בלוגים

עוד 365 ימים / הבלוג של סיון קלינגבייל

יום בחיי דניאל ונטורה, בוויקיפדיה הפרטית שלי כתבתי כבר אלפי ערכים

יליד ונציה, ניצול שואה, פנסיונר של בנק לאומי, מתגורר באשקובית בהתנחלות קדומים, קורא עיתונים ומעיין בחשבון הבנק ב-02:00

"שמי דניאל ונטורה. יליד ונציה, ניצול שואה, גר בהתנחלות קדומים ולומד בישיבה. נשוי לרבקה לבית כהנא, מצאצאי רבי יום טוב ליפמן הלר מחבר "תוספות יום טוב" (1579-1654) ובתם של חיים וטובה כהנא ממייסדי מושב נחלים שליד פתח תקוה. אבי נולד בעיר פיזה (או שכמו יהודי העיר מכנים "פיסא") והוא מצאצאי מגורשי ספרד. אימי באה ממשפחה איטלקית עתיקת יומין, משפחת טרצינה, כנראה מימי רומא העתיקה. היא נספתה באושוויץ". 

"עד גיל 8 הייתי בצל שואת יהודי איטליה: תחילה חוקי הגזע ולאחר מכן הכיבוש  הגרמני. ב-1945, החיילים מארץ ישראל, ובראשם אריה אבישר מיחידת מובילי המים, אספו את שלושה יתומים: אחותי, אחי ואני. הם גילו אותנו בעת שסיפקו מים בפיזה שהוצפה בשיטפון ומקורות מים שלה זוהמו. אמרנו 'שמע ישראל', זכינו במים, במקלט ובהמשך בעלייה לארץ ישראל. הפלגנו לארץ באוניית תובלה קנדית עם מלחים סינים בשם Princess Kathleen ומכונה לעתים ה"מייפלאוור" של יהדות איטליה. בנמל חיפה כיבדו אותנו בתפוזים, דבש ושוקולד ומאז אני נלהב מאוד מהמאכלים האלה".

7
דניאל ונטורה
להמשך הפוסט

יום בחיי טל חמווי גרנות - מוציאה נשים ממעגל הזנות לחיים נורמליים

אמא לשלושה וחתולה, מייסדת עמותת ״המכללה״ הנותנת הכשרה לנשים שורדות זנות

אני טל חמווי גרנות. למרות שהרושם שנוצר הוא שאחד משמות המשפחה הוא כתוצאה מנישואים, שניהם שלי מהבית. אני בת הזוג של אורי רייז, אמא של אלונה (13), ניבה (10) עומרי (במילעיל) (שש וחצי) ולולה ואניקה החתולות (בנות שנתיים). 

לפני שלוש שנים ייסדתי עם איריס שטרן לוי את עמותת ״המכללה״ שחגגה לא מזמן יום הולדת שלוש, ובכך חיי הפכו להגשמת החלום האולטימטיבי שלי: להקדיש את היום יום שלי בשביל לייצר לנשים שורדות זנות ואלימות אופציה להפוך את החיים שלהן להגשמת החלום שלהן ויחד אתן, להילחם בכוחות הרשע וההרס שהן מתמודדות אתם.

הכוורת
להמשך הפוסט

יום בחיי מיה כהן-אלוש, גרה בגן ילדים שהוא גם גן חיות

בת 42, נשואה ואם לשלושה ילדים, מנהלת מפעל ייצור

"נעים מאוד, שמי מיה כהן-אלוש בת 42, נשואה ואם לשלושה ילדים, מנהלת מפעל ייצור המונה כ-1000 עובדים ועובדות בחברת סודהסטרים ביום וחולמת עוד יותר בגדול בלילות. מתגוררת בבאר שבע מאז ומעולם. אני דרומית בנשמה ואוהדת הפועל באר שבע. למרות החיים במדבר – אהבתי הגדולה היא הים ומאמינה כי רוביק דנילוביץ' עוד ימצא את הדרך להביא את הים לנגב". 

היום של מיה כהן-אלוש הוא היום ה-102 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

פרופיל
להמשך הפוסט

יום בחיי מירה מרקוס - שמצאה מקום עם מזג אוויר יותר גרוע מישראל

נשואה לשי, מתגוררת ביוסטון, טקסס, שם היא שוהה במסגרת שליחות המדינה

"שמי מירה לביא, אבל מתנהלת בעולם תחת השם משפחה שלי מלפני הנישואים, מירה מרקוס (בת 35, אוטוטו 36). נשואה לשי לביא (שגם הוא מתנהל עם השם משפחה מלפני הנישואים – שי לובשיס). יחד עברנו לפני שנה וחצי ליוסטון, טקסס, בירת האנרגיה העולמית. שי התמנה להיות קונסול האנרגיה הראשון של מדינת ישראל, אז לשם שירות המדינה, העברנו שלושה ילדים מתחת לגיל שלוש וכלבה לדרום העמוק של מדינת ארצות הברית.

השנה הראשונה במעבר היתה קשה. נחתנו לתוך ההוריקן הכי קשה בתולדות ארה"ב (הוריקו הארווי היכה שלושה ימים אחרי שהגענו) ולא רק שהכל היה מוצף במים, אלא גם מוצף ברגשות. לא קל להתנתק מכל המוכר ולעבור בגיל 34 למדינה זרה. למרות שאני אמריקאית מלידה (נולדתי בארצות הברית להורים ציוניים שעשו עליה כשהייתי בת ארבע), אני חיה בישראל כבר 30 שנה ושם המשפחה, החברים, הבית. אחרי שנה בדיוק ביוסטון, התחיל להיות יותר קל. הייאוש נעשה יותר נוח. יש כבר חברים, הבית כבר נראה כמו בית, היינו בביקור בארץ וראינו ששום דבר לא השתנה בהעדרנו".

פרופיל
להמשך הפוסט

יום בחיי מירב שביט, שמקבלת מהוויז "עיכוב של שבע דקות בעלייה במדרגות"

בת 37, אמא לשלושה וחיה באותה דירה שגרה בה כרווקה. מעצבת תכשיטים וצורפת

"שמי מירב שביט. בת 37, נשואה לשי ואמא לשלושה ילדים: איתי בן שבע, עומר בן ארבע ונלי בת שמונה חודשים. אנחנו גרים בתל אביב. שוכרת את אותה דירה כבר מעל ל13 שנה, גרתי פה כרווקה תל אביבית לפני שהכרתי את שי, החדר של הבנים היה החדר של השותף שלי.

אני מעצבת תכשיטים וצורפת בעלת חנות בשרונה בתל אביב. הימים שלי קצרים ועמוסים כבעלת עסק שיוצאת כל יום ב-15:30 להביא את הילדים מהמסגרות, לא את כולם, רק את הבנים, נלי עדיין איתי, צמודה לציצי ומזכירה לי בכל רגע נתון שגם לי יש בוס".

קפה
להמשך הפוסט

יום בחיי עידו דמבין - חי בניו יורק, שותה נס מהארץ ומנסה לישון שש שעות מטכ"ליות

עובד בארגון ששמו itrek, המביא סטודנטים מארה"ב לישראל, גר עם חברתו שי ומתעורר כל יום עם "אמסטרדם"

"אני עידו. את השנים האחרונות בחיי העברתי, למעשה, במעברים: עברתי מתל-אביב לפריז כדי לבלות קצת זמן בעיר היפה בתבל לצד מי שהפכה כחלוף שנתיים לאשתי, שי. אחר כך התקבלתי ללימודים באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק, אז כדי לחסוך קצת כסף לקראת ההרפתקה עצרתי לשנת עבודה בתל אביב, כשאת הזוגיות אנחנו מתחזקים בלונג-דיסטנס. כסף לא יצא מזה. ואז הגיע המעבר המיוחל. אחרי שנה בערך, כשסיימתי את התואר עם מעט כסף והרבה תקווה, החלטנו להישאר כאן קצת: אני רציתי לעבוד כדי להחזיר את ההלוואות שנדרשו לטובת המעבר וכי השיר אומר שמי שמצליח כאן יצליח בכל מקום. היא רצתה ללמוד לתואר שני בעצמה, במשרה מלאה. ולעבוד, גם כן במשרה מלאה. כי ביממה שלה יש ככל הנראה 27 שעות". 

"אני עובד בארגון ששמו itrek, שמביא בכל שנה אלפי סטודנטים למשפטים, מנהל עסקים, מדיניות ודיפלומטיה (ו-STEM, כלומר מדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה) מהאוניברסיטאות הטובות בארה"ב ובעולם - רובם המכריע לא-יהודים – לישראל. בשמונה החודשים האחרונים, מאז התחלתי לעבוד בארגון, אני מנהל את תכניות בתי הספר למשפטים. בשאר הזמן אני כותב מכאן בלוג ל"הארץ" שנקרא פרויקט מנהטן, מנפק טורי דעה בעוד כמה מקומות בעברית ובאנגלית, ומסקר את הפוליטיקה האמריקאית בטורים ובהרצאות. בשאר הזמן אני עורך דין ועורך את מגזין זכויות האדם של האוניברסיטה, ומתגורר עם שי בדירה צנועה באפר ווסט סייד במנהטן, עם מכונת קפה אבל בלי כלב, כי בעל הבית לא מאשר". 

זוג
להמשך הפוסט

יום בחיי יעל אסף - מגזימה במקלחות ומתעוררת פעמיים בכל בוקר

אמא לשניים וחתול בשם סביון, מתגוררת בירושלים, מורה וספרנית בתיכון לאמנויות בירושלים. לא אוהבת לזוז במיטה בבוקר

"שמי יעל אסף, מחנכת, מורה מקצועית וספרנית בתיכון לאמנויות בירושלים. גרושה מזה עשור ובזוגיות, אמא להלל (בחיריק, בן 15) ולאורי (בשורוק, בן 13), שניהם תלמידי קולנוע בתיכון לאמנויות. בבית גרים גם מרגו הכלבה וסביון החתול". 

היום של יעל אסף הוא היום ה-98 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

פרופיל
להמשך הפוסט

יום בחיי עופר פנחס - לתכנת זה קצת כמו להרכיב פאזל

בן 32 מהרצליה, חי על הרצף שבין מוזיקאי היפראקטיבי לאיש תוכנה אפרורי

"אני עופר פנחס, בן 32, גר עם זוגתי רונה בהרצליה. אפשר להגיד שאני חי על הרצף שבין מוזיקאי היפראקטיבי לאיש תוכנה אפרורי. אני פסנתרן, יוצר ויש לי להקה בשם "פנחס ובניו" שפעילה כבר ארבע שנים, היא המקום אליו אני כותב מוזיקה וביחד יוצא לנו להופיע מספר פעמים בחודש בממוצע. היומיום שלי מאוד לא קבוע ומשתנה בהתאם לעשיה ולתקופה, בחרתי יום קצת חריג באינטנסיביות שלו אבל בסך הכל מצליח לשלב לא רע את העולמות".

היום של עופר פנחס הוא היום ה-97 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

רץ
להמשך הפוסט

יום בחיי ליאור גפני, גם כשעובדים בחקלאות יש זמן להפסקת שפם

בת 18 וארבעה חודשים, גדלה ברמלה וכעת עושה שנת שירות בבקעת הירדן, מתפתחת ומפתחת, אוהבת גידול תמרים

"קוראים לי ליאור גפני ואני בת 18 וארבעה חודשים. אני עושה שנת שירות ב"קדמה" - ארגון הפועל לחיזוק ההתיישבות והמעורבות החברתית בבקעה, בשומרון וביהודה באמצעות הקמת כפרי סטודנטים, תוכניות קדם צבאיות ומרכזי צעירים. בימים אלה אני מתגוררת במעלה אפרים יחד עם הקומונה שלי, בה חברים עוד שני בנים ושש בנות. במקור אני מחיפה אבל עברתי לרמלה בגיל צעיר מאוד וגדלתי שם עם הורי ושלושת אחי הקטנים. אני מתכננת להתגייס ועד אז - מתפתחת ומפתחת".

היום בחיי ליאור גפני הוא היום ה-96 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

9
ליאור גפני
להמשך הפוסט

יום בחיי אילנית סוויסה - כשלא רגוע בדרום אני לא מבטיחה לבת שלי כלום

בת 45, מחזאית ובמאית, אם לילדה בת שמונה. בימים טובים אפשר להריח את הים בכפר עזה אבל כבר הרבה זמן שאין ימים כאלה. נחגוג עצמאות בבית אם יהיה אפשר

"אני אילנית סוויסה, בת 45, גרה בכפר עזה, בת זוג לחזי בוצר ואמא לרננה בת השמונה. אני מחזאית, במאית תיאטרון וקולנוע ומפיקה. בעיני, בני האדם הם הסיפור, המסר והמדיה ובאמצעות התיאטרון, הקולנוע, השירה והיצירה אני מנסה להביא למרכז התודעה את קולם של אלה שנמצאים בפריפריה החברתית והגיאוגרפית. אני חיה בין הקילומטרים שפרושים בין תל אביב לדרום וברווח הזה אני יוצאת למסעות של חיי. לפעמים אני סתם שותה קפה בתל אביב".

היום של אילנית סוויסה הוא היום ה-95 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים".

00
אילנית סוויסה
להמשך הפוסט

יום בחיי עידית ביטון - כל עוד מכירים את יוסי, אני יודעת שהוא חי בלב

אם לשלושה, אחות שכולה, מנכ"לית "Boost - בית ספר למקצועות המחר" ורצה למרחקים ארוכים. יום האזכרה לאחי הוא מיקרו-קוסמוס של החיים לצד הזיכרון

"אני עידית. נשואה לאלי, אמא ליובל, נעם ורחל-אור. מנכ"לית 'Boost - בית ספר למקצועות המחר', שותפה ומנחה לחדשנות בחברת SIT, מרצה במרכז הבינתחומי, אמנית ורצה למרחקים ארוכים. אני גם בת להורים אהובים ואחות לגלית, ויקטור, דיקלה ויוסי. לפני קצת יותר מ-14 שנה, בעת ששירת כחובש בסיירת צנחנים ועשה את דרכו למכינה קדם צבאית, נהרג יוסי בפיגוע ירי בצומת תפוח. אני גם אחות שכולה".

"היום שבחרתי לתעד הוא את יום האזכרה ליוסי. לפני לא הרבה זמן, בחודש ינואר. התלבטתי אם לפרסמו ואז הגיע יום הזיכרון. והנה אני כאן, מזיכרון לזיכרון. בין הזיכרונות, אני מנהלת חיים מלאים ומלאי פעילות. ואולי, תהיתי לעצמי, יום האזכרה הוא מיקרו-קוסמוס של המורכבות הזו".

9
עידית ביטון
להמשך הפוסט

יום בחיי רוני הרשנזון - חייב להיות עסוק, רק כך העצב בא במנות קטנות

בן 77, יו״ר הוועד המנהל של ״פורום משפחות שכולות ישראלי-פלסטיני״, איבד בן בפיגוע בבית ליד ב-1995 ועוד בן שהתאבד במהלך השירות הצבאי אחרי שחברו נהרג בפיגוע ב-2000

"שמי רוני הרשנזון. אני בן 77, נולדתי בירושלים ושם גם גדלו חמשת ילדיי: תמי, ליאת, הדס, אמיר ואלעד. אמיר נפל בפיגוע בצומת בית ליד ב-22 בינואר 1995. אלעד שם קץ לחייו ב-18 באוקטובר 2000, בעודו בשירות צבאי, שלושה שבועות אחרי נפילתו של סמל דוד בירי, חבר שהיה לו כמו אח, בפיגוע ליד נצרים".  

"האובדן של אמיר שינה את מסלול חיי. אחרי ההלם ובשוך 'פסטיבל' האבל, התובנה של אובדן מיותר וחסר טעם דחפה אותי לפעילות ציבורית והפכה למשמעות החיים ולסיבה לקום בבוקר. יש לי חובה לעשות כל שאני יכול כדי להבטיח חיים ובעיקר להיות עסוק. אני לא משאיר שעה פנויה לעצמי. זו דרכי למצוא מנוחה לנפש. כך העצב הקבוע נסבל ובא במנות קטנות. התחושה היא שרק אם אאפשר לו - הוא יטביע אותי".

