כמעט אפסית. אם להודות על האמת גם התגובות מסביב לא תרמו: 'זה מה שאת רוצה לעשות? להחליף חיתולים?', 'רגע, סיעוד זה אומר אחות סיעודית?' ועוד שלל הערות בסגנון".

"קוראים לי יורם. אני מנהל את היחידה למדיה ויחסי ציבור לתחום התרבות במשרד החוץ. דיפלומט מזה 26 שנים. מקפיד לעבור תפקיד כל שלוש-ארבע שנים. את סיון הכרתי במסגרת התפקיד הקודם. ומאז אני אוהב אותה. אוהב אותה ומפחד ממנה. יש בה משהו שגורם לך לחשוש מלהגיד לה 'לא'. כמו למשל כשהיא מציעה לי להציג בפניכם יום שיגרתי בחיי. שגרתי? הבטתי ביומן. אין השבוע כזה. אז פשוט אבחר במחר. מחר נשמע כמו רעיון טוב. מחר, כלומר היום, כי אני יכול, באופן לא שגרתי, למשוך את הבוקר. מתחיל אותו רק ב-12:00 במכללה למנהל. חוץ מזה נשוי למהממת (גם ממנה אני מפחד) ואבא לשלושה מדהימים".

היום של יורם מורד הוא היום ה-23 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

"שמי יעל ויה, בת 46, בת זוג של איתי ואמא של עמליה בת 16, עמנואלה בת עוד מעט 13 ונתנאלה (דידי) בת 7. גרה במושב נטעים. מומחית לשני עניינים שאין ביניהם שום קשר כנראה: תהליכי פיתוח תוכנה מבוססי קוד פתוח ותוכנה חופשית, וטרמיטים. במקור העיסוק בטרמיטים היה אמור לתמוך כלכלית בלימודי הדוקטורט שלי. אבל לא תמיד ברור מה תומך במי". 

היום של יעל ויה הוא היום ה-22 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

"נעים מאוד טלי. אני כבר בת 46, אמא של מיכל (12), יהונתן (9) ועידו (7), נשואה למיקי. אני מנהלת דיגיטל ותוכן עצמאית שעוסקת בנושאים הקשורים לתיירות, הורות ומגזר שלישי, פעילה חברתית בנושאי ההורות, החינוך וזכויות ילדים עם צרכים מיוחדים.

היום של טלי בריל הוא היום ה-21 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

"שמי פלורה לוין ואני שונאת הגדרות. אז מי אני? אמא לשלושה אנשים שאני אוהבת הכי בעולם, אשת קריירה המכורה לאנדרנלין של עבודה, אזרחית חדשה-ועדיין-מתלהבת בתל אביב, אופה מצויין עוגות גבינה (יש המלצות). וזה הזמן לומר שפלורה לעד תהיה גיסתי האהובה.

היום של פלורה לוין הוא היום ה-20 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

"שמי דמוז גובזה, בן 36, אב לשתי בנות יפות וגר בבית שאן. אני פובליציסט ופעיל חברתי. למחייתי אני עובד כרכז מניעה והסברה ברשות למאבק באלימות, סמים ואלכוהול במרכזים קהילתיים בעפולה. תפקיד מאתגר מאוד המלווה בסיפוק רב".

"במהות שלי אני משתדל תמיד לחשוב מחוץ לקופסה. שגרה משעממת אותי. בשנה האחרונה אני מקדם יוזמה שכבר החלה לתפוס תאוצה - "מועדון קריאה באמהרית". מטרת הפרויקט היא לשמור ולחזק את השפה האמהרית בקהילה על ידי יצירת הרגלי שיח והטמעת תרבות קריאה אצל בני העדה, מתוך הבנת חשיבות השמירה והחיבור למורשת ולזהות האתיופית".

"אני איילה צורף, עוסקת בכלכלה שיתופית. זה נשמע כבד, אבל בחיי שזה אחד התחומים הכי מרתקים שיש. מרצה ויועצת ובעיקר פוגשת כל יום (כמעט) אנשים סופר-מעניינים. בת 44, גרה ברמת גן, נשואה לליאור, אמא של מאיה תלמידת כיתה י' שמכורה לצופים (15), אורי תלמיד כיתה ה' שמכור לפורטנייט (11), אסף תלמיד כיתה ב' שמכור לאוריגמי (7.5) וטולי הלברדורית הפושעת שמכורה לאוכל (בת ה-4.5)".

"רוב חיי הבוגרים הייתי עיתונאית, מתוכן 11 שנה ב-TheMarker. לאחר מכן עברתי לתנובה וניהלתי את הדיגיטל הקונצרני, אבל במהלך השנים שם משהו הציק. חיפשתי את הדבר הגדול הבא שלי אחרי העיתונות והוא נפל עלי לגמרי במקרה: החלפת בתים שעשינו עם משפחה ישראלית (זרה לחלוטין) שגרה בסן פרנסיסקו, גם אפשרה לנו לצאת לנופש בן חודש וגם גרמה לי להבין שיש משהו מאד גדול בתחום הזה שנקרא שיתוף".

"שמי צבי לירז, אני מתגורר עם שלי ועם טינקי הכלבה ואגדול ושומשום החתולים. בשנים האחרונות חיים בחדרה, קודם גרנו בפרדס חנה ולפני כן באבן יהודה. כבר 44 שנים שום דבר לא קבוע בעניין המגורים".

"ניהלתי, יזמתי והקמתי כמה בתי ספר. בשמונה השנים האחרונות אני בעיקר מורה של מורים וגם מתבונן וחוקר. אני מנחה מדריכים במכללה לחינוך ובבתי ספר מרהט, הרצליה, עמק יזרעאל ועד רמת הגולן, מלווה מנהלות ומנהלים, מנחה ונכנס עדיין מדי פעם להדגים דרך הוראה או רעיון פדגוגי בכיתה. לפני חודש שאלו אותי ילדים בכיתה א׳ בן כמה אני, ניסו לנחש. חלקם אמרו 70 - סביר שבגלל השיבה שזרקה בשיערי, אחרים אמרו 20 - סביר שבגלל האנרגיה. היה כיף".

"שלום, שמי חנין סרואן מחיפה. בת 28, מנהלת ייצור בגלידריה לג'נדה שבמרכז הכרמל מזה חמש שנים. לומדת חינוך לגיל הרך במכללת אורנים, מאורסת לגבר החלומות שלי ובמעט זמן שנותר לי - מאוד אוהבת לבלות עם המשפחה והחברות הקרובות שלי".

היום של חנין סרואן הוא היום ה-16 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

"בבית ספר אומרים – הגעת אגס? די!

תרגעו אני מצלמת פה יום בחיי"

"שמי שבי גטניו ואני מנכ"ל העמותה לדמוקרטיה מתקדמת ועיקר הפרויקטים שלי עוסקים בהסדרת הלובינג וחקיקה. במקביל עבדתי בחמש השנים האחרונות כעוזר/מנהל לשכה של סגניות עיר בתל אביב. מהחודש הסטטוס התעסוקתי שלי הוא 'בין עבודות'".

"אני יזם חברתי כבר 20 שנה ועוסק כל השנים בהתנדבות בקידום מאבקים חברתיים שאני מאמין בהם. עשר שנים הקדשתי למאבק להט"ב לשוויון שבמסגרתו יצרתי את הקיצור "להט"ב", הפגשתי את ראשי הקהילה לראשונה עם ראש ממשלה ונשיא בישראל ועוד. בעשור האחרון הקדשתי את זמני הפנוי למאבק בתחלואי קשרי הון-שלטון-עיתונות בישראל. חלק ניכר מהפעילות התמקד במאבק בחברות הטבק, אשר ממחיש כיצד נבחרי ופקידי ציבור אינם פועלים במצב הנוכחי כפי שמצופה מהם ולטובת אינטרס הבריאות של הציבור. בחרתי במאבק הספציפי הזה לאור העובדה שמדובר דיון של "שחור ולבן" - יש פה רק טובים או רעים. לכן קל לסמן לציבור מה היו אמורים נבחרינו לעשות ולשאול מדוע אינם עושים זאת, או כפי שאנחנו בעמותה אומרים: 'הון-שלטון-עיתון-טבק = הורג המון'".

"קודם כל מי אני? אלון מולר, בן 50, נשוי ללילך ואבא לשלושה - שני בנים (בר בן 18 ואסף בן 15) ונסיכה (ליהי בת ה-12). גר בקיבוץ משמרות (זה ליד פרדס חנה...). פרשתי מחיל אוויר לפני כחמש שנים אחרי 27 שנות שירות ומאז הספקתי לעשות תואר שני וקורס מורי דרך, כולל מבחני הסמכה של משרד התיירות (כמעט שלוש שנים - יותר קשה מלימודי הנדסה ותואר שני)".

"היום אני מדריך תיירים וטייס פרטי פרילנסר בחברת מסוקי VIP שנקראת Tel Aviv Executive Helicopters. אני לא בטוח שיש עוד מישהו משלב שני המקצועות כאלה - מורה דרך וטייס מסוקים. יש מצב שאני טייס המסוקים היחידי שהוא גם מורה דרך מוסמך. תכל'ס עם השחרור מצה"ל חזרתי לאהבה ישנה שלי - בנעורי הייתי מדריך בחוגי סיור. כדי לזכות בתואר "מורה דרך מוסמך" נרשמתי ללימודים וחרשתי את הארץ שנתיים וחצי גם דרך הרגליים אבל בעיקר דרך ספרים. אני תמיד אומר שהלימודים האלה היו קשים יותר מלימודים לתואר ראשון בהנדסה והתואר השני במשפטים ללא משפטנים".

"אני שירן רייכנברג (שם משפחה מלידה), בת הזוג של מטיאס סמטבנד (ד"ר בכימיה ועובד בחברת ננו-דיימנשנס) ואמא של אביגיל (7.5) ומיכאל (4.5) ופיפס הכלב הפשוש. עורכת דין ודוקטור למשפטים".

"אני מנחה את הקליניקה לזכויות ילדים ונוער שהיא אחת מהקליניקות הפועלות במרכז לחינוך משפטי קליני בפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים. במסגרת הקליניקה אני פועלת, יחד עם הסטודנטים שלי, לקידום זכויותיהם של בני נוער וצעירים במצבי סיכון במספר דרכים: ייצוג פרטני בתיקים משפטיים, קידום מדיניות וחקיקה בתחום של ילדים ונוער בסיכון, סדנאות 'דיני רחוב'. במהלך היום אני מופיעה בבית משפט, מנחה סטודנטים, מלמדת, מכינה שיעורים, מגיעה לכנסת, עובדת על תיקים, מדברת עם פונים, הורים, עובדות סוציאליות, קולגות, ומתמחה בהכנת פתיתים לארוחת ערב".

"אני מאיה, עברתי ללונדון לפני כמה שנים והיום אני עובדת בארגון בשם 'יחד' שמייצג אלפי יהודים בריטים התומכים בפתרון שתי המדינות ורוצים שישראל תחתום הסכם שלום עם הפלסטינים. הגעתי לתפקיד אחרי שהשלמתי תואר ראשון בכלכלה ופוליטיקה, במהלכו התאהבתי בפוליטיקה בריטית - בדיוק כמו פוליטיקה ישראלית רק עם יותר שנינויות ואנדרסטייטמנט. עם תום הלימודים התחלתי לעבוד אצל חבר פרלמנט ממפלגת הלייבור וזכיתי לראות מקרוב את הבחירות הכלליות של 2017".

"העבודה הפוליטית חשפה אותי לדיון הדי שטחי שמתנהל בבריטניה על ישראל והסכסוך, אז קפצתי על ההזדמנות להצטרף לארגון שמקדם את תפישת העולם שאני מאמינה בה: ישראל דמוקרטית בגבולות 67'. המים סוערים עכשיו גם בבריטניה וגם בארץ אבל אני אוהבת אקשן ואתגרים אז אין תלונות".

"שמי נעה, בת 46, חיה בזוגיות עם אבי ואמא לילדינו זוהר (14) ואלה (10). אנחנו גרים בתל אביב בדירה שכורה. במקור בת קיבוץ צאלים אשר בנגב המערבי (גילוי נאות: למדתי עם סיון מכיתה ט' ולא מסרבים לחברת ילדות כשהיא מבקשת כל כך יפה), ההורים שלי עדיין גרים שם".

"אבי ואני מקיימים בית שמשלב חילוניות ומסורת. אני חילונית ואבי דתי. אני חושבת שרק אהבה, ויתור וכבוד הדדי מאפשרים זוגיות כזו. זה לא תמיד פשוט עבור הילדים בסביבה החילונית שאנחנו חיים בה, אבל הבחירה לגבי דרך החיים שלהם תהיה לגמרי בידם וכמו שאני רואה את זה, תהיה להם ראייה רחבה של האפשרויות".

"קוראים לי טל גונן. בן 40, נשוי למיכל, אב למעיין, יובל ותמר. גרים בשכירות בנחשולים, עברנו לפני שנתיים כדי להיות קרובים לים. בימים כתיקונם אני מורה לתנ"ך ומחנך בתיכון, מגדל את הבנות ובזמן שנותר (באיחור אופנתי של 25 שנה) מנסה ללמוד לגלוש גלים. כל זאת כאמור בימים כתיקונם..." 