7
רוני הרשנזון
להמשך הפוסט

יום בחיי תמי אסולין, חירשת שכותבת שירה בשפת הסימנים

יום קצת אחר, יום שהוא שיר בתחביר המוכר לחירשים, מפי מורה שעובדת ביהוד ואם לשניים

היום של תמי אסולין, כמו גם ספר השירה שלה fa, כתוב בעברית על פי עקרונות הדקדוק והתחביר של שפת הסימנים. וזה מה שהיא מספרת על עצמה:

"אני ללא גיל / קצת אחרי / 45 וקצת יותר / נשואה לשוקי אסולין / מאמא לאוהב בת 17 וחצי / וים בן 15 וחצי / השירה מצאה אותי אליה מגיל קטן שלי / להיות אמא של אוהבים אוהבים / ללמד שפת סימנים בתיכון מקיף יהוד / לקלף תפוזים בשמש / לטייל עם בובי וטופי / לנשום ים / ליצור שירה חירשת ליצור / לסמן שיר חירש / לצלם להתרגש הוויה".

00
כתריאל קראוס
להמשך הפוסט

יום בחיי יהודה שרל, "כמו עץ ששורשיו נטועים במזרח וצמרתו פורחת באירופה"

בן 72, יליד קיבוץ המעפיל שהיגר לשוודיה ב-1974 עם בחירת לבו. אוסף פטריות, רואה כדורגל, אופה לחם, עושה סקי ומסייע לפליטים. בשוודיה קוראים לזה "פנסיונר לחוץ"

"שמי יהודה שרל ואני בן 72. נולדתי ב-1946 בקיבוץ המעפיל ומאז 1974 חי בשוודיה. שנות הילדות זכורות לי כשנים של חופש שבהן השמיים היו הגבול. חיינו במין פרדוקס של חישוקים אידאולוגיים ובו זמנית חופש מחשבה מוחלט. היו לנו קונפליקטים עם דור ההורים ולמדנו לאורך הדרך לא לקבל שום דבר כמובן מאליו. למדנו כלכלה מדינית של פרידריך אנגלס וכמהנו לכל דבר שבא מהמערב. איזו גאווה מילאה אותי כשלבשתי את הג׳ינס (Lee) הראשון שלי. אחרי 11 שנים יפות בבית ספר ללא ציונים נגמר לי הסוס בכיתה י"ב ולקראת סוף שנת הלימודים העיפו  אותי, עם עוד חמישה, מבית הספר. בגיל 17 הייתי לאדם חופשי, די מבולבל אבל חופשי. התחלתי לעבוד וללמוד מקצוע שמלווה אותי עד היום - טכנאי של מכונות סריגה לגרביים".  

"אני גרוש מזה 12 שנה ונמצא ביחסים מצוינים עם הלשעברית שלי. יש לי שלושה ילדים שכבר מזמן לא ילדים: אפרים בן 39, יונתן בן 34 ומרים בת 33. כולם גרים כאן בשוודיה. מ-1975 ועד 1990 עבדתי במחלקת ייצור גרביים בחברה גדולה לבגדי ילדים. עם הולדת אפרים קיבלתי לדרישתי שני דברים: פחות אחריות ויותר שכר. אחרי שהחברה פשטה את הרגל הקמתי חברה לייצור גרביים אורטופדיים. לפני חצי שנה הפכתי פנסיונר. אני מבקר בארץ פעמיי-שלוש בשנה, מגדל דבורים, מת על גינון ועל לשוטט ביער ולאסוף פטריות (בעונה). מתכוון לחיות עד 108 לפחות".

11
יהודה שרל
להמשך הפוסט

יום בחיי מאיר בולקה - יהודי עם זלוטי זה קמע עבור הפולנים, כמו חמסה

בן 52, אב לשלושה וסב לחמישה, עומד בראש ארגון J-nerations ועוסק בעיקר בהצלת בתי העלמין היהודיים בפולין. לובש רק שחור (למד מיאיר לפיד), סוגר את שבוע העבודה עם צ'ולנט או אצל איזה אדמו"ר, דובר ארבע שפות ושומע את כל מה שהפולנים מסננים. ויש גם המלצה לסרט ביום השואה

"שמי מאיר בולקה, בן 52, נשוי לפנינה, מנהלת מוכשרת במערכת החינוך, אב לתהילה, ליאת וספיר וגם סב לחמישה נכדים מדהימים: איתי, יהלי, הללי, נעם ועדי (ואם זה תלוי בי היד עוד נטויה). גר 25 שנה בשערי תקווה. איך הזמן רץ כשנהנים".

"כבר כמעט ארבע שנים שאני עומד בראש J-nerations, ארגון ישראלי הפועל לשימור מורשת יהדות אירופה. לפני כן, עסקתי בצילום קולינרי, תחביב שהפך למקצוע, אבל עדשות האוכל הוחלפו בעדשות אחרות ואיתן אני מתעד את המאבק על זכרונם של בתי העלמין היהודיים באירופה. המשימה שלי לא קלה. רק בפולין ישנם יותר מ-400 בתי עלמין ש'נעלמו' בדרכים כאלה או אחרות. בחלק מהמקרים בנו עליהם, באחרים הם משמשים כמגרשי ספורט או פארקים ויש גם מקרים שסתם מישהו מקומי אימץ לעצמו שטח כי 'התחשק לו'. כששואלים את המקומיים למה זה כך, הם עונים שכולם אשמים. הנאצים, הקומוניסטים, אבל הם? הפולנים? לא. את העבודה השחורה השאירו לנו. ככה זה להיות יהודי".

00
מאיר בולקה
להמשך הפוסט

יום בחיי אורית נוימן, ראש מדור איסוף וקליטת פריטים ב"יד ושם"

בת 42, גרה במודיעין, אם לשלושה, הצטרפה לפני תשע שנים לפרויקט "לאסוף את השברים", הנבירה בארכיון תמיד מעניינת ומרתקת

"קוראים לי אורית נוימן, בת 42, גרה במודיעין, נשואה לצפריר ואמא לשלושה בנים. עובדת במוסד 'יד ושם' כבר 14 שנים ובתפקידי הנוכחי משמשת כראש מדור איסוף וקליטת פריטים".

"ליד ושם הגעתי אחרי שסיימתי תואר ראשון בתולדות ישראל ולימודי תעודה במוזיאולוגיה, ומצאתי עבודה מרתקת וייחודית. לפני כתשע שנים החלו לתכנן את פרויקט 'לאסוף את השברים' ומיד הצטרפתי. לאחר שנתיים וחצי קיבלתי את ניהול הפרויקט ומאז הוא הורחב. מעבר לאיסוף פריטים אישיים מתקופת השואה, אני אחראית גם על תחום גביית עדויות וידאו ואיסוף שמות קורבנות".

00
אורית נוימן
להמשך הפוסט

יום בחיי גלי ברעם, בגן שלי הילדים שלא מכירים את המלה "סבתא"

בת 40, אם לשתיים, גננת בגן עירייה למבקשי מקלט, פוחדת ממתמטיקה, מעדיפה אנשים וחושים דרוכים, אין ילד שלא ישמח לקבל פלסטר על פצע אמיתי או מומצא

"אני גלי ברעם, בת 40, נשואה לאורן ואמא של עלמה (9) ונעמי (5.5). במקור מקיבוץ גדות. גרה ברחוב ירוק ויפה בלב תל אביב ועובדת כגננת בגן עירייה של מבקשי מקלט".

היום של גלי ברעם הוא היום ה-88 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים".

11
גלי ברעם
להמשך הפוסט

יום בחיי עדי צור, הפציינטים שלי הם הדבר הכי טוב שקיים בעולם הזה

בת 33, וטרינרית, חזרה לישראל אחרי 6.5 שנות לימודים באיטליה, מטפלת בכולם (כולל חלזונות שבורים) ורחוקה מלהתעשר מזה. חוץ מזה - יין, פחמימות ומסיבות

"אני עדי. בת 33, וטרינרית, גרה בשכונת פלורנטין בתל אביב. למדתי את המקצוע באיטליה והגעתי לזה דרך אקסית שלמדה רפואה ברומא. כתלמידה לא הייתי ראויה לתואר 'מצטיינת' ולכן למרות אהבתי לבעלי חיים לא חשבתי שתהיה לי אופציה ללמוד וטרינריה. בישראל צריך לסיים תואר במדעי החיים בהצטיינות ואז לקוות שתהיי בין 30 הסטודנטים הטובים ביותר שביקשו להתקבל לפקולטה היחידה שמלמדת את התחום".

"אז נסעתי לאיטליה ולמדתי בבולוניה שש שנים וחצי. כסטודנטית זרה קיבלתי מלגה שכיסתה את שכר הלימוד וגם נתנה סכום כסף למחייה. הייתי מגדירה את המלגה הזו "מלגת מסכנים", קיבלתי אותה כי אמא שלי מתה וכי לא היה לי כסף ללמוד. לפני כשלוש שנים חזרתי. זה לא היה פשוט. היה לי קשה להתרגל לשגרת החיים בישראל אחרי שנים בהן חוויתי אותה כתיירת (שזה פאן פאן פאן). מצאתי עצמי מתמודדת שוב עם יוקר המחיה, החוצפה והרעש. כמה רעש יש פה...".

11
עדי צור
להמשך הפוסט

יום בחיי ריקי אחדות, 17 דקות שנ"צ - סוג של מדיטציה שהמצאתי

בת 44, גרה במודיעין, אם לשלושה בנים, בעלת מרכז למידה לילדים עם קשיים, לא כל בעיה ניתנת לפתרון מלא וגם אין צורך בכך

"שמי ריקי אחדות ואני בת 44, גרה במודיעין, נשואה לדוד + שלושה בנים. לפני כמה שנים סיימתי עבודה סופר מעניינת בבנק ישראל (הדוברות שבלשכת הנגיד/ה) והחלטתי להגשים חלום ולהקים מרכז למידה לילדים עם קשיים אינטגרטיביים, שלא מצאו פתרון משביע רצון, נפלו לייאוש, פיתחו אנטי כלפי מערכות או נזקקים למורים פרטיים ועזרה מכל סוג".

"כל ילד הוא פרויקט בפני עצמו והמטרה היא לתת לו ארגז כלים לעתיד, לעודד עצמאות ומוטיווציה ולאו דווקא רק להתרכז בחומר הלימודי בבית הספר. לא הכל ניתן לפתרון עד האחוז האחרון שלו, וגם אין צורך בכך. צריך לחיות את החיים עכשיו. לפי המפגשים התכופים שלי עם אנשים בני 70 ויותר, לעתים מה שנראה לנו חשוב הוא בבחינת 'הכל הבל הבלים' בדיעבד. חוץ מזה, אני גם מלווה עסקים בשיווק". 

9
ריקי אחדות
להמשך הפוסט

יום בחיי מראם עאזם, לא קל עם עבריינים אבל במים שקטים - אטבע

בת 42, גרה בטייבה, אם לארבעה, בעלת קליניקה לשיקום ויועצת לסנגוריה הציבורית, נרגעת מלחשוב שהבית מסודר (במחילה מהפמיניסטיות), קולם של הוריה הוא קולה הפנימי

"אני מראם עאזם, בת 42, משקמת עוברי חוק. בהשכלתי בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר שני בקרימינולוגיה. יש לי גם הסמכה בהנחיית קבוצות. נשואה לראפת נאשף, עו"ד פלילי עצמאי, ואמא לארין - 15, לונה - 13, יאנה - 11 ויוסף - 7".

"גדלתי בבית שקידש מצוינות ודחף אליה. כילדה תמיד שמעתי כמה אני פקחית, חזקה ובעלת יכולות וזה הפך לקולי הפנימי. אני מעריצה את הוריי ז"ל על איך שגידלו אותנו. יש לי מודעות עצמית גבוהה ואינטליגנציה רגשית גבוהה, אולי גבוהות מדי. אני יודעת שאני עוצמתית ולמדתי ליהנות מזה".

10
מראם עאזם
להמשך הפוסט

יום בחיי דניאל לוצקי, למה אנשים בישראל שקועים במינוס? כי אפשר

בת 34, רווקה, כימאית שהפכה יועצת לכלכלת המשפחה, משלמת שתי משכנתאות (ועוד שבע שנים תסיים), המפתח בהתנהלות פיננסית נכונה הוא התכנון

"היי, אני דניאל לוצקי, בת 34, רווקה, יועצת לכלכלת המשפחה, מרצה, מנחת סדנאות וערבי נשים בנושאים כלכליים. במקביל, כותבת את הבלוג "לא מתפזרת" שבו אני מציגה עוד כמה זוויות על כסף והנאות בחיים. אוהבת (לאו דווקא בסדר הזה) ללמוד, לאכול, לכתוב, לפגוש א.נשים ולצלם. מאמינה שהכסף שלנו הוא אמצעי להתקדמות וצמיחה ולא כדור ברזל שקשור לנו לרגל ותוקע אותנו במקום.

"במקור אני כימאית עם תואר שני בניהול טכנולוגיות. הגעתי לכלכלה אחרי שנים בתעשיית התרופות. הרווחתי לא יותר מדי וכמו רוב החברים והחברות סביבי הייתי ב'מרדף'. גרתי בלב תל אביב כבר כמעט חמש שנים, מתוכן בערך שלוש שנים בדירת שותפים, וכרגע אני גרה במושב כפר הנגיד. למרות שברוב העבודות הקודמות שלי המשכורת עמדה על ארבע ספרות, הצלחתי לחסוך, לקנות רכב, לטוס לחו"ל ולעשות עוד המון דברים. בגיל 26 קניתי את שתי הדירות הראשונות שלי וכשאהיה בת 41 אסיים לשלם עליהן את המשכנתא. אני יודעת שזה נשמע כמו חלום, אבל עם הדרכה מתאימה, רצון ומוטיבציה - כל אחד ואחת יכולים למנף את עצמו ואת עצמה".

00
דניאל לוצקי
להמשך הפוסט

יום בחיי גד ולן, לא בחרתי להיות מנתח עמוד שדרה - התחום בחר אותי

עובד בלניאדו ובבתי חולים פרטיים, עוסק בשיט (פעם בחודש), משתגע עם המכונית (פעם בחודש), בזוגיות שנייה עם שלושה ילדים, צופה בשיפוצניקים בחמש בבוקר

"אני גד ולן, ביום מנתח עמוד שדרה בבית החולים לניאדו, בערב עובד במרפאתי או מנתח באחד מבתי החולים הפרטיים במרכז או בבאר שבע. בין לבין מנסה להיות בן זוג ללאה ואב לשלושה ילדים מאד מוצלחים, מאד מקסימים ובעיקר מאד עסוקים. גם ללאה וגם לי זו זוגיות שנייה, היא הביאה את אדם ואני את בר ודור, ובינתיים אדם צירף את אינה ובר את גסטון והפכנו משפחה גדולה יחסית. הייתי גם מנסה להיות סבא טוב אם היו נותנים לי... בינתיים אין נכדים".

"אני מאד אוהב את המקצוע שלי וקשה לי לדמיין את עצמי עוסק במשהו אחר. הגעתי ללימודי הרפואה במקרה ולא בחרתי להיות מנתח עמוד שדרה. התחום בחר אותי. ההכשרה היתה ארוכה, מפרכת אבל נהנתי לאורך כל הדרך, גם בתקופה שהייתי מגיע הביתה פעם בשלושה ימים וישן אולי ארבע שעות בלילה בממוצע השבועי".

7
גד ולן
להמשך הפוסט

יום בחיי נירית מוסקוביץ', מגג בעיר העתיקה אפשר להבין על מה נאבקים

בת 40, אם לשתיים, תל אביבית שגרה בירושלים, עובדת בעמותת "עיר עמים" ותפקידה לדאוג שהישראלים יכירו את המציאות שמאחורי "עיר מאוחדת לנצח נצחים"

"אני נירית מוסקוביץ', בת 40, תל אביבית שחיה ועובדת בירושלים כבר יותר משלוש שנים. את כל חיי המקצועיים עשיתי בארגונים לשינוי חברתי, ומזה שנה וחצי אני מנהלת את המחלקה לפעילות ציבורית ולחינוך בעמותת "עיר עמים". בגדול, התפקיד שלי הוא לדאוג לכך שהישראלים יכירו את מזרח ירושלים ואת המציאות שמאחורי ההצהרות על 'עיר מאוחדת לנצח נצחים'. גרה במרכז העיר עם בן הזוג, שתי הבנות והחתולה. חיה בשלום עם הרעש".

היום של נירית מוסקוביץ' הוא היום ה-82 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

12
נירית מוסקוביץ'
להמשך הפוסט

יום בחיי עדי אלכסנדר, מניקה גם בשנה ושמונה חודשים - זה החיבור המושלם

צלמת, עורכת ובמאית במרכז הארצי לווידיאותרפיה, אם לשתיים, ירדה 20 ק"ג בשנה ועדיין מתלהבת מהשינוי, יום שמתחיל בריצה חייב להיות יום טוב

"אני עדי אלכסנדר - צלמת, עורכת ובמאית. גרה בשכונת כפר שלם בתל אביב עם יגאל ושתי הבנות מאי ועופרי. אחרי עשר שנים כעצמאית, עובדת כיום כשכירה בתפקיד מלווה קולנועית במרכז הארצי לוידאותרפיה. הפעם הקודמת שהשתתפתי בבלוג זה היתה לפני חמש שנים והייתי אז בתחילת ההריון הראשון. מאז החיים השתנו קצת וילדתי שתי בנות מהממות".

"תמיד כשאני נזכרת ביום ההוא שכתבתי - תוקפת אותי בחילה. זה לא כי יש לי משהו נגד הבלוג חס וחלילה. פשוט הייתי אז תמימה ולא ידעתי שאני הולכת לסבול מתסמונת היפראמזיס גראבידארום (הקאות מרובות לאורך כל ההריון). ימים ספורים אחרי הפרסום בבלוג כבר קיבלתי את העירוי הראשון שלי, אחד מתוך רבים שקיבלתי במהלך שני ההריונות. בעקבות כך פתחתי קבוצת תמיכה בפייסבוק שהפכה לקהילה קטנה של נשים שלקו בתסמונת".

15
עדי אלכסנדר
להמשך הפוסט

יום בחיי יעל סגל-רודר, באנגליה אין דבר כזה לקבל את הטלפון של המורה

בת 44, אם לשלושה, דוקטור לביוכימיה וביולוגיה מולקולרית, חזרה עם המשפחה לישראל אחרי ארבע שנים. כבר לא שורצת במעבדות, מעדיפה כיתות

"אני ד“ר יעל סגל-רודר. בת 44, אמא לאביגיל בת 19, נטע בת 15 ויותם בן כמעט 11. נשואה לארז יותר מ-20 שנה. לפני חצי שנה חזרנו לארץ, למודיעין, אחרי ארבע שנים שבהן חיינו בכפר אנגלי. נסענו לשם בעקבות העבודה של ארז. למרות ההכשרה הנרחבת שלי כמדענית וחוקרת בתחומי הביוכימיה והביולוגיה המולקולרית לא מצאתי שם משרה בתחום. כמות הדחיות שקיבלתי היתה מדכאת ומבהילה. לכן החלטתי להתמקד בהורות, צילום וכתיבה".

"כשהחלטנו לשוב לישראל, ידעתי שאצטרך לחזור לעבודה כי החיים כאן לא מאפשרים משכורת אחת. לא רציתי לשוב למעבדות המחקר אלא לעבור לתחום החינוך. הצעת עבודה בתחום ההוראה קסמה לי מאד וכעת אני מלמדת ביוטכנולוגיה לכיתות י‘-י"ב בתיכון בראשון לציון".

00
יעל סגל-רודר
להמשך הפוסט

יום בחיי אושרת יקותיאל, חלאס עם ה"הפוך על שקדים חזק בכוס זכוכית בלי קצף"

בת (כמעט) 40, אם לבן ובת, בעלת בית קפה בתל אביב, אחרי ניתוח להסרת השחלות, מרכלת עם השכנות, חולמת על מעבר למושבת גלישה בקוסטה ריקה, חוק הטיפים? כולם מפסידים מזה

"אני אושרת, בת 40 עוד חודשיים, נשואה לגל, אמא להלל בן 7.5 ואביגיל בת 4. גרה בתל אביב ובעלת בית קפה. לא אוהבת שגרה, מתמרמרת על חיי הבורגניים והמשעממים אבל בפועל די אוהבת אותם. מפנטזת על טיול של שנה עם הילדים במזרח, על מעבר למושבת גלישה בקוסטה ריקה (אני לא גולשת) או על העתקת חיינו לפורטוגל. בסוף נשארת פה ומסתפקת בהרבה חופשות".

"פתחתי את בית הקפה הקטן שלי לפני כמעט שלוש שנים ומאז חיי השתנו מאוד. מצד אחד, אין כמעט רגע בחיים שהוא לגמרי נטול דאגה ואני תמיד נמצאת בכוננות לכיבוי שריפות. מצד שני, אני עצמאית, אוהבת את העבודה שלי ויכולה לשחק טניס באמצע היום. השנתיים הראשונות של העסק היו מאוד אינטנסיביות, וזה קרה דווקא כשהילדים היו קטנים יותר, אבל עכשיו אני יכולה לעבוד קצת פחות ומשתדלת לסמוך על העובדות המאוד מוצלחות שלי".

10
אושרת יקותיאל
להמשך הפוסט

יום בחיי אליהו פלדמן, להתחיל עם גמרא ולא לסיים בלי מוצרט

בן 34, אב לאחת, מורה במרכזי מחוננים, עלה לארץ בגיל 3 וגר מאז בירושלים, אוהב לחוד חידות (יש גם עבורכם!)

"שמי אליהו פלדמן, בן 34, נשוי לרננה ואבא לאור הודיה החמודה. נולדתי ברוסיה, עליתי לארץ בגיל שלוש ומאז אני גר בירושלים. כיום מתגורר בשכונת הר חומה שבדרום-מזרח העיר. אוהב ללמוד וללמד תורה ותנ"ך, לנגן ולשמוע מוזיקה, וגם לבשל. מורה במרכזי מחוננים בירושלים, עפרה וגוש עציון. תחביב שתופס את רוב הזמן: הורות :)".

היום של אליהו פלדמן הוא היום ה-78 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

9
אליהו פלדמן
להמשך הפוסט

יום בחיי רותם שלזינגר: הפכתי לאחת שמסתובבת עם קופסת טונה בתיק

בת 28, עובדת בחברת DELL ובעלת עסק לסדנאות יצירה, מקווה להוסיף בקרוב את שם משפחתה של זוגתה, אוהבת את היום עמוס ומבולגן

"קוראים לי רותם שלזינגר, בת 28 מתל אביב. באפריל לפני שנה אשתי תום ואני התחתנו למרות שעוד לא התעסקנו בביורוקרטיה של הטקס הזה. מקווה להוסיף בקרוב עוד שם משפחה. אני עובדת בחברת DELL וגם בעלת עסק סדנאות יצירה DIY (עשה זאת בעצמך) שנקרא 'הוגה תל אביב'. מגדלת חתולה שמנמנה ועסוקה בלספור שעות שינה אבודות".

היום של רותם שלזינגר הוא היום ה-77 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

00
רותם שלזינגר
להמשך הפוסט

יום בחיי שקד סגל, יש אנשים שישאירו גם מוצרי חלב ליד הקופה

בת 18, גרה בעמק יזרעאל, מחכה לגיוס ובינתיים עובדת בסניף שופרסל בעפולה, שונאת שאלות שהיא לא הכתובת אליהן - עדיף כבר לטפל בהזמנות

"קוראים לי שקד סגל. אני בת 18 וגרה ביישוב אחוזת ברק שבעמק יזרעאל. סופרת את הימים עד הגיוס ובינתיים נפגשת עם חברים ועובדת כקופאית בסניף שופרסל בעפולה. אומרים לי שזאת בחירה מוזרה. האמת, לא חשבתי שאהיה קופאית אבל קרוב משפחה הבין שאני מחפשת עבודה והציע. בהתחלה לא היה לי כיף. עבדתי בשביל הכסף. אחר כך התחלתי להתחבר לאנשים וזה הפך להיות נחמד. עכשיו כבר נראה לי שאתגעגע אליהם כשאתגייס".

היום של שקד סגל הוא היום ה-76 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

7
שקד סגל
להמשך הפוסט

יום בחיי תומר כהן, המקום שלי למפלט ואוויר - גג עיריית תל אביב

בן 40, מנהל מרכז ענב לתרבות, בעל אוסף של אלפי מחזות, קורא את מנחם לס מגיל 13, אוהב להפיק וליזום (חוץ מימי הולדת לעצמו)

"שמי תומר כהן. בן 40, גר בתל אביב, איש תיאטרון, יזם ומנהל בתחום התרבות. הפקתי עשרות הצגות עצמאיות ומופעי במה. עבדתי בין השאר בתיאטרון הקאמרי ובית ליסין והייתי סמנכ"ל בית צבי ומנהל מרכז תרבות בית אריאלה. בשנתיים האחרונות אני מנהל את מרכז ענב לתרבות הממוקם על גג גן העיר. אני בוגר הגימנסיה העברית הרצליה ותל אביבי כל חיי. מטפח התמכרות קשה לקפאין ובעל אוסף של אלפי מחזות".

היום של תומר כהן הוא היום ה-75 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

12
תומר כהן
להמשך הפוסט

יום בחיי גפן מירון, להקה בחו"ל צריכה בייביסיטר (ולא לנגנים)

בת 29, גרה בתל אביב, מלווה סיבוב של TheAngelcy באירופה ואחראית על בנם של אחת הנגניות ומנהל המסע. ואיך זה קשור לג'נוסייד? וואלה, קשור

"שמי גפן מירון, בת 29, גרה עם אורי והחתולים יוסי ופרחיה בשכונת פלורנטין שבתל אביב. סטודנטית לתואר ראשון בפסיכולוגיה. בימים אלו מלווה מסע הופעות של להקת TheAngelcy ברחבי אירופה. אורי חבר בלהקה. אני משמשת כעוזרת הפקה וכבייביסיטר לפיטר, בנם של מאיה וגיל (חברת להקה ומנהל סיבוב ההופעות). המסע יימשך חודש וחצי ואני הצטרפתי לשבועיים הראשונים.

היום הלא שגרתי של גפן מירון הוא היום ה-74 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

10
גפן מירון
להמשך הפוסט

יום בחיי תמר רבינוביץ, סרטן תוך כדי גידול תינוק גרם לי לחשב מסלול מחדש

בת 41, אם לשלושה, מאמנת כושר שסוגרת ארבעה אימונים (כולל שניים עצמיים) עד 13:00, אין על ההרגשה הדביקה אחרי שקופצים על קופסאות

"אני תמר רבינוביץ, בת 41, נשואה לליאור ואמא לתומר, עלמה ואוריה. גרה בקיבוץ מעלה החמישה שבהרי ירושלים. מאמנת כושר אישית, ספורט-תרפיסטית ובקרוב גם מדריכת פילאטיס. בעבודתי הקודמת ישבתי בעיקר במשרד באוניברסיטה העברית בתפקיד סגנית הדוברת ולפני כן עבדתי תקופה ארוכה למדי בעיתון. השינוי נולד, כדרכם של שינויים לפעמים, כתוצאה ממשבר גדול: מחלת הסרטן. ההתמודדות עם סרטן השד תוך כדי גידול תינוק קטן גרמו לי לחשב מסלול מחדש ולבחור בדרך חדשה שמאתגרת אותי ואת משפחתי.

הרבה תהו לפני כשלוש שנים מאיפה האומץ לצאת אל דרך ידועה. מבחינתי לא היתה שאלה, לא הרגשתי אמיצה בכלל, זה היה הייעוד שקרא לי לאמן ולטפל במחלימים מסרטן או חולים במחלות כרוניות באמצעות ספורט ולהביא להם את שמחת הספורט ואת אורח החיים הנכון והבריא. האושר והשמחה שאיתם אני קמה בכל יום לעבודה, מוכיחים כי זו היתה ההחלטה הנכונה והמדויקת ביותר עבורי. והפרנסה? מגיעה בקצב שלה ובזמן הנכון".

9
תמר רבינוביץ
להמשך הפוסט

יום בחיי עלי ג'אפר, עושים שלום ועל הדרך עושים סודה

בן 43, גר במזרח ירושלים, מנהל משמרת במפעל "סודהסטרים" ברהט, חייב להבין לא רק במכשירים אלא גם במה שקורה בחיי העובדים, לא חוזר בכל יום הביתה

אני עלי ג'אפר, בן 43 גר בסוואחרה שבמזרח ירושלים, נשוי לרנא ואבא לחמישה. עובד שש שנים במפעל "סודהסטרים". התחלתי כעובד יצור והתקדמתי למנהל משמרת. אני מאד גאה בעבודה שלי.

היום של עלי ג'פאר הוא היום ה-72 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

9
עלי ג'אפר
להמשך הפוסט

יום בחיי רוני גולדברג, מתה על הנגב אבל הריחוק מהילדים יחזיר אותנו למרכז

בת 47, בזוגיות פרק ג', עברה לדימונה כדי לחיות נוח ובלי משכנתא, משלימה תואר ראשון, בוכה על הרציף כמו בסרט טורקי בכל פעם שהילדים חוזרים לצבא וללימודים

"אני רוני, בת 47, נשואה לידידיה, זוגיות פרק ג' עבור שנינו ויש לנו חמישה ילדים - שלושה שלי ושניים של ידידיה. אנחנו משפחה מורכבת ושמחה. ידענו הרבה התמודדויות וצמחנו והחכמנו מהן. בנוסף יש בבית שני חתולים וכלב. למשפחה יש חלק גדול ועיקרי בחיי. הכי אני אוהבת להיות אמא. ואת ידידיה. חוצמזה, כל החיים עובדת עם אנשים בכובעים שונים. לעסק שלנו קוראים "רוניוידידיה זוג מטפל" - כן, גם את זה אני עושה היום יחד עם ידידיה. תכל'ס, אנחנו עושים כמעט הכל יחד".

"לפני כשנה עברנו לגור בדימונה מתוך בחירה לחיות חיים כלכליים נוחים יותר ובעיקר ללא משכנתא. הגענו מרמת גן אחרי תחנת ביניים בפרדס חנה. נמאס לנו מהחיים המלחיצים ובדימונה יכולנו להרשות לעצמנו לקנות. אז אנחנו גרים בנגב ונהנים מזה שהמולקולות פה פחות צפופות ואפשר לנשום".

10
רוני גולדברג סנה-אור
להמשך הפוסט

יום בחייו של ניר ברוידא, ההוראה שומרת עלי מהציניות שבעסקנות

בן 41, סמנכ"ל בינה - התנועה ליהדות חברתית, מרצה לתלמוד, מתעורר בזינוק, נאמן לבירה, לומד מכבוד הרב מאיר אריאל

"שמי ניר ברוידא, בן 41, חי עם אשתי היקרה ושני הבנים שלנו ברמת גן.  עד לא מזמן עמדתי בראש רשת הישיבות החילוניות והיום אני סמנכ"ל 'בינה - התנועה ליהדות חברתית' שעוסקת בעיקר בהקמה של מיזמים חברתיים וחינוכיים בארץ ובעולם. בין לבין אני גם מורה לתלמוד, מרצה, מדריך סיורים בדרום תל אביב ופה ושם כותב ומתראיין בנושאים חברתיים ויהדות חילונית".

היום של ניר ברוידא הוא היום ה-70 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים".

8
ניר ברוידא
להמשך הפוסט

יום בחיי אורי שרון, האם הבתים בישראל תמיד היו כאלה קרים בחורף?

בן 37, יועץ סביבתי למנכ"לית מינהל התכנון, משלים פערים קולינריים מטעמים סנטימנטליים, סבור שבנייה לגובה היא פתרון גרוע, ממציא המשחק "משהו טוב, משהו רע"

"אורי שרון, 37, אוהב לעבוד בעמידה אבל לא חובב מגדלים, חסיד גדול של תחבורה ציבורית ושל חוויות - ולא במקרה הן באות ביחד. לפני פחות מחצי שנה חזרנו מארה"ב. 12 מזוודות בנתב"ג סיכמו גלות של שש שנים במהלכן למדתי לתואר שני ודוקטורט במשפט ומדיניות סביבתית. לא רק מדיניות סביבתית היתה שם: גם מדיניות אישית, וזוגית, וחברתית, ומשפחתית, שפוגשים כשנמצאים תקופה ארוכה מחוץ לבית. מארג של חוויות וידע שצברנו אשתי האהובה יעל, השותפה שלי לדרך, ואני".

"שם, בבית עץ מוקף יערות, נולדו גם שני בנינו, יונתן וגיא. בנינו בארה"ב חיי משפחה שלמים, נחשפנו לתרבות שונה, יצרנו חברויות, השכלנו והתפתחנו מקצועית. אבל לא משנה כמה רחוק הגענו, לא הצלחנו להרגיש בבית. הגעגועים לישראל תמיד הכריעו. לכן, עם סיום הדוקטורט, קיפלנו את החיים האמריקאים הנוחים ועלינו על המטוס חזרה הביתה".