"הכל השתנה לפני קצת יותר משנה, כשקראתי פוסט בפייסבוק על נתוני הזיהום המחרידים של אסדת הטיפול בגז של מאגר תמר, הממוקמת מול אשקלון, או בקיצור: פי 20 מבתי זיקוק ויותר מכל המפעלים המזהמים בארץ ביחד (לאחרונה זכתה אשקלון במקום השני המפוקפק אחרי חיפה במצעד הסרטן הארצי), הסתבר לי שלמרות הנתונים המזעזעים האלו, המדינה מקדמת הקמה של אסדות גז מסרטנות לאורך מישור החוף, גדולות יותר וקרובות יותר. ניתן לומר שזה היה הרגע בו הצטרפתי למאבק להרחקת האסדות של ארגון "שומרי הבית". מאותו היום, יחד עם אלפי פעילים נוספים, חיינו מוקדשים להצלת חיי אדם במאבק החשוב הזה".

"שמי אביב, בן 44 מקיבוץ ניר-עוז. מגדל עם חברתי לחיים ליאת את עפרי (17), נטע (15) ואיה (13) וגם את שלום הכלב וסום החתול. ליאת, מחנכת ומורה (לפי סדר חשיבות), מלמדת בביה"ס שבו לומדים ילדינו, ביה"ס האזורי המשותף למושבי וקיבוצי הנגב המערבי".

"בזמני הפנוי אני רוכב על אופניים. למרות שלא תמיד קל לי לגרד את עצמי לרכיבה לפני או אחרי יום עבודה, נופי האזור, האווירה והחברים לדרך הופכים את העניין לתענוג גדול. בנוסף אני לומד לצייר (זו אהבת נעורים ששבתי אליה לפני שנה) ומתאמן בפילאטיס. סבא שלי היה אומר שיותר טוב שיהיה מזל נאחס מאשר שלא יהיה מזל בכלל. הנאחס שלי הוא מחלה אוטואימונית עלומה שדפקה לי את מערכת העצבים, בעיקר את הרגליים, רוב הטיפול ב"מתנה" הזו הוא פעילות גופנית לחיזוק הרגליים, אין לי את הפריבילגיה לא להתאמן כמעט כל יום בשבוע ולשמחתי אני בדרך כלל נהנה מזה".

"קוראים לי שירלי פנקר - ולא, אני לא שרה. לטובתכם, עדיף שלא תשמעו אותי שרה. אספר במכה את כל הפרטים 'היבשים' (ובינינו? גם הכי משעממים) ומיד לאחר מכן אעבור לפרטים 'העסיסיים': אז כמו שאמרתי - קוראים לי שירלי, אני בת 19 וחצי מירוחם. ממש אין צורך שתתחילו עם כל הירידות, הבדיחות וה'דאחקות' על ירוחם (כן, יש פה חשמל. לא, לא רוכבים פה על גמלים.) כי כבר שמעתי הכל (ולא תצליחו לשנות את דעתי - אני אוהבת לגור כאן). אני אוהבת לקרוא ספרים (אין סיכוי שתמצאו אותי בלי ספר קריאה שתחוב עמוק בתוך התיק שלי) וגם לכתוב (לא דברים בסגנון 'יומני היקר', אלא יותר בכיוון של כתבות, מאמרים וטורי דעה). למעט אבא שלי, אנחנו רק נשים במשפחה - יש לי שלוש אחיות גדולות, ואני הכי קטנה. יש לי כלבה בשם כתם, ארנבת בשם נלה, ואני בכלל תמיד רציתי לגדל צב בשם לאונרדו".

"נולדתי להורים שומעים, כל אחיותיי שומעות, למדתי בבית ספר רגיל עם תלמידים שומעים, ולכן גם כל חבריי שומעים. אבל אני לא. אל תמהרו להסיק מסקנות; אני לא חירשת. אני בסך הכל שומעת פחות טוב מכם - אני כבדת שמיעה. את כבדות השמיעה 'קיבלתי' בגיל ארבע בעקבות דלקות אוזניים מתמשכות, ומאז עברתי טיפולים רבים שכללו נסיעות ארוכות, אינספור בדיקות שמיעה וייעוצים עם רופאים שונים, ואפילו שני ניתוחים מעטרים בכבוד רב את עברי הרפואי. כיום אני מרכיבה שני מכשירי שמיעה שהפכו כבר מזמן לאיבר נוסף בגופי ומאפשרים לי להשתלב בחברה כמו אדם רגיל. ליתר דיוק, כמעט כמו אדם רגיל".

ליום של דבורית שרגל אני מחכה מדצמבר 2014. קיוויתי לשבץ אותו באחד מהימים האחרונים של הבלוג בגלגולו הקודם. שרגל היא כותבת מוכשרת שהפכה ליוצרת קולנוע עצמאית ומרתקת אותי כבר שנים. רציתי לדעת איך נראה היום שלה וזה לא קרה אז. הנה היום הזה הגיע:

"דבורית שרגל, יוצרת קולנוע תיעודי עצמאי*. הייתי עיתונאית הרבה יותר מדי שנים, עורכת עורכת עורכת, כותבת - "חדשות", "ידיעות תקשורת", מקומוני "מעריב", "נשיונל ג'יאוגרפיק", "רייטינג" - ובוקר אחד מפתיע לא מצאתי יותר את מקומי במערכת. תקרת זכוכית, בטון, ניילון, לא משנה. החלטתי לשבור את הכלים. ביום האחרון של 2005 הקמתי את בלוג ביקורת התקשורת "ולווט אנדרגראונד" שהיכה הדים וגלים. בתחילת העשור הנוכחי הבנתי שהעשייה הזו לא מספיקה לי ומתישה אותי עד מאוד. קצתי בפרינט. קצתי בנייר. קצתי במה שהעיתונות העברית מסוגלת לספק. התייאשתי מתיקון עולם התקשורת".

"לא חלמתי להיות קצב אבל זה הציל אותי. בהיעדר בגרות או 12 שנות לימוד, קצב זה מקצוע די מכובד ואפילו משלמים ביד רחבה. בתחילת דרכי המקצועית עבדתי בשוק הישן של אשקלון ולמדתי מזקני הדור איך עושים את זה נכון. כמות הפעמים שצרחו עלי כשהסכין טיפה זזה ונשאר בשר על העצם לימדה אותי המון. שני דברים עיקריים לקחתי לדרך: האחד, להיות מקצוען ולא משנה מה המקצוע שבחרת. השני והחשוב מכל, לשתוק. להוריד את הראש ולתת כבוד למי שיותר טוב, מלומד ומבוגר ממך".

"בזמני הפנוי אני בלוגר די מוערך בקרב חובבי האוכל בפייסבוק. הבלוג שלי "יומנו של שמן" זה המקום בו אני יכול להביא את עצמי ואת תפישת העולם שלי כמו שאני רואה אותה. שם אין בוס או מישהו בדרגה ניהולית מעלי. אני המלה האחרונה. במסעדה אני מישהו אחר. אני בא נקי וחוזר נקי ואנשים מכבדים את זה. שם אני מה שחלמתי להיות, לפני שהמציאות דפקה לי על הדלת ואמרה לי 'קום מהמיטה, צריך לצאת להתפרנס'".