00
אורי שרון
להמשך הפוסט

יום בחיי ברהנה טקלמיכאל, קשה לשכור דירה כי רוצים צ'קים מראש, אבל אין לאריתריאים אישור לצ'קים

הגיע לארץ בנובמבר 2012, גר בבני ברק ועובד בישיבה, חולק דירה (לא מחולקת) עם שני שותפים, קורא ספר שהוברח מאריתריאה והודפס בארה"ב

"קוראים לי ברהנה טקלמיכאל, אני מבקש מקלט מאריתריאה. הגעתי לארץ ב-24 בנובמבר בשנת 2012. כשרק הגעתי היינו כלואים בכלא סהרונים. אחרי שבועיים השתחררנו משם. לקחו אותנו באוטובוס והורידו אותנו בתחנה המרכזית בתל אביב, משם אסף אותי בן דוד שלי. לא הביאו לנו כלום, לא אמרו לנו שום דבר, רק העלו אותנו לאוטובוס וירדנו בתל אביב. ביחד עם בן דוד שלי הלכנו לאשקלון, גרתי שם חצי שנה, אבל לא הסתדרתי שם ואז בתחילת 2013 עברתי לאילת. גרתי שם קצת יותר מארבע שנים, עד נובמבר 2016".

"הודיעו לי שאני צריך להתייצב במתקן חולות ואני שאלתי מה זה המתקן הזה? אמרו לי שאני אצטרך להיות שם שנה ואני אמרתי להם שאני לא הולך לשום מקום. שאלתי למה אני צריך להיכנס לשם. אני לא רצחתי, לא גנבתי, למה אני צריך לשבת במתקן כליאה? אמרו לי שזה החוק במדינת ישראל. אמרתי שאני לא מתייצב ושחררו אותי. ידעתי שאני פליט ושלא מגיע לי להיות בכלא על פשעים שלא עשיתי. כמה חודשים אחרי השיחה הזאת עם הפקחים של רשות האוכלוסין, תפסו אותי בעבודה ושמו לי אזיקים ברגליים ובידיים והעלו אותי לאוטו. משם לקחו אותי למעצר בסהרונים של ארבעה חודשים. אחר כך השתחררתי משם והלכתי לחולות וישבתי שם שנה, כמו שהם אמרו. בחודשים האחרונים לזמן שלי בחולות שאלתי לאן אני משתחרר? אמרו לי "אתה יוצא" אבל לא אמרו לי לאן ללכת. כתבו לי רק שאסור לי לגור ולעבוד בתל אביב או באילת".

4
ברהנה טקלמיכאל
להמשך הפוסט

יום בחיי עדי חנן, גם רוקדת וגם (ושלא כמו פעם) עושה הפסקות אוכל

מגרדת 30, רקדנית בלהקת המחול של אולדנבורג, גרמניה, ולשעבר בבלט הישראלי. עד שהברך תנצח, יש לי את הפריווילגיה לעשות רק מה שאני אוהבת

"אני עדי, ביוני אהיה בת 30 וזה מאוד מרגש אותי (כאילו משהו ענק עומד לקרות). אני עובדת כרקדנית ניאו-קלאסית ב-Staattheater של אולדנבורג, עיר ירוקה ופסטורלית/ גשומה ואפורה בצפון גרמניה. זו העונה השנייה שלי כאן. תיעדתי יום בסטודיו כלומר יום ללא הופעה".

"לפני שהגעתי לגרמניה הספקתי לרקוד בבלט הישראלי, לעשות תואר ראשון באמנות ופילוסופיה בדגש על פילוסופיה יהודית. אני אשה מאמינה במובן הפרוגרסיבי של המלה. עבדתי כרקדנית פרילנסרית בארץ ובאירופה ובמקביל טיפלתי בתנועה. הגעתי לכאן כי רציתי רק לרקוד, בלי הסחות דעת, אבל יש ימים שאני מאוד מתגעגעת הביתה. ימים שבהם הלב שורף. בימים אחרים אני פשוט נהנת מהפריווילגיה לעשות רק את מה שאני אוהבת מבלי שאצטרך להתנצל על כך".

00
עדי חנן
להמשך הפוסט

יום בחיי רן בר-זיק, היעילות שלי מתחילה בלנטוע עץ וירטואלי

בן 41, אב לארבעה, מפתח תוכנה ועיתונאי ב"הארץ", אוהב להנגיש תכנים לאנשים לא טכנולוגיים, בולע ספר אחד בשבוע ולא מפסיק לרוץ

"שמי רן בר-זיק. אני נשוי ליעל ואב לארבעה: עומרי, כפיר, דניאל ומיכל. עומרי בצבא ומיכל בת 7. בן 41 וגר בפתח תקוה. יש לי כמה וכמה טייטלים: הראשי הוא מפתח תוכנה בוורייזון, השני הוא עיתונאי ב'הארץ' והשלישי הוא בלוגר טכני, מרצה ופעיל בתחום הפיתוח, אבטחת המידע והטכנולוגיה ומתוקף הפעילות הזו מתראיין ומופיע לא מעט פעמים בתקשורת".

"אני גם רץ למרחקים ארוכים (ארבע פעמים בשבוע בריצות שנעות בין חמישה ק"מ ל-20 ק"מ), אדם קורא (לפחות ספר בשבוע) וכן, גם מבשל ומשתדל לישון לפחות שבע שעות בלילה. הרבה אנשים שואלים אותי איך אני דוחס את כל מה שאני עושה לתוך יום אחד. זה לא תמיד פשוט אבל הסוד הוא להמעיט את הדיגיטציה בחיים שלי. זה נשמע מצחיק ואפילו אבסורדי כששומעים מה המקצוע שלי. אבל זו הדרך. איך ממעיטים? יש כמה דרכים שאספר עליהן כאן".

10
רן בר-זיק
להמשך הפוסט

יום בחיי צמרת רובין, כבר לא מספרת על טילים שמיירטים טילים

גרה באנגליה עם ג'יימס ושלושת ילדיה מהנישואים הראשונים, חוקרת חדשנות ומו"פ, לא מגדלת בגדים, שלמה עם זה שהבכור לא יילך לצבא

"שמי צמרת רובין, ישראלית שגרה באנגליה אבל לא בלונדון. זה לא מונע מכולם לשאול אותי 'אז מה נשמע בלונדון?'. הגעתי לכאן עם שלושת ילדי לפני כשלוש שנים בעקבות ג'יימס, מיי האזבנד, או כמו שאמא שלי אומרת 'אזבן'. אלו הנישואים השניים שלי. לפני כן גרתי בשמשית, יישוב קהילתי מיוחד בעמק יזרעאל. גרה בשפילד, העיר שבה הומצאה פלדת האל-חלד ומאז הספיקה לשנות כיוון".

"אני ישראלית, אוסטרלית על פי תעודות (גרנו בעבר חמש שנים בסידני) ובקרוב גם בריטית, אבל לא במהות. ב-2000 בערך החלפתי כיוון בקריירה: מבוגרת 8200 שעובדת בהייטק למחקרים כלכליים בתחום החדשנות והמו"פ. במלים אחרות אני חוקרת ת'מחקר. קל לי עם הגמישות של שעות העבודה אבל זה עולם מאד תחרותי. כמה שאני מצליחה לעשות דברים גדולים - לייעץ לממשלות, להשיג מענקי מחקר, לפרסם - תמיד אני מרימה את הראש ורואה את הפרופסורים שכבר עשו הכל ואומרת לעצמי 'כוסאומו העולם'. אינני שונה מהרבה אקדמאים ישראלים שחיים בחו"ל ובפרט באנגליה".

13
צמרת רובין
להמשך הפוסט

יום בחיי טלי סטולובי, דרך הבגדים אני יכולה לגלות הכל על אשה

בת 38, אם לשניים, פנתה לדרך עצמאית אחרי שנים של עבודה בבית חולים פסיכיאטרי וכיום עוסקת ב"סטיילינג תרפי"

"אני טלי סטולובי, בת 38, אמא של יונתן ועלמה, אשתו של איתי, גרה בפרדסיה. דוקטור לעבודה סוציאלית. לאחר שנים של עבודה במשרד הבריאות, פיתחתי תחום שנקרא "סטיילינג תרפי" וכעת אני עובדת כעצמאית".

"אני מנחה סדנאות, קבוצות וקורסים לנשים ולנערות על שינוי בחיים דרך הבגדים שלהן. כשאני מדברת עם אשה על הבגדים שלה, אני יכולה לגלות עליה כמעט הכל ולעזור לה לפרוץ דרך מהמקום שבו היא תקועה. זה בעצם סוג של טיפול נפשי דרך בגדים. אני עושה את זה היום גם עם גייז וטראנסיות ובמרכז לנפגעות תקיפה מינית. יש קשר בין איך שאנחנו מתלבשים לאיך שאנחנו חושבים ומרגישים. שלא כמו בסטיילינג של מדורי הרכילות, אני לא הופכת נשים ליפות יותר - אני עוזרת להן להיות מחוברות יותר לעצמן. לצאת מהתבניות ומהצורך לרצות, שמתבטא לא לאחת באופן בו הן מתלבשות".

00
טלי סטולובי
להמשך הפוסט

יום בחיי יגאל קדם, 33 שנה בסידני אבל ההרגל להשכים מימי הלול במנרה

מנהל מוצר בחברת הייטק, משלב שני סוגי דיאטות, החל מבעוד שנה אהיה נשוי לבן זוגי מאז 1985. רוצים לדעת מה יהיה שמו המלא?

"שמי יגאל קדם. אני גר באוסטרליה מזה 33 שנים. הגעתי לפה עם בן זוגי, בני הנסן (במקור בני מדנמרק). נפגשנו בירושלים בפברואר 1985 ועברנו לפה באותה שנה. הוא עבד אז ב"הילטון" וקיבל השמה בסידני. ב-1994, כשחזרנו לסידני אחרי שנתיים בהן גרנו באמסטרדם, התחלתי לעבוד בתור סוכן נסיעות. ב-2000 עשיתי הסבה להייטק והתחלתי לעבוד בחברה שמספקת שירותי תוכנה לסוכנויות נסיעות. כיום אני מנהל מוצר באמדאוס, חברה גלובלית שמייצרת תוכנות לחברות טיסה, נמלי תעופה, סוכנויות נסיעות ושאר ענף התיירות. המוצר שלי הוא תוכנה שמיועדת לסוכנויות נסיעות ומשמשת לניהול העסק". 

היום של יגאל קדם הוא היום ה-63 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

00
יגאל קדם
להמשך הפוסט

יום בחיי אסתי שושן, אין קופסה לכל הזהויות שלי אבל סה"כ "אשה כשרה"

בת 41, אם לארבעה, מנכ"לית תנועת "נבחרות" לייצוג נשים בחברה החרדית, האסקפיזם שלה מתבטא בדחף מוזר לכתוב שיר

"שמי אסתי שושן, נשואה למימון, מנהל חנות אונליין ליודאיקה וסופר סת"ם, ואם לארבעה ילדים: דוד, בן 21, לוחם בסיירת גולני; חני, בת 19, בשירות לאומי; אריאל בן  17 וחגי בן 15, תלמידי ישיבה. בת 41, גרה בפתח תקווה. מייסדת ומנכ"ל תנועת "נבחרות" הפועלת לייצוג, שוויון וקול לנשים בחברה החרדית. מכירים אותנו גם בסיסמה "לא נבחרות, לא בוחרות" שהגיתי לפני כשש שנים על היעדר הייצוג לנשים במפלגות החרדיות".

"אני תסריטאית ובמאית, כותבת, יוצרת, מעצבת, מכורה לאמנות, למלים, לשירה, לציור. חיה בתחושה תמידית של חוסר זמן לעשות את כל מה שאני שואפת. לא החלטתי אם אני ימנית או שמאלנית. הזהויות הברורות שלי הן מזרחית, חרדית ופמיניסטית כמיטב יכולתי. האמת היא שאני לא מוצאת שום קופסה מתאימה לתוצר הזהויות הזה וטוב שכך. יש אנשים שזה מפריע להם. בגדול, אם הייתי פחות כנה - חיי היו קלים יותר. אבל אני לא יודעת להיות משהו אחר".

00
אסתי שושן
להמשך הפוסט

יום בחיי שי ארליך, כל תורנות גורמת לך להיות קצת היסטרי על הילדים שלך

בן 38, מתמחה ברפואת ילדים, מכור לקולה זירו, שרוף על מכבי ת"א בכדורגל, בטוח שהעבודה שלו היא העבודה הטובה בעולם

"אני שי ארליך, בן 38, נשוי+3, מתמחה ברפואת ילדים בבית החולים שניידר, לקראת סיום ההתמחות. בטוח שאני עובד בעבודה הטובה בעולם. נהנה מכל שנייה ולא מאמין שמשלמים לי על זה. זו העבודה האמיתית השנייה בחיים שלי. לפני כן עבדתי בתנועת הצופים כמדריך ומרכז ולשמחתי גם בה הרגשתי את אותה הרגשה מדהימה של לקום בבוקר עם משמעות אמיתית".

"נשוי כבר עשור(!) לענבר המהממת עוד מהימים שהיה לי שיער רב על הראש (איזו אכזבה מבחינתה כיום). אבא לאיתמר (7.5), אורי (4.5) ועלמה (2) שהם מרכז עולמי ומחשבותיי. כשאני לא בבית החולים בתורנות, אני אוהב מאוד לבלות עם ענבר והילדים, לטייל, לפגוש חברים ולצאת להופעות. אחת השריטות הגדולות שלי היא מכבי ת"א בכדורגל. אני הולך כמעט לכל משחק ובשנתיים האחרונות איתמר מצטרף אלי. זוהי הרגשה מדהימה ללכת עם הבן שלך לראות את הקבוצה שלכם. אין דומה להרגשה הזו בעולם".

00
שי ארליך
להמשך הפוסט

יום בחיי אמיתי קורן-לורנס, צפוני שעובד במרכז הוא לפעמים גם בייביסיטר

בן 45, גר בגליל התחתון ועובד בהוד השרון, איש חברת הייטק, מכור לספרי אודיו, משתדל לשמור על מינימום פחמימות

"שמי אמיתי קורן-לורנס, עוד רגע בן 45. נולדתי בקיבוץ אפק וגדלתי בחיפה. ב-12 השנים האחרונות גר בשכניה שבגליל התחתון. מציין 20 שנות נישואים לנירית באוגוסט הקרוב, אבא לאבישג (18, יוצאת בקרוב לשנת שירות), אשכר (15.5) ואוריה (10.5). בבית מסתובבים גם הנרי הכלב והחתולים אלברט וטולוז".

"בשנתיים וחצי האחרונות אני עובד בחברת פאנאיה שבהוד השרון. מי שיצור רגע את הקריאה ויבדוק את המרחק יגלה שבין הבית לעבודה שלי יש קצת יותר מ-100 ק"מ. החיים בפריפריה לא פשוטים וכדי למצוא עבודה צריך לנדוד, לבלות הרבה שעות בכבישים ולעשות קילומטרז' של נהג משאית".

15
אמיתי קורן-לורנס
להמשך הפוסט

יום בחיי גילה ברונר, 40 שנה סקסולוגית ומתכוונת להמשיך כמו ד"ר רות

בת 69, אם לשניים וסבתא לשלושה, מקימת השירות הסקסולוגי בשיבא, לא סובלת התעמלות מכשירים, אוהבת להתעסק עם שוקולד

"אני גילה ברונר, בת 69, נשואה לרוני מזה 48 שנה, אם לשניים וסבתא לשלושה. אני סקסולוגית מוסמכת ולפני 15 שנה הקמתי את השירות הסקסולוגי במרכז הרפואי שיבא ובמקביל הקמתי מסלול התמחות בסקסולוגיה. כיום השירות מונה כ-15 אנשי מקצוע, כולל פסיכותרפיסטים, מטפלים זוגיים, גינקולוגיות ומומחית בפיזיותרפיה של רצפת האגן. אני די גאה שהצלחתי להגשים חלום, לעוף גבוה ולהקים מקום נעים שמציע טיפול מקצועי בבעיות מיניות לכל מי שזקוק".

"בנוסף לעבודתי בבית החולים, אני מרצה בישראל ובכל העולם. רמת הידע שלנו בישראל בתחום השיקום והטיפול המיני היא גבוהה, כך שבשנים האחרונות חרשתי את רוב היבשות: אסיה, אוסטרליה, אירופה ואמריקה הצפונית. לא הרצאתי עוד אף פעם באפריקה או בדרום אמריקה, אבל העברתי יום עיון מרתק בטרינידאד וטובגו. בימים אלה אני עסוקה בהכנות לכנס העולמי לפרקינסון. אחד המנהגים שסיגלתי לעצמי הוא לשתול בכל מצגת שאני מכינה להרצאה בחו"ל עשרות תמונות מישראל. בדרך זו אני מזמינה את הקהל לסיור מקצועי ולסיור תיירותי. זו הסיבה שבכל הטיולים שלי בארץ אני מרבה לצלם".  