"שמי אמיר טייג. אני בן 48, חי בזוגיות כבר 250 שנה ואין לי ילדים. מגדל כלב גדול ושעיר שבהיעדר ילדים הפך לדמות מרכזית בבית. נולדתי והתבגרתי בחיפה, ולאחר הצבא וטיול ארוך בחו"ל עברתי לגור בתל אביב. זה קרה כבר לפני יותר מ-25 שנה, ומאז השלמתי שני תארים אקדמיים (וחצי), עבדתי בחברת ייעוץ כלכלי והגעתי לעיתונות הכלכלית.

התחלתי את דרכי באתר TheMarker שרק עלה לאוויר, משם עברתי למעריב, ומשם לכלכליסט. ב-2009 חזרתי ל TheMarker לתפקיד עורך מדור ההיי טק ומדיה, ובמשך שש שנים כתבתי מאות כתבות ופרשנויות, רדפתי אחרי אין ספור ידיעות בלעדיות, נלחמתי את מלחמתם של הצרכנים (כפי שתפשתי אותה), נאבקתי בגדולים ורשעים, ערכתי וחנכתי עיתונאים צעירים וותיקים, והורדתי לדפוס אלפי עמודים. בסוף 2015 פרשתי מהעיתונות וב-2017 עברתי להתגורר במדריד. על הדרך איבדתי את הרצון (והיכולת) לעבוד כשכיר וכיום אני משקיע עבור עצמי בנדל"ן במדריד". 

"שמי אלבל סמואל. בן 45, נשוי למיכל אברה סמואל, מנכ"לית עמותת "פידל" לחינוך ושילוב חברתי של יוצאי אתיופיה, ואבא לילדים. גר בהוד השרון. מי אני? פעם הייתי רועה צאן שלא ידע קרוא וכתוב. היום מומחה בתחום הסייבר ורשתות סלולריות בתפקיד Solution Architect בסטארטאפ Beezz communication solutions".

"עליתי עם משפחתי מאתיופיה בגיל 12, חצינו ברגל את מדבר סודאן. אני משחק כדורסל מהרגע שעליתי, זה סם חיים עבורי. מעורב במעט הזמן שיש לי בפעילות קהילתית, נותן הרצאות לבני נוער בסיכון ולנוער בכלל איך להסתכל על הצד החיובי של החיים ועל הגשמת חלומות".

"שמי נטע סופר צור, בת 32, נשואה כבר תשע שנים לאלעד, ה-חבר מהתיכון, שהיום עובד כמנכ"ל חברת סטארטאפ. אנחנו הורים לשני ילדים מתוקים במיוחד - אריאל "הדוכס" בן 5.5, ועדן "הבוס" בת 2.5. יחד עם הכלבונת, אודסה, גרים בכיף שלנו בזכרון יעקב".

"אני ד"ר למדעי החיים מאוניברסיטת תל אביב (הדוקטורט שלי עסק בהנדסת רקמות ואימונולוגיה), והיום עובדת כמרצה למדעי היסוד במספר בתי ספר לסיעוד ברחבי הארץ. בניגוד לתקופת הדוקטורט, שהייתה מלווה בהרבה תסכול ולחצים, היום אני מאוד נהנית מהעבודה שלי, למרות שהעומס מאוד גדול. בנוסף לעבודתי כמרצה, אני כותבת את הטור השבועי "אני רק שאלה" בעיתון "הארץ" בו אני עונה על כל מני שאלות ידע כללי בענייני פיזיולוגיה ורפואה".

"אני יובל, בן 49 (בעצם עוד מעט 50), נשוי ואבא לשלושה בנים (צבא, י"ב, כיתה ו'), גר בשוהם. עובד באופן חלקי כעצמאי בתחום ההשקעות ושוק ההון, אחרי הרבה שנים שהייתי שכיר. משתדל לנצל את הזמן הפנוי שלי להתנדבות בקהילה בתחומים המשתלבים בעולמות התוכן שלי. רץ למרחקים ארוכים. אושר, בריאות ומעשים טובים".

היום של יובל בן זאב הוא היום ה-36 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים".

"שמי עדנה יפה, בת 37, נשואה לאריאל ואמא לנגב (בת 11) ותמיר (בן 9). מתגוררת בערד. עליתי לארץ מאתיופיה בגיל שנתיים וחצי. חוץ מתקופה קצרה בצפון כל חיי עברו בערד".

"אחרי הצבא ישר הלכתי ללמוד. התלבטתי בין כלכלה לעבודה סוציאלית. נטיית הלב היתה עבודה סוציאלית. מה ששיחק לטובת הכלכלה היתה העובדה שמעבודה סוציאלית קשה להתפרנס. צדקתי".

"אני גילי יובל, בת 35, נשואה. אמא לגאיה (בת שנתיים), מנהלת בפועל את אגודת הידידים הבריטיים של מוזיאוני האמנות בישראל, גרה בלונדון מזה חמש שנים והאדם מאחורי 'והעבד הזה הוא אני', עמוד פייסבוק הומוריסטי המתמקד בשגרת העבודה המודרנית. חולה על שגרה אבל תמיד מחפשת דרכים לפרוץ אותה".

"העבודה שלי כוללת קשר הדוק עם תורמים. מאחר שאלה אנשים עם זיקה לאמנות, הארגון שלנו פועל גם כסוג של חברת תוכן. אנחנו מארגנים סיורים בתערוכות, ביקורים בחדרי סטודיו של אמנים מובילים, ביקורים באוספי אמנות פרטיים ועוד. פעמיים בשנה אני מוציאה טיול תורמים ליעד כלשהו. אלה טיולים מאוד מושקעים מבחינה אמנותית. הכסף שאנחנו מגייסים מועבר בסופו של דבר לתוכניות חינוך שמפעילים מוזיאוני האמנות בארץ".
 

"קוראים לי אמיר וולנסקי. בן 49, אבא לשלושה ובן זוג לאחת. לשעבר (עם סנטימנטים) מקיבוץ יד מרדכי. בעבר הייתי מלצר, ברמן, גנן, מטייל ומאבטח. ב-1995 חזרתי מעבודה בצרפת והתחלתי לימודי קולנוע. ידה ידה ידה... היום אני במאי וצלם של תכנים שחלקם לטלוויזיה (תכניות וסדרות, ריאליטי וכו')  וחלקם לחו"ל ולאינטרנט".

היום של אמיר וולנסקי, שדווקא בחר לתעד יום בו הוא לא יוצא לעבודה, הוא היום ה-33 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים".

"אני ד"ר הדס גיפס, ילידת 1977, רופאה משפטית כבר 13 שנה ואם לשניים (בת 11 ובן 8.5 במשמורת משותפת). כשחושבים על המקצוע שלי מיד עולות לראש פרשיות רצח מכותרות החדשות, אך השגרה היומיומית דווקא מלאה במקרי מוות פחות מתוקשרים, מגוונים מאוד, שנגרמו מסיבות טבעיות ולא טבעיות".

"בנוסף לפן הבלשי-החוקר, אנו גם שליחי בריאות הציבור ומנסים למפות את הסיבות העיקריות לתמותה באוכלוסייה. אני מרכזת את תחום הנצלת הרקמות במכון לרפואה משפטית. בסיוע נציג של מרכז ההשתלות ובהסכמת משפחות המתים אנחנו אחראים לשיעור ניכר מהקרניות המונצלות להשתלה. בנוסף, רופאות ורופאי המרכז בודקים גם קורבנות חיים של אלימות גופנית ומינית בכל שעות היממה".

"קוראים לי אודליה בן אפרים, אני בת 19 וגרה בנתניה. נולדתי בטולוז שבדרום צרפת ועליתי לארץ ביולי 2015 עם אבא דוד, אמא אינס ואחיותיי לאה (21) וגלית (12)".

"אני מתאגרפת בנבחרת ישראל משנת 2016. התחלתי לעסוק באיגרוף בצרפת - בגיל 10 עם אבא שלי שהוא מתאגרף ומאמן. התחלנו להתאמן ביחד בבית באולם קטן שבנינו במרתף ולאט לאט התאהבתי בספורט הזה. התחלתי להתחרות בגיל 11. כשהייתי בת 12 זכיתי במקום ראשון באליפות צרפת. הצטרפתי למועדון מכבי לוד כמה ימים אחרי שעליתי לארץ וזכיתי במקום ראשון באליפות ישראל בשנים 2016, 2017, 2018 ולאחרונה גם ב-2019. התגייסתי לצבא במארס 2018 כספורטאית פעילה. זה נותן לי אפשרות להגשים שני חלומות: לשרת בצה"ל ולייצג את המדינה באיגרוף".

"שמי עדי זליכוב רלוי. סופרת, עורכת ומתרגמת. הוצאתי עד כה שלושה ספרי ילדים (עם עובד, הוצאת ידיעות ספרים). ספר ילדים נוסף ורומן ראשון למבוגרים בהוצאת ידיעות ספרים עתידים לראות אור השנה. אמא לשלושה, נשואה, בת 38, גרה בגבעת שמואל, כותבת גם וגם, פה ושם ("הארץ", "מקור ראשון", כן, בשניהם בקביעות), מתמרנת בין מציאות לדמיון, רוב הזמן". 

היום של עדי זליכוב רלוי הוא היום ה-30 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים".

"שמי אופירה כ"ץ-שופן, אשה לאלעד, אמא לאלינור (15.5), אדם (13) ואביגיל (9.5) ובתה של אורה. דיאטנית, דוקטורנטית, חברת קיבוץ, מתחזקת צי של חברות טובות, מאוהבת בקבוצת הריצה שלי ומכורה לריקודי עם".

היום של אופירה כ"ץ-שופן, שבחרה לתעד יום שישי, הוא היום ה-29 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

שמי רחלי גרינוולד, בת 36, חרדית, מתגוררת בבני ברק. אם חד הורית (טרייה) + שתי בנות. משתייכת לחוג הליטאי, מיוחסת למשפחת אדמו"רים מפוארת, יועצת אסטרטגית למגזר החרדי, לחברות מובילות במשק ולמשרדי ממשלה כמנכ"לית והבעלים של משרד הפרסום 'קישורים 360'".

"התחלתי בגיל 17.5 עם הקוקו והסרפן. בעודי תלמידת תיכון הקמתי מיזם של 'גיור' מופעי תרבות 'חילוניים' למגזר החרדי, בכדי לחפות על הרעב התרבותי שקיים במגזר. כתבתי, ערכתי, צנזרתי ושיווקתי עשרות מופעים מותאמים למגזר החרדי. בגיל 19.5 נישאתי ומיד נכנסתי ל'כביש המהיר' של עולם הפרסום החרדי. יסדתי וניהלתי במשך כשבע שנים את מחלקת היח"צ והדוברות למגזר החרדי בקבוצת אדלר-חומסקי. בהמשך, הפכתי לעצמאית בתחום. כמו כן מעבירה הרצאות על המגזר החרדי בשם "יוצאים מהקופסא השחורה". מאז ומתמיד, סדר היום שלי עמוס במשימות, זירות, ו"פופאפים". בנוסף, לפני כשנה וחצי, קיבלתי את ההחלטה הקשה אך הטובה בחיי, ולאחר אינספור חישובי "מה יגידו..." התגרשתי".

"שמי אלירן, בן 44 (עוד שנייה 45), נולדתי וגדלתי בישראל. אני חושב בעברית, קורא בעברית וכמובן חולם בעברית. לפני 13 שנים ארזתי מזוודה עם קצת בגדים, קצת דיסקים והרבה ספרים ונסעתי בעקבות האהבה. גרתי בניו יורק שש שנים ומסוף 2012 אני גר בפרבר אמריקאי טיפוסי בצפון ניו ג'רזי".

"יש לי בעל, שלושה ילדים וחתול. כרגע זה מספיק, תודה. אני טבח במקצועי ("שף" בלעז) ומבלה את רוב שעות היום במטבח, שלי או של אחרים. אני אוהב את ישראל אהבה שאינה תלויה בדבר אך גם ביקורתי וחושש מאוד מהכיוון שאליו היא צועדת בבטחה. למרות זאת, אני אדם אופטימי ומטבעי חושב שיהיה טוב".

"אני שי הירש, במקור מהישוב אלי סיני שהיה בגוש קטיף וכיום גר בקיבוץ חנתון שבעמק יזרעאל. בן 23 ועובד ב-"חקלאי יודפת" בענף הזיתים. עובד בחקלאות מתוך אהבה לעבודה פיזית מאתגרת, בנוף שאני אוהב מאוד ועם אנשים מדהימים. בשעות הפנאי שלי אני קורא ספרים, רואה סדרות טלויזיה ומנסה לחזור לשחק בדמינטון, ספורט שהתאהבתי בו בתיכון אבל כבר שנים אני לא מצליח להתאמן בו. תכל'ס שעות העבודה לא מסתדרות עם האימונים בקרית טבעון. מי שעובד בחקלאות עובד גם בימי שישי ולא יכול להגיע לאימון בשעה 14:00".