00
גילה ברונר
להמשך הפוסט

יום בחיי דורון שחר, בווייטנאם פורשים מזרון באמצע העבודה והולכים לנוח

בן 55, חי באסיה יותר מ-12 שנה, אב לחיילת ותיכוניסט שחיים בישראל, מנכ"ל ושותף בחברת שירותי ענן, חושב שנשים טובות יותר מגברים לעסקים ולפוליטיקה

"שמי דורון שחר, חי באסיה כבר יותר מ-12 שנים, בעשור האחרון בווייטנאם. אני בן 55 והילדים שלי בישראל - עמר בת ה-20 מדריכת שריון בצבא ויהלי בן ה-17 בשנה האחרונה בתיכון. אני מנכ״ל ושותף בחברת שירותי ענן. אנחנו עוזרים לחברות להעביר את השירותים והתשתיות למודל הזה. בנוסף, אני שותף בחברה ישראלית שמארגנת טיולים לווייטנאם. בת הזוג שלי, סמירה, באה מצרפת וחיה כאן כבר שבע שנים. שנינו גרים כאן בדירה שכורה באזור די מרכזי בהו צ'י מין".

היום של דורון שחר הוא היום ה-58 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

00
דורון שחר
להמשך הפוסט

יום בחיי חנה בית הלחמי – יושבת בפרלמנט השכונתי מסיבות פמיניסטיות

גרה ברעננה, אם לשניים, יועצת שיווק ואסטרטגיה וממקימות קבוצת חמ"ל הורים לחיילות וחיילים. בשנה החולפת למדה לעשות משהו חדש: לישון

"אני חנה בית הלחמי. יועצת שיווק ואסטרטגיה, מנחת קבוצות, מרצה, פמיניסטית, אקטיביסטית ואושיית אינטרנט. גרה ברעננה, חולמת לחזור לתל אביב, אמא של עומר (23) ורעות (17)".

היום של חנה בית הלחמי הוא היום ה-57 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

13
חנה בית הלחמי
להמשך הפוסט

יום בחיי אשרה גרינבלט, איך עונים הכי מדויק לשאלה 'אם זה אוטוביוגרפי'?

בת 44, אם לשלושה, דתיה, הוציאה באחרונה ספר ראשון שעוסק בתקיפה מינית. בוגרת "החוג לסרטן" (כימו, ניתוח, הקרנות... כל החבילה)

"אני אשרה גרינבלט. בת 44, נשואה לשימי, אם לשלושה (14,18,20), מתכנתת עצמאית (בעיקר אתרי אינטרנט), רכזת מגמת פיתוח אתרים במכללה חרדית, מעבירה קורסים בתכנות ובבניית אתרים, בוגרת 'החוג לסרטן' (כימו, ניתוח, הקרנות... כל החבילה), דתיה".

"אה... וגם סופרת! סופרת? תואר קצת כבד אבל אולי נכון עובדתית. הספר שעבדתי עליו שש שנים (מאז הסרטן) יצא בימים אלו לאור בהוצאה עצמית. אני בנקודת זמן מטורפת. התגובות מתחילות להגיע והן נפלאות. המכירות בגל הראשון והנעים שלהן, הכל קסום ונהדר אבל גם מלא סימני שאלה. להיכנס לחנויות או לא (חישוב של עלות מול תועלת והעלות היא לא זניחה בכלל)? איזה עתיד יש לספר בלי החנויות? איך עונים הכי מדויק שאפשר לשאלה 'האם זה אוטוביוגרפי?'".

00
אשרה גרינבלט
להמשך הפוסט

יום בחיי עמית ויגודה, כדורסלן נבחרת העתודה בכסאות גלגלים

בן 16, גר בעומר, איבד את אחת מרגליו לפני חמש שנים, סחבק של המורה לספורט אבל לפעמים קצת "מאתגר" את המערכת, חולם על מכללה בארה"ב

"היי, קוראים לי עמית ויגודה, אני בן 16 וגר בעומר. נולדתי עם בעיה ברגל ובגיל 11 עברתי ‏קטיעה מתחת לברך. כשהייתי בן 10 עברנו לארה"ב. עד אז לא עסקתי בשום פעילות פיזית. הייתי יושב בבית, רואה טלוויזיה ומשחק במחשב. שני האחים הגדולים שלי עסקו בספורט וכאח קטן תמיד רציתי להיות כמוהם. אמא שלי חיפשה פעילות שאוכל להשתתף בה ומצאה קבוצת כדורסל בכסאות גלגלים. בפעם ראשונה שהלכתי לאימון לא ממש רציתי להשתתף. ביום-יום אני לא משתמש בכסא גלגלים אז לא הבנתי למה אני צריך לשבת כדי לעסוק בספורט. אבל ברגע שהתיישבתי והתחלתי לזוז - התאהבתי במשחק".

"אחרי כמה שנים ששיחקתי בארה"ב, אמא שלי אמרה שאנחנו חוזרים לישראל. הייתי בן 13. בהתחלה לא רציתי כי לא חשבתי שיהיה לי מקום לשחק. אחרי שחזרנו, מצאנו את מרכז הספורט לנכים רמת גן (ספיבק) וברגע שנכנסתי לשם ידעתי שאני במקום טוב. היום אני משחק באיל"ן רמת גן, הקבוצה המובילה בליגת בעל לנכים ובנבחרת העתודה של ישראל. לפני שהתחלתי לשחק הייתי ילד שקט, חלש ופגוע. היום אני אחראי, אוהב וחברותי. אני תמיד עומד על שלי ולא אתן לאף אחד להוריד אותי למטה. אני רק יכול להודות לספורט שנתן לי כל כך הרבה".

10
כרמל ורניה
להמשך הפוסט

יום בחיי עדי בן-יוחנן, אם אני לא במטע - 10 טון אבוקדו נעלמים

בת 19, שינשינית ב"שומר החדש", באה לאשדות יעקב כדי לתת מעצמה שנה לארץ ישראל, הקרטושקעס כבר במדורה!

"אני עדי, בת 19. במקור מאלון שבות שבגוש עציון. שינשינית (שנת שירות) בתנועת "השומר החדש". מתגוררת בקומונה בקיבוץ אשדות יעקב שבבקעת הירדן יחד עם עוד עשר בנות. השבוע שלנו מורכב מעבודה במטע (קמים ב-05:15 בבוקר לפני הזריחה), למידה (ציונות, יהדות, קרב מגע, היסטוריה, ערכים וחיי קבוצה) ושמירה על האדמות".

"יש שיקראו לי משוגעת, אבל אני יודעת שזה המקום שלי ויש סיבה לכל הטירוף הזה. אני פה כדי לתרום, לעצמי ולמדינה שלי. בזמני הפנוי אני אוהבת לצלם, לכתוב, לרקום, להכין לוכדי חלומות, מקרמה ולטייל. אני אוהבת להספיק המון בכל יום ולכן לא יוצא לי לנוח הרבה, אבל זה מה שמספק אותי ואני משתדלת לא לוותר על כוח הרצון כל עוד אני יכולה".

10
עדי בן-יוחנן
להמשך הפוסט

יום בחיי עופר בטט - הדבר הכי כיפי בלעבוד במלון זה שמגהצים עבורך

בן 36, אב לשניים ולרכב אספנות בשם "רעם חלוד", מכין את בנו למערכת החינוך בהתגוששויות, למד מ"אריות הים" לקום לפני השעון

"שמי עופר בטט, בן 36, נשוי לליאור שבו ואב לאייל (5) וגילי (1). מנהל פרויקטים במלון יוקרה בירושלים. גדלתי בירושלים וכיום מתגורר במודיעין. עבדתי בבניין, מחשבים ובעיקר בניהול אבטחה. בעתיד הקרוב אעזוב לטובת ניהול פרויקטים בחברת אנרגיה סולארית חדשה ומלהיבה".

"יש לי מגוון גדול של תחביבים, החל מקריאה וכתיבה וכלה במכונאות רכב. אני הבעלים הגאה של רכב אספנות (טנדר שברולט 79' המכונה בגאווה "רעם חלוד") ומכלה את רוב זמני הפנוי וכספי בהזמנת חלקים עבורו. אשתי היקרה הגשימה לי חלום ונתנה אור ירוק לקנייה. זה בגדול סגר לי את כל החלומות עד גיל 40".

11
עופר בטט
להמשך הפוסט

יום בחיי יונת יהלום, השיטה הבדוקה שתעיר את הילדים בבוקר - מסאז'

בת 44, אם לשלושה, מורת תיכון ומורה פרטית לבעלי הפרעת קשב. סובלת בעצמה מ-ADD אך מתמודדת עם זה בהצלחה (גם אם זה אומר לקום שעתיים קודם)

"מי אני? שמי יונת יהלום, בת 44, מורה לאמנות ולחינוך מיוחד. גרה בקיבוץ בית אלפא. נשואה לאלון + שלושה: גל (10), עומר (6.5) ומעיין (2). מלמדת בבתי ספר על-יסודיים בבית שאן ובחדר העבודה הסמוך לביתי אני משמשת כמורה לאסטרטגיות למידה עבור ילדים, נוער ומבוגרים עם קשיי למידה או הפרעת קשב".

"את השבוע אני מחלקת לשניים: בימי החול אני מורה מן המניין - בגרויות, מתכונות, מצגות, עיניים מזוגגות במקרה הטוב ותלמידים רדומים במקרה הפחות מחמיא. בימי שישי ופעם בשבוע בערב אני מקבלת תלמידים לשיעורים פרטיים. כל תלמיד מביא איתו אישיות, צרכים ויעדים שהוא מגדיר לעצמו. רובם ככולם עם הפרעת קשב כזו או אחרת, שבטעות הוגדרה "לקות למידה" או הפרעת התנהגות. בגלל הפרעת הקשב, יש אנשים שצוברים פערים כל כך משמעותיים עד שהסביבה חוששת שרמת האינטליגנציה שלהם נמוכה מהנורמה".

00
יונת יהלום
להמשך הפוסט

יום בחיי מור בירן מורג - שואפת להיות דני דין, אך כרגע: הילדה שוב חולה

בת 35, קופירייטרית עצמאית, סוג של מובילת דעה פמיניסטית בפייסבוק, כשהיא חושבת - כולם בטוחים שהיא עומדת לקפוץ מהגג

"אני מור בירן מורג, בת 35, גרה ביבנה, נשואה לגלעד ואמא ליובל בת ה-3 וחצי. כיום אני קופירייטרית עצמאית (אחרי עשור קשוח במשרדים) ועוסקת בנושאים רבים הקשורים לפרסום ושיווק: תסריטאות, דיגיטל, סושיאל, פרינט, קד"מ ועוד".

"אני מבלה לא מעט זמן ברשת, כשחלק ממנו מוקדש לפרסונה הפייסבוקית שלי, שהאמת, לא כל כך פשוט לי להגדיר: סוג של מובילת דעה פמיניסטית שמעלה (פעם ברבעון, כך יוצא) סרטונים על אמהות, נשים בעולם התעסוקה ועוד. הסרטון הראשון שלי צולם מתוך מצוקה וכעס אישי גדול ודיבר על למה ל'משרת אם' לא קוראים 'משרת הורה'. הוא קיבל אצלי בפרופיל כחצי מיליון צפיות, הגיע להרבה מאוד אתרים ותכניות בארץ. מאז, לא מעט אנשים כבר די הכירו אותי ועשו לי חשק לעוד - אז המשכתי. שנתחיל?".

00
מור בירן מורג
להמשך הפוסט

יום בחיי מאיה שובל - המון השתנה בחמש שנים אבל החתול עוד כאן

בת 38, מנהלת מוצר ברילוקיישן, משתדלת לא להילחץ מהמשימות ל-2019, מסתבר שלטאקו בעמידה ובישיבה יש אותו טעם

"אני מאיה שובל, בת 38, מנהלת מוצר ברילוקיישן בנאשוויל, טנסי. בגלגולו הקודם של הבלוג, תיעדתי כאן יום בחיי. בזמנו גרתי בהרצליה עם בן זוג וחתלתול ג'ינג'י ועבדתי כמנהלת תמיכה בחברת סטארט-אפ. העבירו קדימה חמש שנים: בן הזוג ואני כבר לא, חברת הסטארט-אפ עשתה אקזיט ונמכרה לחברה אמריקאית (אשוריון), החתול עדיין ג'ינג'י וחמוד, והיום אני מנהלת מוצר באשוריון אחרי שעברתי לנאשוויל לבד לפני שנתיים. הרבה השתנה".

היום של מאיה שובל הוא היום ה-50 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

11
מאיה שובל
להמשך הפוסט

יום בחיי הרבה ד"ר מימי פייגלסון, מרצה לחסידות, "לימודי מוות" ועיצוב לוויות

משפיעה רוחנית, חזרה לירושלים אחרי 16 שנה בארה"ב, תלמידת ה"אישביצר", האדמו"ר מפיאסצנה ו"הגורו המחבקת". כל יום מוכרח להיות ראוי להיות היום האחרון

"אני הרבה האורתודוקסית הראשונה שהוסמכה לאחר השואה. הוסמכתי בידי הרב שלמה קרליבך. בהיותי רבה חרדית-חסידית-מודרנית-אנרכיסטית, יצרתי ועיצבתי את תפקיד 'המשפיעה הרוחנית' בבתי מדרש לרבנים קונסרבטיביים בארה"ב ב-2001, ולאחר מכן, מ-2017 בבית מדרש לרבנים ע"ש שכטר בירושלים. בין לבין אני מרצה בארץ ובעולם על חסידות ובתחום "לימודי מוות" (Death Studies) ועיצוב לוויות. לפני כשנה וחצי חזרתי מ'שליחות' שארכה 16 שנה בלוס אנג'לס. איך אני אומרת, אדם יודע שהוא רחוק מהבית כשאוקיינוס ויבשת מפרידים בינו לבין הבית שלו". 

"בגיל 8, בבת ים, כאשר שאלו אותי לאיזו עדה אני שייכת, השבתי: 'לעדת בני ישראל'. 47 שנה מאוחר יותר אני עדיין אוהבת את התשובה הזו יותר מכל. לפני שנסעתי לארה"ב נמנתי על מקימי בית המדרש "יקר" בראשות הרב מיקי רוזן ז"ל ושימשתי בו כמשנה למנכ"ל וראשת בית המדרש לנשים יחד עם הרב דוד זלר ז"ל. לימדתי חסידות בבית הספר לקולנוע 'מעלה' ופרסמתי ביקורות ספרים במוסף הספרים של עיתון 'הארץ' (על כך אני תמיד מודה למיכאל הנדלזלץ)".

9
מימי פייגלסון
להמשך הפוסט

יום בחיי דקל זקיף - חירש מלידה, נוח שפחות מדברים ויותר כותבים בוואטסאפ

בן 31, גר בראשון לציון, בבוקר עובד ב"פסגות" ואחר הצהריים מאמן כושר, נשקל כל בוקר, אלוף אירופה פעמיים בקטרגל לקבוצות

"נעים מאד, שמי דקל. בן 31, רווק, גר בראשון לציון. אני חירש ובן למשפחה חירשת גאה - הורי חירשים שניהם. כילד וכנער הייתי האיש שמתרגם להם שיחות עם נציגי מוסדות כמו קופת חולים וכדומה. שפת הסימנים היא השפה הראשונה והטבעית שלי, אבל בניגוד להורי, אני מוגדר "כבד שמיעה" ומרכיב שני מכשירי שמיעה. ניתן לומר שגדלתי בסביבה מאתגרת, מרתקת, מעניינת וצברתי ניסיון בהתמודדות עם 'החיים עצמם' בגיל מוקדם מן הצפוי. למדתי מזה הרבה. אני ממש שמח שיש לי משפחה חירשת ואין מצב שארצה להחליף. שום דבר! כיף להיות ככה. באמת, בחיי". 