"הגעתי לחנתון דרך תוכנית עבודה מועדפת אחרי השירות הצבאי. הייתי פה בתוכנית שנקראת 'עמק תפארת' המשלבת עבודה בחקלאות ולמידה בנושאי יהדות, היסטוריה, פסיכולוגיה ואפילו קרמיקה. בחנתון גרים גם קונסרבטיבים וגם רפורמים ולמדנו על זוויות אחרות של להיות יהודי. אני מגדיר את עצמי חילוני אבל כשהסתיימה התוכנית בחרתי להישאר בגלל בית הכנסת המעורב. אני לא שומר שבת אבל מאוד אוהב ללכת לבית הכנסת בשישי ושבת".

"כמה מלים עלי: אני יעל, רווקה בת 42 מתל אביב, שונאת לעשות קניות בסופר ומגדלת באהבה 3 עציצים, רק כדי שיזכירו לי קצת את המקום בו גדלתי - קיבוץ כפר סאלד (רחוק רחוק, ליד קרית שמונה). לפרנסתי (ולהפתעתי - היות ולמדתי הנדסת תעשייה וניהול) אני מנהלת השיווק של מעצב האופנה רונן חן, תפקיד המאפשר לי ליהנות גם ביום-יום מהאהבה שלי לאופנה ובעיקר - מספק לי לגיטימציה לבלות 14 שעות ביום באינסטגרם ללא רגשות אשם. אני גרה בדירה שכורה, יש לי קיה פיקנטו מליסינג וטלפון מהעבודה - כן, החיים שלי בהשאלה".

היום של יעל שץ הוא היום ה-25 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

"שמי טלי קור, גרה בתל אביב עם בן זוגי, רן. סטודנטית לתואר ראשון בסיעוד במסלול הסבת אקדמאים של אוניברסיטת תל אביב, בת 40, בהריון ראשון. אחרי שנים רבות שבהן עבדתי כעוזרת אישית, מפיקת כנסים ותפקידים נוספים בתחום התקשורת, במשרד הבריאות ובשוק הפרטי, החלטתי לעשות שינוי מקצועי וחזרתי אל ספסל הלימודים. לא פשוט לעשות שינוי בשלב כזה בחיים וההחלטה לא התקבלה ביום אחד".

"כבר כמה שנים אני שואלת עצמי מה הכיוון המקצועי שלי. כשהגדרתי לעצמי מה אני רוצה לעשות, היה לי ברור שזה צריך להיות מקצוע שיש בו עניין, משמעות וגם שליחות, ובנוסף יספק לי יציבות תעסוקתית. לימודי הסיעוד ענו על הכל, ואכן הם עלו שוב ושוב על הפרק, אבל היה נראה שמדובר בהקרבה גדולה מדי - שנתיים וחצי של לימודים אינטנסיביים, עם יכולת השתכרות כמעט אפסית. אם להודות על האמת גם התגובות מסביב לא תרמו: 'זה מה שאת רוצה לעשות? להחליף חיתולים?', 'רגע, סיעוד זה אומר אחות סיעודית?' ועוד שלל הערות בסגנון".

"קוראים לי יורם. אני מנהל את היחידה למדיה ויחסי ציבור לתחום התרבות במשרד החוץ. דיפלומט מזה 26 שנים. מקפיד לעבור תפקיד כל שלוש-ארבע שנים. את סיון הכרתי במסגרת התפקיד הקודם. ומאז אני אוהב אותה. אוהב אותה ומפחד ממנה. יש בה משהו שגורם לך לחשוש מלהגיד לה 'לא'. כמו למשל כשהיא מציעה לי להציג בפניכם יום שיגרתי בחיי. שגרתי? הבטתי ביומן. אין השבוע כזה. אז פשוט אבחר במחר. מחר נשמע כמו רעיון טוב. מחר, כלומר היום, כי אני יכול, באופן לא שגרתי, למשוך את הבוקר. מתחיל אותו רק ב-12:00 במכללה למנהל. חוץ מזה נשוי למהממת (גם ממנה אני מפחד) ואבא לשלושה מדהימים".

היום של יורם מורד הוא היום ה-23 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

"שמי יעל ויה, בת 46, בת זוג של איתי ואמא של עמליה בת 16, עמנואלה בת עוד מעט 13 ונתנאלה (דידי) בת 7. גרה במושב נטעים. מומחית לשני עניינים שאין ביניהם שום קשר כנראה: תהליכי פיתוח תוכנה מבוססי קוד פתוח ותוכנה חופשית, וטרמיטים. במקור העיסוק בטרמיטים היה אמור לתמוך כלכלית בלימודי הדוקטורט שלי. אבל לא תמיד ברור מה תומך במי". 

היום של יעל ויה הוא היום ה-22 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

"נעים מאוד טלי. אני כבר בת 46, אמא של מיכל (12), יהונתן (9) ועידו (7), נשואה למיקי. אני מנהלת דיגיטל ותוכן עצמאית שעוסקת בנושאים הקשורים לתיירות, הורות ומגזר שלישי, פעילה חברתית בנושאי ההורות, החינוך וזכויות ילדים עם צרכים מיוחדים.

היום של טלי בריל הוא היום ה-21 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

"שמי פלורה לוין ואני שונאת הגדרות. אז מי אני? אמא לשלושה אנשים שאני אוהבת הכי בעולם, אשת קריירה המכורה לאנדרנלין של עבודה, אזרחית חדשה-ועדיין-מתלהבת בתל אביב, אופה מצויין עוגות גבינה (יש המלצות). וזה הזמן לומר שפלורה לעד תהיה גיסתי האהובה.

היום של פלורה לוין הוא היום ה-20 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

"שמי דמוז גובזה, בן 36, אב לשתי בנות יפות וגר בבית שאן. אני פובליציסט ופעיל חברתי. למחייתי אני עובד כרכז מניעה והסברה ברשות למאבק באלימות, סמים ואלכוהול במרכזים קהילתיים בעפולה. תפקיד מאתגר מאוד המלווה בסיפוק רב".

"במהות שלי אני משתדל תמיד לחשוב מחוץ לקופסה. שגרה משעממת אותי. בשנה האחרונה אני מקדם יוזמה שכבר החלה לתפוס תאוצה - "מועדון קריאה באמהרית". מטרת הפרויקט היא לשמור ולחזק את השפה האמהרית בקהילה על ידי יצירת הרגלי שיח והטמעת תרבות קריאה אצל בני העדה, מתוך הבנת חשיבות השמירה והחיבור למורשת ולזהות האתיופית".

"אני איילה צורף, עוסקת בכלכלה שיתופית. זה נשמע כבד, אבל בחיי שזה אחד התחומים הכי מרתקים שיש. מרצה ויועצת ובעיקר פוגשת כל יום (כמעט) אנשים סופר-מעניינים. בת 44, גרה ברמת גן, נשואה לליאור, אמא של מאיה תלמידת כיתה י' שמכורה לצופים (15), אורי תלמיד כיתה ה' שמכור לפורטנייט (11), אסף תלמיד כיתה ב' שמכור לאוריגמי (7.5) וטולי הלברדורית הפושעת שמכורה לאוכל (בת ה-4.5)".