"אני עובד בבית השקעות פסגות כבר כמעט שלוש שנים כנציג בקרה של גמל, קרנות השתלמות ופנסיה. בשעות אחר הצהריים אני עובד כמאמן כושר אישי, מאמן מנטלי ומעביר הרצאות על תזונה נכונה. לא מזמן התחלתי עם תחום חדש: שיווק שותפים (affiliate). אני משווק מוצרים דיגיטליים של אנשים אחרים תמורת עמלה, מקים נכסים דיגיטליים ועושה קופירייטינג. אני גם שוער נבחרת ישראל בקטרגל (לשומעים), אלוף אירופה פעמיים ברציפות עם קבוצת 'דולפיני אשדוד' בליגת האלופות לחירשים וכבדי שמיעה".

00
דקל זקיף
להמשך הפוסט

יום בחיי חיים הר־זהב, התל-אביבי שנהנה מ"קארמת חניה"

בן 41, עיתונאי, אב לשתיים, חושב שסלט טונה בקופסת שימורים הוא מעדן, לא סוגר את הערב בלי פאזל

"אני חיים הר־זהב, בן 41, גרוש ואב לשתיים (מיכל בת 11 ויערה בת 9). עיתונאי כבר יותר מ-15 שנים (ערוץ 10, ערוץ הכנסת, קול ישראל ועוד), גר בדירה שכורה בכפר שלם. לפני כחודשיים עזבתי את העבודה כדי להשקיע את הזמן בכתיבת ספר שיתעד את המלחמה שרבים מהישראלים שכחו: מלחמת דרום לבנון. יצא שדווקא בשנים שבהן הייתי בסדיר, המחצית השנייה של שנות התשעים, היו שנות שיא הלחימה מול חיזבאללה, אבל למרות כמעט 200 הרוגים ואלפי פצועים באותן שנים, כמעט שאין ספרים על התקופה ההיא".

"ראיינתי כ-50 לוחמים לשעבר, בני גילי בערך, ששירתו בלבנון באותן שנים. חלקם חברים שלי מהסדיר והמילואים, לאחרים הגעתי דרך טוויטר. לכולם היה דבר אחד במשותף: כולם רצו לספר מה היה. כולם שמחו שסוף סוף מישהו מתעניין בסיפור שלהם, שהוא סיפור של מלחמה נטולת תהילה שהתבררה בדיעבד, עם נסיגת צה"ל מדרום לבנון, כאיוולת מוחלטת".

12
חיים הר־זהב
להמשך הפוסט

יום בחיי גליה גאורגיאבה - בבולגריה, גאודזיה זה ממש לא רק לגברים

בת 55, אם לשתי בנות, עלתה לישראל בגיל 28, מודדת ומתעדת הנחת כבלי חשמל, "חברת ועד" חסרת תקנה

"שמי גליה גאורגיאבה, אני בת 55. גרה בשכונת פסגת זאב בירושלים ואמא לשתי בנות בוגרות: קים (25) וקיילי (19). עליתי לארץ בשנות התשעים בגיל 28. עובדת כ-24 שנה בחברת חשמל כמודדת ומתעדת כבלים תת קרקעיים כדי שניתן יהיה למצוא אותם במהירות בעת הצורך".

"בבולגריה למדתי חשמל ובארץ גיאודזיה. גיאו = קרקע. דזיה = מדידה. המשמעות: מיפוי כדור הארץ מבחינה טופוגרפית, תשתיות ועוד. בארץ זה נחשב מקצוע גברי לצערי, בבולגריה למדו אותו גם נשים רבות. מגיל צעיר לימדו אותנו שאין דבר כזה מקצועות לגברים ומקצועות לנשים".

13
גליה גאורגיאבה
להמשך הפוסט

יום בחיי מייסא בלוט שמשום - קופצת לירדן, חולמת שעוד הרבה עסקים יקפצו

בת 35, אם לשלושה, חשבת ב"תפרון", בעלת אוסף צעצועי קינדר מאז שהיתה ילדה, פועמת אנרגיות, יודעת שהתחתנה מצוין

"אני מייסא בלוט שמשום, ילידת פקיעין, גרה בנצרת, נשואה לנעים (מהנדס בניין ומנהל פרויקטים בתחום התשתיות) ואמא לשלושה ילדים מקסימים: ג'ויל (בת 9), ג'ורג (בן 5) וג'זיל (בת 3.5). בת 35. חשבת בחברת "תפרון" ואחראית על הפעילות בירדן. לומדת לתואר שני במנהל עסקים ודירקטורית בשתי עמותות: "עסק משלך" להעצמה כלכלית לנשים ו-"קולקטיב אימפקט" לקידום תעסוקת ערבים בחברות ישראליות".

"מי שמכיר אותי טוב יודע עד כמה אני פועמת אנרגיות עם חיוך תמידי. לפני שהתחלתי לעבוד בתפרון, עבדתי בחברת ריווליס פלסטרו, לשעבר "ג'ון דיר", באבקום, ארנסט אנד יאנג (קוסט פורר) ועוד כמה קטנות. אני גם שותפה במשרד לראיית חשבון בנצרת, בזמני החופשי מייעצת ליזמים ועסקים מתחילים ומחזירה לקהילה. מאמינה בכל לבי שכל אדם יכול להשפיע ולשנות".

14
מייסא בלוט שמשום
להמשך הפוסט

יום בחיי אבידן ויס - העיקר שהמוזיקה תרוץ באוזן כל הזמן

בן 37, פעם מרמת גן, גדל בחניוות תקליטים, חולה על כנאפה, עושה שלום עם עצמו על סיגריה ונוף של הכרמל

"מי אני? אבידן ויס, בן 37, תושב חיפה טרי. פריק של מוזיקה, קולנוע ואוכל רחוב. מתגעגע לרמת גן ועדיין "בורח" אליה בסופ"שים, אבל אוהב גם את חיפה. גדלתי בחנויות תקליטים ולמרבה השמחה/הצער כנראה גם אמות בהן. הצורך בשינוי קצב ואווירה הוביל אותי להחלטה ספונטנית שטרפה את הקלפים. העבודה דומה, המקום חדש. הרבה לבטים, הרבה חששות, אבל גם הרבה אופטימיות וסקרנות בריאה. לחיפה הגעתי כי היא תמיד הסתדרה לי וכי תמיד הרגשתי בה טוב. מוזיקה היא אסקפיזם עבורי, וגם באגס באני לא רע".   

היום של אבידן ויס הוא היום ה-44 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

8
אבידן ויס
להמשך הפוסט

יום בחיי ציפי קרליק - להיזכר באבא ולצאת לעוד יום צילומים

אמא ליהל, בעלת משרד פרסום חברתי ויוזמת קמפיינים חברתיים. כשאביה מת בגלל כשל בבית חולים, הבטיחה לעצמה שתעשה הכל כדי לשנות עבור אחרים

"קצת עלי: ציפי קרליק, אמא ליהל בן שלוש. ילדתי אותו בגיל מאוחר יחסית. אני חושבת שאני בין הבודדות שנכנסה ויצאה ממיון יולדות כמעט חודש רק כי חששתי מהלידה. סחבתי את ההריון הרבה יותר מתשעה חודשים ובסופו הייתי כשלושה ימים בחדר לידה, בלי אפידורל ועם זירוז. חוויה שמכניסה לפרופורציות, ללא ספק".

"אני יזמית חברתית, במאית, צלמת ובעלת משרד פרסום חברתי בוטיק. בעשר שנים האחרונות עבדתי במספר תכניות טלוויזיה כתחקירנית, כתבת ובמאית כתבות מגזין. ייסדתי את המיזם הדוקומנטרי dostories365 שמחבר בין העולם העסקי למגזר הרביעי (עסקים חברתיים למטרת רווח). יוצרת סרטים תיעודיים קצרים שמסתובבים בפסטיבלים בעולם. אני מקווה שהם מצליחים להעביר מסר או לפחות לעורר השראה".

2
ציפי קרליק
להמשך הפוסט

יום בחיי דני גרמייז - מרצה על מיניות ומוגבלות, צורך אוכל אסיאתי יותר מכולכם

בן 40, מנהל אתרי אינטרנט לאנשים עם מוגבלות, משותק בגפיים כבר 17 שנה, מהגג בטאגאלוג (מה זה בכלל טאגאלוג?)

"שמי דני גרמייז, בן 40 ומזה שנתיים גר ביבנה. רווק יחיד בשכונה ירוקה של זוגות צעירים ומשפחות. מנהל אתרי אינטרנט לאנשים עם מוגבלות, בלוגר, יוצר וכותב. בין לבין אני פועל לשינוי עמדות על אנשים עם מוגבלות (ועמדות שזקוקות לשינוי, ברוך השם, לא חסר), מרצה על מיניות ומוגבלות ומנהל דף פייסבוק על החיים עם מוגבלות מזווית קצת אחרת ("לאתגר את אזור הנכות").

כשהייתי בן 23 התפרצה אצלי מחלה גנטית שובבה בשם נוירופיברומטוזיס. משמעותה, בקצרה: מפעל התנחלות של גידולים שפירים חדורי להט אידיאולוגי בשלל מאחזים בלתי חוקיים ברחבי הגוף שלי, ובעיקר בעמוד השדרה. עם רובם אני חי בדו-קיום של שלום קר, אך ישנו הקומץ האלים, "נוער הגבעות", שבחר לפלוש לעמוד השדרה עצמו וגרם לאורך השנים לכאוס הכולל קשיים בהליכה, ספסטיות מטורפת ואי-שליטה על סוגרים. כיף חיים. עברתי שני סבבים של הידרדרות-ניתוח-שיקום, שבהם פינו את "ההתנחלויות הסוררות", האחרון לפני כשבע שנים. כיום המצב יציב למדי, משותק בידיים וברגליים, מתנהל בכסא גלגלים ממונע וחי את חיי הפרברים בצוותא עם מטפל נפאלי מסור בשם סרוז'. קרחנה!".

7
דני גרמייז
להמשך הפוסט

יום בחיי יאיר רוטמן - אושו, חומוס ואמנות במקום הייטק

בן 46, נשוי ואב לשניים, הייטקיסט לשעבר שהגשים חלום ופתח גלריה בנמל יפו, חבר קהילה יהודית-ערבית בבאר שבע

"שמי יאיר רוטמן. דייג, מהנדס, סוחר אמנות ובעיקר אבא. נולדתי בקיבוץ גן שמואל לפני 46 שנים. נשוי לאורית ואבא לאומה (11) ועודד (7.5). בעלים-משותף של 'סלון יפו לאמנות', חנות-גלריה בנמל יפו. גר בבאר שבע".

היום של יאיר רוטמן הוא היום ה-41 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

01
יאיר רוטמן
להמשך הפוסט

יום בחיי ענת בן משה - לא קדושה, קורעת את התחת עבור משכורת

בת 49, אם לשלוש בנות, אחות במחלקה המטו-אונקולוגית, חיה בגעגוע מתמיד למיטה, אין יותר סיפוק מלעזור למישהו להבריא

"אני ענת בן משה. בת 49, אמא של שירה ורשבסקי (18), מעיין שכטר (12) ויעלה שכטר (8). גרושה פעמיים (שלוש אם סופרים את הפעם היחידה שהתחתנתי. עם האבות של בנותיי כבר לא התחתנתי באופן רשמי). בבית נמצאות גם לוסי הכלבה ופיצי החתולה. בית הבנות".

"עד גיל 42 הייתי כתבת, תחקירנית ועורכת בעיתונות הכתובה ובטלוויזיה. החלטתי שאני צריכה שינוי מקצועי והתחלתי ללמוד סיעוד. סיימתי גם תואר שני בסיעוד ובימים אלה ממש אני מתחילה לימודי על-בסיסי (התמחות לאחיות) באונקולוגיה. במקביל, מתחילה את השנה השלישית שלי כאחות במחלקת המטו-אונקולוגית ילדים בבית חולים דנה. עובדת במשרה מלאה, שזה אומר חמש משמרות של שמונה שעות בשבוע, אבל בפועל אין חודש שאני לא עובדת עוד חצי משרה בשעות נוספות. העבודה היא במשמרות של בוקר, ערב ולילה, כל השבוע, כולל חגים ומועדים. זה אולי יראה ככה, כי בחרתי לתעד משמרת של יום שישי, אבל יש לי הרבה יותר מרק עבודה בחיים".

9
ענת בן משה
להמשך הפוסט

יום בחיי יונתן דובי - פותר משוואות מתמטיות בשביל השקט הנפשי

חבר סגל המחלקה לכימיה באוניברסיטת בן גוריון, חי בבלאגן מאורגן, מנסה להבין למה מולקולות מתחממות כשמעבירים בהן זרם חשמלי, מנגן בחליל

"שמי יוני ואני חבר סגל ("פרופסור חבר" הוא התואר הרשמי שלי) במחלקה לכימיה שבאוניברסיטת בן גוריון. בהכשרתי אני פיזיקאי תיאורטי והמחקר שלי יושב על קו התפר שבין פיזיקה לכימיה. אני גר ביבנה (עיר האורות, ראו תמונה בסוף), עם ארבעה ילדים יפים וחכמים במיוחד (אני לגמרי אובייקטיבי - אחרי הכל, אני מדען!)". 

"אני יליד באר-שבע ואת כל התארים האקדמיים שלי עשיתי בבן גוריון. אבא שלי היה גם חבר סגל באוניברסיטה ולכן היא תמיד מרגישה לי כמו הבית השני. אני מנסה לשלב בין עבודה, משפחה, חיים אישיים ותחביבים. זה לא תמיד מצליח. לשמחתי, העבודה שלי היא העבודה הטובה בעולם לדעתי, ולכן גם יום מאוד עמוס יכול להיות יום מצוין".

00
יונתן דובי
להמשך הפוסט

יום בחיי טלי זינו-אלימלך - שפת האם שלי היא שפת הסימנים

אם לשניים שמטיילים בחו"ל, מנהלת "הזמנה לשקט" במוזיאון הילדים בחולון, מכורה לקפה, עוקבת אחר השבלול שבחצר ביתה

"אני חירשת, חיה בזוגיות עם דוד ואמא לרועי (יהיה בן 25 במאי הקרוב) ולידור (תהיה בת 22 במאי), בעלת תואר ראשון בכלכלה ובמדעי החיים, מנהלת כיום את "הזמנה לשקט" במוזיאון הילדים בחולון, מנחת קבוצות ומעבירה הרצאות. שפת האם שלי היא שפת הסימנים. אני נושמת וחיה אותה כל יום".

"אוהבת להפעיל פרויקטים, לתקתק עניינים, המון אנרגיות, מכורה במודע לקפה משובח, תמרים ובננות. נהנית לצלול לתוך מלים, שפה היא כוח, היא מייצרת מציאות. אוהבת להקשיב לאנשים מתוך הבנה כי כל אדם נושא בחובו סיפור. זה מרתק אותי כל פעם מחדש".

היום של טלי זינו-אלימלך הוא היום ה-38 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

11
טלי זינו-אלימלך
להמשך הפוסט

יום בחיי עידו סום - כשישראלי, איטלקי, זימבבואית וניגרית הקימו קרן השקעות

בן 39, חי בלונדון אבל חורש את אפריקה לאורכה ולרוחבה בחיפוש אחרי "להיט הטק" הבא, חגורה שחורה בקיקבוקס

"קוראים לי עידו סום, בן 39, חי בלונדון עם אשתי גליה ושני הבנים שלנו אביב (8.5) ונדב (5.5) שדואגים שאף פעם לא יהיה לנו משעמם. אני יזם בנפשי ומאז 2006 מתעסק בסטארטאפים באפריקה, בהתחלה כיזם ובשמונה השנים האחרונות כמשקיע".

"העיסוק באפריקה נולד מתוך שנים של יזמות חברתית והרצון למצוא עשייה עסקית עם משהו שאני יכול להתחבר אליו ברמה הערכית. אני לא בטוח שככה הייתי מתאר את הקריירה שלי לפני 10-15 שנה, אבל אני מת על מה שאני עושה ועושה את זה מבחירה מוחלטת. חוצמזה, אני גם אוהב קיקבוקס (חגורה שחורה, סחבתי איתי גם את גליה והבנים), ריצה, סנובורד ולטייל במקומות חדשים. אני משתדל מאוד לא לוותר על אף אחד מאלה".

13
עידו סום
להמשך הפוסט

יום בחיי יובל בן זאב - משקיע בשוק ההון לפרנסה, מתנדב עבור הנשמה

עוד מעט בן 50, רץ למרחקים ארוכים, יועץ-פרויקטור לעת מצוא של המועצה המקומית שוהם

"אני יובל, בן 49 (בעצם עוד מעט 50), נשוי ואבא לשלושה בנים (צבא, י"ב, כיתה ו'), גר בשוהם. עובד באופן חלקי כעצמאי בתחום ההשקעות ושוק ההון, אחרי הרבה שנים שהייתי שכיר. משתדל לנצל את הזמן הפנוי שלי להתנדבות בקהילה בתחומים המשתלבים בעולמות התוכן שלי. רץ למרחקים ארוכים. אושר, בריאות ומעשים טובים".