"רוב חיי הבוגרים הייתי עיתונאית, מתוכן 11 שנה ב-TheMarker. לאחר מכן עברתי לתנובה וניהלתי את הדיגיטל הקונצרני, אבל במהלך השנים שם משהו הציק. חיפשתי את הדבר הגדול הבא שלי אחרי העיתונות והוא נפל עלי לגמרי במקרה: החלפת בתים שעשינו עם משפחה ישראלית (זרה לחלוטין) שגרה בסן פרנסיסקו, גם אפשרה לנו לצאת לנופש בן חודש וגם גרמה לי להבין שיש משהו מאד גדול בתחום הזה שנקרא שיתוף".

"שמי צבי לירז, אני מתגורר עם שלי ועם טינקי הכלבה ואגדול ושומשום החתולים. בשנים האחרונות חיים בחדרה, קודם גרנו בפרדס חנה ולפני כן באבן יהודה. כבר 44 שנים שום דבר לא קבוע בעניין המגורים".

"ניהלתי, יזמתי והקמתי כמה בתי ספר. בשמונה השנים האחרונות אני בעיקר מורה של מורים וגם מתבונן וחוקר. אני מנחה מדריכים במכללה לחינוך ובבתי ספר מרהט, הרצליה, עמק יזרעאל ועד רמת הגולן, מלווה מנהלות ומנהלים, מנחה ונכנס עדיין מדי פעם להדגים דרך הוראה או רעיון פדגוגי בכיתה. לפני חודש שאלו אותי ילדים בכיתה א׳ בן כמה אני, ניסו לנחש. חלקם אמרו 70 - סביר שבגלל השיבה שזרקה בשיערי, אחרים אמרו 20 - סביר שבגלל האנרגיה. היה כיף".

"שלום, שמי חנין סרואן מחיפה. בת 28, מנהלת ייצור בגלידריה לג'נדה שבמרכז הכרמל מזה חמש שנים. לומדת חינוך לגיל הרך במכללת אורנים, מאורסת לגבר החלומות שלי ובמעט זמן שנותר לי - מאוד אוהבת לבלות עם המשפחה והחברות הקרובות שלי".

היום של חנין סרואן הוא היום ה-16 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

"בבית ספר אומרים – הגעת אגס? די!

תרגעו אני מצלמת פה יום בחיי"

"שמי שבי גטניו ואני מנכ"ל העמותה לדמוקרטיה מתקדמת ועיקר הפרויקטים שלי עוסקים בהסדרת הלובינג וחקיקה. במקביל עבדתי בחמש השנים האחרונות כעוזר/מנהל לשכה של סגניות עיר בתל אביב. מהחודש הסטטוס התעסוקתי שלי הוא 'בין עבודות'".

"אני יזם חברתי כבר 20 שנה ועוסק כל השנים בהתנדבות בקידום מאבקים חברתיים שאני מאמין בהם. עשר שנים הקדשתי למאבק להט"ב לשוויון שבמסגרתו יצרתי את הקיצור "להט"ב", הפגשתי את ראשי הקהילה לראשונה עם ראש ממשלה ונשיא בישראל ועוד. בעשור האחרון הקדשתי את זמני הפנוי למאבק בתחלואי קשרי הון-שלטון-עיתונות בישראל. חלק ניכר מהפעילות התמקד במאבק בחברות הטבק, אשר ממחיש כיצד נבחרי ופקידי ציבור אינם פועלים במצב הנוכחי כפי שמצופה מהם ולטובת אינטרס הבריאות של הציבור. בחרתי במאבק הספציפי הזה לאור העובדה שמדובר דיון של "שחור ולבן" - יש פה רק טובים או רעים. לכן קל לסמן לציבור מה היו אמורים נבחרינו לעשות ולשאול מדוע אינם עושים זאת, או כפי שאנחנו בעמותה אומרים: 'הון-שלטון-עיתון-טבק = הורג המון'".

"קודם כל מי אני? אלון מולר, בן 50, נשוי ללילך ואבא לשלושה - שני בנים (בר בן 18 ואסף בן 15) ונסיכה (ליהי בת ה-12). גר בקיבוץ משמרות (זה ליד פרדס חנה...). פרשתי מחיל אוויר לפני כחמש שנים אחרי 27 שנות שירות ומאז הספקתי לעשות תואר שני וקורס מורי דרך, כולל מבחני הסמכה של משרד התיירות (כמעט שלוש שנים - יותר קשה מלימודי הנדסה ותואר שני)".

"היום אני מדריך תיירים וטייס פרטי פרילנסר בחברת מסוקי VIP שנקראת Tel Aviv Executive Helicopters. אני לא בטוח שיש עוד מישהו משלב שני המקצועות כאלה - מורה דרך וטייס מסוקים. יש מצב שאני טייס המסוקים היחידי שהוא גם מורה דרך מוסמך. תכל'ס עם השחרור מצה"ל חזרתי לאהבה ישנה שלי - בנעורי הייתי מדריך בחוגי סיור. כדי לזכות בתואר "מורה דרך מוסמך" נרשמתי ללימודים וחרשתי את הארץ שנתיים וחצי גם דרך הרגליים אבל בעיקר דרך ספרים. אני תמיד אומר שהלימודים האלה היו קשים יותר מלימודים לתואר ראשון בהנדסה והתואר השני במשפטים ללא משפטנים".

"אני שירן רייכנברג (שם משפחה מלידה), בת הזוג של מטיאס סמטבנד (ד"ר בכימיה ועובד בחברת ננו-דיימנשנס) ואמא של אביגיל (7.5) ומיכאל (4.5) ופיפס הכלב הפשוש. עורכת דין ודוקטור למשפטים".

"אני מנחה את הקליניקה לזכויות ילדים ונוער שהיא אחת מהקליניקות הפועלות במרכז לחינוך משפטי קליני בפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים. במסגרת הקליניקה אני פועלת, יחד עם הסטודנטים שלי, לקידום זכויותיהם של בני נוער וצעירים במצבי סיכון במספר דרכים: ייצוג פרטני בתיקים משפטיים, קידום מדיניות וחקיקה בתחום של ילדים ונוער בסיכון, סדנאות 'דיני רחוב'. במהלך היום אני מופיעה בבית משפט, מנחה סטודנטים, מלמדת, מכינה שיעורים, מגיעה לכנסת, עובדת על תיקים, מדברת עם פונים, הורים, עובדות סוציאליות, קולגות, ומתמחה בהכנת פתיתים לארוחת ערב".