היום של יובל בן זאב הוא היום ה-36 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים".

00
יובל בן זאב
להמשך הפוסט

יום בחיי עדנה יפה - עו"סית עם מקום בלב לעוד בעל חיים אחד

בת 37, נשואה פלוס שניים, גרה בערד. פעם בשירות בתי הסוהר, היום מטפלת עצמאית ליחידים, הורים וקבוצות

"שמי עדנה יפה, בת 37, נשואה לאריאל ואמא לנגב (בת 11) ותמיר (בן 9). מתגוררת בערד. עליתי לארץ מאתיופיה בגיל שנתיים וחצי. חוץ מתקופה קצרה בצפון כל חיי עברו בערד".

"אחרי הצבא ישר הלכתי ללמוד. התלבטתי בין כלכלה לעבודה סוציאלית. נטיית הלב היתה עבודה סוציאלית. מה ששיחק לטובת הכלכלה היתה העובדה שמעבודה סוציאלית קשה להתפרנס. צדקתי".

14
אריאל יפה
להמשך הפוסט

יום בחיי גילי יובל - חיה את האמנות שרק העשירים יכולים לקנות

בת 35, נשואה ואם לבת, גרה בלונדון ומנהלת את אגודת הידידים הבריטיים של מוזיאוני האמנות בישראל. האשה מאחורי עמוד הפייסבוק "והעבד הזה הוא אני"

"אני גילי יובל, בת 35, נשואה. אמא לגאיה (בת שנתיים), מנהלת בפועל את אגודת הידידים הבריטיים של מוזיאוני האמנות בישראל, גרה בלונדון מזה חמש שנים והאדם מאחורי 'והעבד הזה הוא אני', עמוד פייסבוק הומוריסטי המתמקד בשגרת העבודה המודרנית. חולה על שגרה אבל תמיד מחפשת דרכים לפרוץ אותה".

"העבודה שלי כוללת קשר הדוק עם תורמים. מאחר שאלה אנשים עם זיקה לאמנות, הארגון שלנו פועל גם כסוג של חברת תוכן. אנחנו מארגנים סיורים בתערוכות, ביקורים בחדרי סטודיו של אמנים מובילים, ביקורים באוספי אמנות פרטיים ועוד. פעמיים בשנה אני מוציאה טיול תורמים ליעד כלשהו. אלה טיולים מאוד מושקעים מבחינה אמנותית. הכסף שאנחנו מגייסים מועבר בסופו של דבר לתוכניות חינוך שמפעילים מוזיאוני האמנות בארץ".
 

10
Matt Ashford
להמשך הפוסט

יום בחיי אמיר וולנסקי - צלם על ריטלין, חולם על פקידי מס הכנסה

בן 49, אב לשלושה שבחר בעצמאות ומשפחה ומאז השלדים מרקדים בראשו. לא מבין מה הבעיה בעגבניה על לחם

"קוראים לי אמיר וולנסקי. בן 49, אבא לשלושה ובן זוג לאחת. לשעבר (עם סנטימנטים) מקיבוץ יד מרדכי. בעבר הייתי מלצר, ברמן, גנן, מטייל ומאבטח. ב-1995 חזרתי מעבודה בצרפת והתחלתי לימודי קולנוע. ידה ידה ידה... היום אני במאי וצלם של תכנים שחלקם לטלוויזיה (תכניות וסדרות, ריאליטי וכו')  וחלקם לחו"ל ולאינטרנט".

היום של אמיר וולנסקי, שדווקא בחר לתעד יום בו הוא לא יוצא לעבודה, הוא היום ה-33 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים".

11
אמיר וולנסקי
להמשך הפוסט

יום בחיי הדס גיפס, רופאה משפטית ששמה מטאל בפול ווליום

ילידת 1977, אם לשניים, מרכזת תחום הנצלת הרקמות במכון לרפואה משפטית, מחליפה בין שלושה זוגות נעליים בעבודה

"אני ד"ר הדס גיפס, ילידת 1977, רופאה משפטית כבר 13 שנה ואם לשניים (בת 11 ובן 8.5 במשמורת משותפת). כשחושבים על המקצוע שלי מיד עולות לראש פרשיות רצח מכותרות החדשות, אך השגרה היומיומית דווקא מלאה במקרי מוות פחות מתוקשרים, מגוונים מאוד, שנגרמו מסיבות טבעיות ולא טבעיות".

"בנוסף לפן הבלשי-החוקר, אנו גם שליחי בריאות הציבור ומנסים למפות את הסיבות העיקריות לתמותה באוכלוסייה. אני מרכזת את תחום הנצלת הרקמות במכון לרפואה משפטית. בסיוע נציג של מרכז ההשתלות ובהסכמת משפחות המתים אנחנו אחראים לשיעור ניכר מהקרניות המונצלות להשתלה. בנוסף, רופאות ורופאי המרכז בודקים גם קורבנות חיים של אלימות גופנית ומינית בכל שעות היממה".

15
הדס גיפס
להמשך הפוסט

יום בחיי אודליה בן אפרים, אלופת ישראל באיגרוף וחיילת

בת 19, עלתה מצרפת לפני ארבע שנים, מתאמנת מגיל 10, נעזרת באמא כשצריך להרים את המצב רוח

"קוראים לי אודליה בן אפרים, אני בת 19 וגרה בנתניה. נולדתי בטולוז שבדרום צרפת ועליתי לארץ ביולי 2015 עם אבא דוד, אמא אינס ואחיותיי לאה (21) וגלית (12)".

"אני מתאגרפת בנבחרת ישראל משנת 2016. התחלתי לעסוק באיגרוף בצרפת - בגיל 10 עם אבא שלי שהוא מתאגרף ומאמן. התחלנו להתאמן ביחד בבית באולם קטן שבנינו במרתף ולאט לאט התאהבתי בספורט הזה. התחלתי להתחרות בגיל 11. כשהייתי בת 12 זכיתי במקום ראשון באליפות צרפת. הצטרפתי למועדון מכבי לוד כמה ימים אחרי שעליתי לארץ וזכיתי במקום ראשון באליפות ישראל בשנים 2016, 2017, 2018 ולאחרונה גם ב-2019. התגייסתי לצבא במארס 2018 כספורטאית פעילה. זה נותן לי אפשרות להגשים שני חלומות: לשרת בצה"ל ולייצג את המדינה באיגרוף".

00
שחר סדן
להמשך הפוסט

יום בחיי עדי זליכוב רלוי - סופרת, פוצחת בריקוד כשהבית נותר ריק

בת 38, אם לשלושה, מתמרנת בין מציאות לדמיון, חולמת להשכים בוקר אחד כמו נסיכת דיסני פריוויליגית

"שמי עדי זליכוב רלוי. סופרת, עורכת ומתרגמת. הוצאתי עד כה שלושה ספרי ילדים (עם עובד, הוצאת ידיעות ספרים). ספר ילדים נוסף ורומן ראשון למבוגרים בהוצאת ידיעות ספרים עתידים לראות אור השנה. אמא לשלושה, נשואה, בת 38, גרה בגבעת שמואל, כותבת גם וגם, פה ושם ("הארץ", "מקור ראשון", כן, בשניהם בקביעות), מתמרנת בין מציאות לדמיון, רוב הזמן". 

היום של עדי זליכוב רלוי הוא היום ה-30 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים".

00
עדי זליכוב רלוי
להמשך הפוסט

יום בחיי אופירה כ"ץ-שופן - דיאטנית שקמה לרוץ כשעוד חשוך

קיבוצניקית שגרה 150 מטר מאמא, אם לשלושה, אוהבת לעבוד בימי שישי, מנסה לנחש כל בוקר איזה "יום שיער" יהיה לה

"שמי אופירה כ"ץ-שופן, אשה לאלעד, אמא לאלינור (15.5), אדם (13) ואביגיל (9.5) ובתה של אורה. דיאטנית, דוקטורנטית, חברת קיבוץ, מתחזקת צי של חברות טובות, מאוהבת בקבוצת הריצה שלי ומכורה לריקודי עם".

היום של אופירה כ"ץ-שופן, שבחרה לתעד יום שישי, הוא היום ה-29 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

00
אופירה כ"ץ-שופן
להמשך הפוסט

יום בחיי רחלי גרינוולד - חרדית, גרושה, בעלת משרד פרסום

בת 36, משתייכת לחוג הליטאי ומיוחסת למשפחת אדמו"רים, "מגיירת" לשעבר של מופעי תרבות חילוניים, מתחילה את היום בנטילת ידיים

שמי רחלי גרינוולד, בת 36, חרדית, מתגוררת בבני ברק. אם חד הורית (טרייה) + שתי בנות. משתייכת לחוג הליטאי, מיוחסת למשפחת אדמו"רים מפוארת, יועצת אסטרטגית למגזר החרדי, לחברות מובילות במשק ולמשרדי ממשלה כמנכ"לית והבעלים של משרד הפרסום 'קישורים 360'".

"התחלתי בגיל 17.5 עם הקוקו והסרפן. בעודי תלמידת תיכון הקמתי מיזם של 'גיור' מופעי תרבות 'חילוניים' למגזר החרדי, בכדי לחפות על הרעב התרבותי שקיים במגזר. כתבתי, ערכתי, צנזרתי ושיווקתי עשרות מופעים מותאמים למגזר החרדי. בגיל 19.5 נישאתי ומיד נכנסתי ל'כביש המהיר' של עולם הפרסום החרדי. יסדתי וניהלתי במשך כשבע שנים את מחלקת היח"צ והדוברות למגזר החרדי בקבוצת אדלר-חומסקי. בהמשך, הפכתי לעצמאית בתחום. כמו כן מעבירה הרצאות על המגזר החרדי בשם "יוצאים מהקופסא השחורה". מאז ומתמיד, סדר היום שלי עמוס במשימות, זירות, ו"פופאפים". בנוסף, לפני כשנה וחצי, קיבלתי את ההחלטה הקשה אך הטובה בחיי, ולאחר אינספור חישובי "מה יגידו..." התגרשתי".

18
רחלי גרינוולד
להמשך הפוסט

יום בחיי אלירן ארזי - שף פרטי, גר בארה"ב, חייב אבוקדו פעם ביום

בן 44, נשוי עם שלושה ילדים וחתול. חושב, קורא וחולם בעברית, אוהב שהכל יהיה מסודר ונקי אחרי הבישולים אחרת זה לא בית

"שמי אלירן, בן 44 (עוד שנייה 45), נולדתי וגדלתי בישראל. אני חושב בעברית, קורא בעברית וכמובן חולם בעברית. לפני 13 שנים ארזתי מזוודה עם קצת בגדים, קצת דיסקים והרבה ספרים ונסעתי בעקבות האהבה. גרתי בניו יורק שש שנים ומסוף 2012 אני גר בפרבר אמריקאי טיפוסי בצפון ניו ג'רזי".

"יש לי בעל, שלושה ילדים וחתול. כרגע זה מספיק, תודה. אני טבח במקצועי ("שף" בלעז) ומבלה את רוב שעות היום במטבח, שלי או של אחרים. אני אוהב את ישראל אהבה שאינה תלויה בדבר אך גם ביקורתי וחושש מאוד מהכיוון שאליו היא צועדת בבטחה. למרות זאת, אני אדם אופטימי ומטבעי חושב שיהיה טוב".

10
אלירן ארזי
להמשך הפוסט

יום בחיי שי הירש - מגדל זיתים שחולם לשחק בדמינטון

בן 23, פעם מגוש קטיף והיום מקיבוץ חנתון. מגדיר עצמו חילוני אבל נהנה ללכת לבית כנסת בסוף שבוע, עובד עם תאילנדים, ערבים וגם יהודים

"אני שי הירש, במקור מהישוב אלי סיני שהיה בגוש קטיף וכיום גר בקיבוץ חנתון שבעמק יזרעאל. בן 23 ועובד ב-"חקלאי יודפת" בענף הזיתים. עובד בחקלאות מתוך אהבה לעבודה פיזית מאתגרת, בנוף שאני אוהב מאוד ועם אנשים מדהימים. בשעות הפנאי שלי אני קורא ספרים, רואה סדרות טלויזיה ומנסה לחזור לשחק בדמינטון, ספורט שהתאהבתי בו בתיכון אבל כבר שנים אני לא מצליח להתאמן בו. תכל'ס שעות העבודה לא מסתדרות עם האימונים בקרית טבעון. מי שעובד בחקלאות עובד גם בימי שישי ולא יכול להגיע לאימון בשעה 14:00".

"הגעתי לחנתון דרך תוכנית עבודה מועדפת אחרי השירות הצבאי. הייתי פה בתוכנית שנקראת 'עמק תפארת' המשלבת עבודה בחקלאות ולמידה בנושאי יהדות, היסטוריה, פסיכולוגיה ואפילו קרמיקה. בחנתון גרים גם קונסרבטיבים וגם רפורמים ולמדנו על זוויות אחרות של להיות יהודי. אני מגדיר את עצמי חילוני אבל כשהסתיימה התוכנית בחרתי להישאר בגלל בית הכנסת המעורב. אני לא שומר שבת אבל מאוד אוהב ללכת לבית הכנסת בשישי ושבת".

01
שי הירש
להמשך הפוסט

יום בחיי יעל שץ, מנהלת שיווק ששורצת 14 שעות ביום באינסטגרם

בת 42, פעם מקיבוץ כפר סאלד וכיום מתל אביב, תמיד קר לה ואם היא לא אוכלת עד 9:30 - זה יהיה יום רע

"כמה מלים עלי: אני יעל, רווקה בת 42 מתל אביב, שונאת לעשות קניות בסופר ומגדלת באהבה 3 עציצים, רק כדי שיזכירו לי קצת את המקום בו גדלתי - קיבוץ כפר סאלד (רחוק רחוק, ליד קרית שמונה). לפרנסתי (ולהפתעתי - היות ולמדתי הנדסת תעשייה וניהול) אני מנהלת השיווק של מעצב האופנה רונן חן, תפקיד המאפשר לי ליהנות גם ביום-יום מהאהבה שלי לאופנה ובעיקר - מספק לי לגיטימציה לבלות 14 שעות ביום באינסטגרם ללא רגשות אשם. אני גרה בדירה שכורה, יש לי קיה פיקנטו מליסינג וטלפון מהעבודה - כן, החיים שלי בהשאלה".

היום של יעל שץ הוא היום ה-25 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

10
יעל שץ
להמשך הפוסט

יום בחיי טלי קור - סטודנטית לסיעוד, בדרך להיות אמא

בת 40, חזרה לספסל הלימודים אחרי שהחליטה על הסבה מקצועית. מוצאת זמן ל-40 בריכות אחרי שש שעות אנטומיה ופיזיולוגיה

"שמי טלי קור, גרה בתל אביב עם בן זוגי, רן. סטודנטית לתואר ראשון בסיעוד במסלול הסבת אקדמאים של אוניברסיטת תל אביב, בת 40, בהריון ראשון. אחרי שנים רבות שבהן עבדתי כעוזרת אישית, מפיקת כנסים ותפקידים נוספים בתחום התקשורת, במשרד הבריאות ובשוק הפרטי, החלטתי לעשות שינוי מקצועי וחזרתי אל ספסל הלימודים. לא פשוט לעשות שינוי בשלב כזה בחיים וההחלטה לא התקבלה ביום אחד".

"כבר כמה שנים אני שואלת עצמי מה הכיוון המקצועי שלי. כשהגדרתי לעצמי מה אני רוצה לעשות, היה לי ברור שזה צריך להיות מקצוע שיש בו עניין, משמעות וגם שליחות, ובנוסף יספק לי יציבות תעסוקתית. לימודי הסיעוד ענו על הכל, ואכן הם עלו שוב ושוב על הפרק, אבל היה נראה שמדובר בהקרבה גדולה מדי - שנתיים וחצי של לימודים אינטנסיביים, עם יכולת השתכרות כמעט אפסית. אם להודות על האמת גם התגובות מסביב לא תרמו: 'זה מה שאת רוצה לעשות? להחליף חיתולים?', 'רגע, סיעוד זה אומר אחות סיעודית?' ועוד שלל הערות בסגנון".