"אני מאיה, עברתי ללונדון לפני כמה שנים והיום אני עובדת בארגון בשם 'יחד' שמייצג אלפי יהודים בריטים התומכים בפתרון שתי המדינות ורוצים שישראל תחתום הסכם שלום עם הפלסטינים. הגעתי לתפקיד אחרי שהשלמתי תואר ראשון בכלכלה ופוליטיקה, במהלכו התאהבתי בפוליטיקה בריטית - בדיוק כמו פוליטיקה ישראלית רק עם יותר שנינויות ואנדרסטייטמנט. עם תום הלימודים התחלתי לעבוד אצל חבר פרלמנט ממפלגת הלייבור וזכיתי לראות מקרוב את הבחירות הכלליות של 2017".

"העבודה הפוליטית חשפה אותי לדיון הדי שטחי שמתנהל בבריטניה על ישראל והסכסוך, אז קפצתי על ההזדמנות להצטרף לארגון שמקדם את תפישת העולם שאני מאמינה בה: ישראל דמוקרטית בגבולות 67'. המים סוערים עכשיו גם בבריטניה וגם בארץ אבל אני אוהבת אקשן ואתגרים אז אין תלונות".

"שמי נעה, בת 46, חיה בזוגיות עם אבי ואמא לילדינו זוהר (14) ואלה (10). אנחנו גרים בתל אביב בדירה שכורה. במקור בת קיבוץ צאלים אשר בנגב המערבי (גילוי נאות: למדתי עם סיון מכיתה ט' ולא מסרבים לחברת ילדות כשהיא מבקשת כל כך יפה), ההורים שלי עדיין גרים שם".

"אבי ואני מקיימים בית שמשלב חילוניות ומסורת. אני חילונית ואבי דתי. אני חושבת שרק אהבה, ויתור וכבוד הדדי מאפשרים זוגיות כזו. זה לא תמיד פשוט עבור הילדים בסביבה החילונית שאנחנו חיים בה, אבל הבחירה לגבי דרך החיים שלהם תהיה לגמרי בידם וכמו שאני רואה את זה, תהיה להם ראייה רחבה של האפשרויות".

"קוראים לי טל גונן. בן 40, נשוי למיכל, אב למעיין, יובל ותמר. גרים בשכירות בנחשולים, עברנו לפני שנתיים כדי להיות קרובים לים. בימים כתיקונם אני מורה לתנ"ך ומחנך בתיכון, מגדל את הבנות ובזמן שנותר (באיחור אופנתי של 25 שנה) מנסה ללמוד לגלוש גלים. כל זאת כאמור בימים כתיקונם..." 

"הכל השתנה לפני קצת יותר משנה, כשקראתי פוסט בפייסבוק על נתוני הזיהום המחרידים של אסדת הטיפול בגז של מאגר תמר, הממוקמת מול אשקלון, או בקיצור: פי 20 מבתי זיקוק ויותר מכל המפעלים המזהמים בארץ ביחד (לאחרונה זכתה אשקלון במקום השני המפוקפק אחרי חיפה במצעד הסרטן הארצי), הסתבר לי שלמרות הנתונים המזעזעים האלו, המדינה מקדמת הקמה של אסדות גז מסרטנות לאורך מישור החוף, גדולות יותר וקרובות יותר. ניתן לומר שזה היה הרגע בו הצטרפתי למאבק להרחקת האסדות של ארגון "שומרי הבית". מאותו היום, יחד עם אלפי פעילים נוספים, חיינו מוקדשים להצלת חיי אדם במאבק החשוב הזה".

"שמי אביב, בן 44 מקיבוץ ניר-עוז. מגדל עם חברתי לחיים ליאת את עפרי (17), נטע (15) ואיה (13) וגם את שלום הכלב וסום החתול. ליאת, מחנכת ומורה (לפי סדר חשיבות), מלמדת בביה"ס שבו לומדים ילדינו, ביה"ס האזורי המשותף למושבי וקיבוצי הנגב המערבי".

"בזמני הפנוי אני רוכב על אופניים. למרות שלא תמיד קל לי לגרד את עצמי לרכיבה לפני או אחרי יום עבודה, נופי האזור, האווירה והחברים לדרך הופכים את העניין לתענוג גדול. בנוסף אני לומד לצייר (זו אהבת נעורים ששבתי אליה לפני שנה) ומתאמן בפילאטיס. סבא שלי היה אומר שיותר טוב שיהיה מזל נאחס מאשר שלא יהיה מזל בכלל. הנאחס שלי הוא מחלה אוטואימונית עלומה שדפקה לי את מערכת העצבים, בעיקר את הרגליים, רוב הטיפול ב"מתנה" הזו הוא פעילות גופנית לחיזוק הרגליים, אין לי את הפריבילגיה לא להתאמן כמעט כל יום בשבוע ולשמחתי אני בדרך כלל נהנה מזה".

"קוראים לי שירלי פנקר - ולא, אני לא שרה. לטובתכם, עדיף שלא תשמעו אותי שרה. אספר במכה את כל הפרטים 'היבשים' (ובינינו? גם הכי משעממים) ומיד לאחר מכן אעבור לפרטים 'העסיסיים': אז כמו שאמרתי - קוראים לי שירלי, אני בת 19 וחצי מירוחם. ממש אין צורך שתתחילו עם כל הירידות, הבדיחות וה'דאחקות' על ירוחם (כן, יש פה חשמל. לא, לא רוכבים פה על גמלים.) כי כבר שמעתי הכל (ולא תצליחו לשנות את דעתי - אני אוהבת לגור כאן). אני אוהבת לקרוא ספרים (אין סיכוי שתמצאו אותי בלי ספר קריאה שתחוב עמוק בתוך התיק שלי) וגם לכתוב (לא דברים בסגנון 'יומני היקר', אלא יותר בכיוון של כתבות, מאמרים וטורי דעה). למעט אבא שלי, אנחנו רק נשים במשפחה - יש לי שלוש אחיות גדולות, ואני הכי קטנה. יש לי כלבה בשם כתם, ארנבת בשם נלה, ואני בכלל תמיד רציתי לגדל צב בשם לאונרדו".

"נולדתי להורים שומעים, כל אחיותיי שומעות, למדתי בבית ספר רגיל עם תלמידים שומעים, ולכן גם כל חבריי שומעים. אבל אני לא. אל תמהרו להסיק מסקנות; אני לא חירשת. אני בסך הכל שומעת פחות טוב מכם - אני כבדת שמיעה. את כבדות השמיעה 'קיבלתי' בגיל ארבע בעקבות דלקות אוזניים מתמשכות, ומאז עברתי טיפולים רבים שכללו נסיעות ארוכות, אינספור בדיקות שמיעה וייעוצים עם רופאים שונים, ואפילו שני ניתוחים מעטרים בכבוד רב את עברי הרפואי. כיום אני מרכיבה שני מכשירי שמיעה שהפכו כבר מזמן לאיבר נוסף בגופי ומאפשרים לי להשתלב בחברה כמו אדם רגיל. ליתר דיוק, כמעט כמו אדם רגיל".