00
מגד גוזני
להמשך הפוסט

יום בחיי יורם מורד - תמיד דיפלומט, תמיד מגולח למשעי

אב לשלושה, עושה יוגה מבלי לצאת מהמיטה, לא מדבר פוליטיקה, אוהב תמונות אימפרסיוניסטיות בדרך לירושלים

"קוראים לי יורם. אני מנהל את היחידה למדיה ויחסי ציבור לתחום התרבות במשרד החוץ. דיפלומט מזה 26 שנים. מקפיד לעבור תפקיד כל שלוש-ארבע שנים. את סיון הכרתי במסגרת התפקיד הקודם. ומאז אני אוהב אותה. אוהב אותה ומפחד ממנה. יש בה משהו שגורם לך לחשוש מלהגיד לה 'לא'. כמו למשל כשהיא מציעה לי להציג בפניכם יום שיגרתי בחיי. שגרתי? הבטתי ביומן. אין השבוע כזה. אז פשוט אבחר במחר. מחר נשמע כמו רעיון טוב. מחר, כלומר היום, כי אני יכול, באופן לא שגרתי, למשוך את הבוקר. מתחיל אותו רק ב-12:00 במכללה למנהל. חוץ מזה נשוי למהממת (גם ממנה אני מפחד) ואבא לשלושה מדהימים".

היום של יורם מורד הוא היום ה-23 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

00
יורם מורד
להמשך הפוסט

יום בחיי יעל ויה, האויבת הגדולה ביותר של הטרמיטים

בת 46, אם לשלוש בנות, מומחית בשני תחומים שכל קשר ביניהם נראה מקרי בהחלט, לומדת לדוקטורט

"שמי יעל ויה, בת 46, בת זוג של איתי ואמא של עמליה בת 16, עמנואלה בת עוד מעט 13 ונתנאלה (דידי) בת 7. גרה במושב נטעים. מומחית לשני עניינים שאין ביניהם שום קשר כנראה: תהליכי פיתוח תוכנה מבוססי קוד פתוח ותוכנה חופשית, וטרמיטים. במקור העיסוק בטרמיטים היה אמור לתמוך כלכלית בלימודי הדוקטורט שלי. אבל לא תמיד ברור מה תומך במי". 

היום של יעל ויה הוא היום ה-22 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

111
יעל ויה
להמשך הפוסט

יום בחיי טלי בריל שעברה לבאר אורה רק כי לילד לא היה בית ספר

לפני ארבע שנים היא לא היתה מאמינה שהיום שלה יתחיל ב-6 ק"מ הליכה במדבר, וזה לא השינוי היחיד בחייה של מנהלת הדיגיטל והתוכן שמצאה את עצמה בדרום הרחוק

"נעים מאוד טלי. אני כבר בת 46, אמא של מיכל (12), יהונתן (9) ועידו (7), נשואה למיקי. אני מנהלת דיגיטל ותוכן עצמאית שעוסקת בנושאים הקשורים לתיירות, הורות ומגזר שלישי, פעילה חברתית בנושאי ההורות, החינוך וזכויות ילדים עם צרכים מיוחדים.

היום של טלי בריל הוא היום ה-21 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

בוקר טוב. 5:50 בבוקר
להמשך הפוסט

יום בחיי פלורה לוין, מנהלת מחשוב שמתחילה את היום עם אמא רוסיה

תושבת תל אביב ואשת קריירה מכורה לאדרנלין, אמא לשלושה וחובבת פעילות גופנית, אבל כוס קפה או סושי קצת יותר

"שמי פלורה לוין ואני שונאת הגדרות. אז מי אני? אמא לשלושה אנשים שאני אוהבת הכי בעולם, אשת קריירה המכורה לאנדרנלין של עבודה, אזרחית חדשה-ועדיין-מתלהבת בתל אביב, אופה מצויין עוגות גבינה (יש המלצות). וזה הזמן לומר שפלורה לעד תהיה גיסתי האהובה.

היום של פלורה לוין הוא היום ה-20 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

כוס ולימון סחוט
להמשך הפוסט

יום בחיי דמוז גובזה, יוזם פרויקט "מועדון קריאה באמהרית"

בן 36, תושב בית שאן ואב לשתיים. רכז ברשות למאבק באלימות, סמים ואלכוהול, פעיל חברתי, לא מוותר על כוס יין מדי ערב

"שמי דמוז גובזה, בן 36, אב לשתי בנות יפות וגר בבית שאן. אני פובליציסט ופעיל חברתי. למחייתי אני עובד כרכז מניעה והסברה ברשות למאבק באלימות, סמים ואלכוהול במרכזים קהילתיים בעפולה. תפקיד מאתגר מאוד המלווה בסיפוק רב".

"במהות שלי אני משתדל תמיד לחשוב מחוץ לקופסה. שגרה משעממת אותי. בשנה האחרונה אני מקדם יוזמה שכבר החלה לתפוס תאוצה - "מועדון קריאה באמהרית". מטרת הפרויקט היא לשמור ולחזק את השפה האמהרית בקהילה על ידי יצירת הרגלי שיח והטמעת תרבות קריאה אצל בני העדה, מתוך הבנת חשיבות השמירה והחיבור למורשת ולזהות האתיופית".

00
דמוז גובזה
להמשך הפוסט

יום בחיי איילה צורף, עצמאית-חרדתית, עוסקת בכלכלה שיתופית

בת 44, גרה ברמת גן, אם לשלושה ולכלבה. מרצה, מלמדת ומדביקה ארגונים בחיידק השיתוף

"אני איילה צורף, עוסקת בכלכלה שיתופית. זה נשמע כבד, אבל בחיי שזה אחד התחומים הכי מרתקים שיש. מרצה ויועצת ובעיקר פוגשת כל יום (כמעט) אנשים סופר-מעניינים. בת 44, גרה ברמת גן, נשואה לליאור, אמא של מאיה תלמידת כיתה י' שמכורה לצופים (15), אורי תלמיד כיתה ה' שמכור לפורטנייט (11), אסף תלמיד כיתה ב' שמכור לאוריגמי (7.5) וטולי הלברדורית הפושעת שמכורה לאוכל (בת ה-4.5)".

"רוב חיי הבוגרים הייתי עיתונאית, מתוכן 11 שנה ב-TheMarker. לאחר מכן עברתי לתנובה וניהלתי את הדיגיטל הקונצרני, אבל במהלך השנים שם משהו הציק. חיפשתי את הדבר הגדול הבא שלי אחרי העיתונות והוא נפל עלי לגמרי במקרה: החלפת בתים שעשינו עם משפחה ישראלית (זרה לחלוטין) שגרה בסן פרנסיסקו, גם אפשרה לנו לצאת לנופש בן חודש וגם גרמה לי להבין שיש משהו מאד גדול בתחום הזה שנקרא שיתוף".

00
איילה צורף
להמשך הפוסט

יום בחיי צבי לירז - מורה של מורים, נוהג 55 אלף ק"מ בשנה

דוקטור לחינוך, גר בחדרה, דוגל בתזונת פליאו, מעדיף פודקאסטים על רדיו, מנסה בכל יום לייצר "טוויסט בעלילה" עבור תלמידים

"שמי צבי לירז, אני מתגורר עם שלי ועם טינקי הכלבה ואגדול ושומשום החתולים. בשנים האחרונות חיים בחדרה, קודם גרנו בפרדס חנה ולפני כן באבן יהודה. כבר 44 שנים שום דבר לא קבוע בעניין המגורים".

"ניהלתי, יזמתי והקמתי כמה בתי ספר. בשמונה השנים האחרונות אני בעיקר מורה של מורים וגם מתבונן וחוקר. אני מנחה מדריכים במכללה לחינוך ובבתי ספר מרהט, הרצליה, עמק יזרעאל ועד רמת הגולן, מלווה מנהלות ומנהלים, מנחה ונכנס עדיין מדי פעם להדגים דרך הוראה או רעיון פדגוגי בכיתה. לפני חודש שאלו אותי ילדים בכיתה א׳ בן כמה אני, ניסו לנחש. חלקם אמרו 70 - סביר שבגלל השיבה שזרקה בשיערי, אחרים אמרו 20 - סביר שבגלל האנרגיה. היה כיף".

00
צבי לירז
להמשך הפוסט

יום בחיי חנין סרואן, מנהלת ייצור בגלידריה שמתאפקת ולא טועמת

חיפאית בת 28, סטודנטית לחינוך לגיל הרך, גרה עם המשפחה, ירדה 13 ק"ג בשנה האחרונה

"שלום, שמי חנין סרואן מחיפה. בת 28, מנהלת ייצור בגלידריה לג'נדה שבמרכז הכרמל מזה חמש שנים. לומדת חינוך לגיל הרך במכללת אורנים, מאורסת לגבר החלומות שלי ובמעט זמן שנותר לי - מאוד אוהבת לבלות עם המשפחה והחברות הקרובות שלי".

היום של חנין סרואן הוא היום ה-16 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

0
חנין סרואן
להמשך הפוסט

יום בחיי שלי גרוס - אמא, כותבת, מתרגמת וחובבת בהייה

בת 47 (כמעט), אם לשניים וחתול, רואה שוב את "בנות גילמור", בעלת ימים "לא צלימים"

"בבית ספר אומרים – הגעת אגס? די!

תרגעו אני מצלמת פה יום בחיי"

00
שלי גרוס
להמשך הפוסט

יום בחיי שבי גטניו - לוחם בחברות הטבק, "ממציא הקיצור להט"ב"

מנכ"ל העמותה לדמוקרטיה מתקדמת, עוסק בהסדרת הלובינג ובמאבקים חברתיים, משתדל לאכול כמה שפחות לחם לבן

"שמי שבי גטניו ואני מנכ"ל העמותה לדמוקרטיה מתקדמת ועיקר הפרויקטים שלי עוסקים בהסדרת הלובינג וחקיקה. במקביל עבדתי בחמש השנים האחרונות כעוזר/מנהל לשכה של סגניות עיר בתל אביב. מהחודש הסטטוס התעסוקתי שלי הוא 'בין עבודות'".

"אני יזם חברתי כבר 20 שנה ועוסק כל השנים בהתנדבות בקידום מאבקים חברתיים שאני מאמין בהם. עשר שנים הקדשתי למאבק להט"ב לשוויון שבמסגרתו יצרתי את הקיצור "להט"ב", הפגשתי את ראשי הקהילה לראשונה עם ראש ממשלה ונשיא בישראל ועוד. בעשור האחרון הקדשתי את זמני הפנוי למאבק בתחלואי קשרי הון-שלטון-עיתונות בישראל. חלק ניכר מהפעילות התמקד במאבק בחברות הטבק, אשר ממחיש כיצד נבחרי ופקידי ציבור אינם פועלים במצב הנוכחי כפי שמצופה מהם ולטובת אינטרס הבריאות של הציבור. בחרתי במאבק הספציפי הזה לאור העובדה שמדובר דיון של "שחור ולבן" - יש פה רק טובים או רעים. לכן קל לסמן לציבור מה היו אמורים נבחרינו לעשות ולשאול מדוע אינם עושים זאת, או כפי שאנחנו בעמותה אומרים: 'הון-שלטון-עיתון-טבק = הורג המון'".

10
שבי גטניו
להמשך הפוסט

יום בחיי אלון מולר, טייס מסוקים ומורה דרך מעל הפקקים

בן 50, נשוי ואב לשלושה, רגיל לצרחות בקוקפיט בעת הצלילה לכיוון ים המלח

"קודם כל מי אני? אלון מולר, בן 50, נשוי ללילך ואבא לשלושה - שני בנים (בר בן 18 ואסף בן 15) ונסיכה (ליהי בת ה-12). גר בקיבוץ משמרות (זה ליד פרדס חנה...). פרשתי מחיל אוויר לפני כחמש שנים אחרי 27 שנות שירות ומאז הספקתי לעשות תואר שני וקורס מורי דרך, כולל מבחני הסמכה של משרד התיירות (כמעט שלוש שנים - יותר קשה מלימודי הנדסה ותואר שני)".

"היום אני מדריך תיירים וטייס פרטי פרילנסר בחברת מסוקי VIP שנקראת Tel Aviv Executive Helicopters. אני לא בטוח שיש עוד מישהו משלב שני המקצועות כאלה - מורה דרך וטייס מסוקים. יש מצב שאני טייס המסוקים היחידי שהוא גם מורה דרך מוסמך. תכל'ס עם השחרור מצה"ל חזרתי לאהבה ישנה שלי - בנעורי הייתי מדריך בחוגי סיור. כדי לזכות בתואר "מורה דרך מוסמך" נרשמתי ללימודים וחרשתי את הארץ שנתיים וחצי גם דרך הרגליים אבל בעיקר דרך ספרים. אני תמיד אומר שהלימודים האלה היו קשים יותר מלימודים לתואר ראשון בהנדסה והתואר השני במשפטים ללא משפטנים".

4
אלון מולר
להמשך הפוסט

יום בחיי שירן רייכנברג, עו"ד המטפלת בנוער במצבי סיכון

אם לשניים, דוקטור למשפטים, המתארגנת האיטית ביותר שיש בבקרים, מעדיפה דפש מוד וארקטיק מאנקיז באוטו

"אני שירן רייכנברג (שם משפחה מלידה), בת הזוג של מטיאס סמטבנד (ד"ר בכימיה ועובד בחברת ננו-דיימנשנס) ואמא של אביגיל (7.5) ומיכאל (4.5) ופיפס הכלב הפשוש. עורכת דין ודוקטור למשפטים".

"אני מנחה את הקליניקה לזכויות ילדים ונוער שהיא אחת מהקליניקות הפועלות במרכז לחינוך משפטי קליני בפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים. במסגרת הקליניקה אני פועלת, יחד עם הסטודנטים שלי, לקידום זכויותיהם של בני נוער וצעירים במצבי סיכון במספר דרכים: ייצוג פרטני בתיקים משפטיים, קידום מדיניות וחקיקה בתחום של ילדים ונוער בסיכון, סדנאות 'דיני רחוב'. במהלך היום אני מופיעה בבית משפט, מנחה סטודנטים, מלמדת, מכינה שיעורים, מגיעה לכנסת, עובדת על תיקים, מדברת עם פונים, הורים, עובדות סוציאליות, קולגות, ומתמחה בהכנת פתיתים לארוחת ערב".

99
שירן רייכנברג
להמשך הפוסט

יום בחיי מאיה אילני - חיה בלונדון, אובססיבית על הנעשה בישראל

עובדת בארגון המייצג אלפי יהודים בריטים, מעדיפה קפה שחור על תה עם חלב, אוהבת הליכות ושיחות על אוכל, חיה עם מכין שקשוקות מדופלם

"אני מאיה, עברתי ללונדון לפני כמה שנים והיום אני עובדת בארגון בשם 'יחד' שמייצג אלפי יהודים בריטים התומכים בפתרון שתי המדינות ורוצים שישראל תחתום הסכם שלום עם הפלסטינים. הגעתי לתפקיד אחרי שהשלמתי תואר ראשון בכלכלה ופוליטיקה, במהלכו התאהבתי בפוליטיקה בריטית - בדיוק כמו פוליטיקה ישראלית רק עם יותר שנינויות ואנדרסטייטמנט. עם תום הלימודים התחלתי לעבוד אצל חבר פרלמנט ממפלגת הלייבור וזכיתי לראות מקרוב את הבחירות הכלליות של 2017".

"העבודה הפוליטית חשפה אותי לדיון הדי שטחי שמתנהל בבריטניה על ישראל והסכסוך, אז קפצתי על ההזדמנות להצטרף לארגון שמקדם את תפישת העולם שאני מאמינה בה: ישראל דמוקרטית בגבולות 67'. המים סוערים עכשיו גם בבריטניה וגם בארץ אבל אני אוהבת אקשן ואתגרים אז אין תלונות".

10
מאיה אילני
להמשך הפוסט

יום בחיי נעה ברוך, פיזיותרפיסטית ושחקנית כדורשת אמהות

בת 46, אם לשניים, קיבוצניקית במקור שגרה בתל אביב. אוהבת חיות אבל רגישה לריחות בבית ולכן מסתפקת בדגים

"שמי נעה, בת 46, חיה בזוגיות עם אבי ואמא לילדינו זוהר (14) ואלה (10). אנחנו גרים בתל אביב בדירה שכורה. במקור בת קיבוץ צאלים אשר בנגב המערבי (גילוי נאות: למדתי עם סיון מכיתה ט' ולא מסרבים לחברת ילדות כשהיא מבקשת כל כך יפה), ההורים שלי עדיין גרים שם".

"אבי ואני מקיימים בית שמשלב חילוניות ומסורת. אני חילונית ואבי דתי. אני חושבת שרק אהבה, ויתור וכבוד הדדי מאפשרים זוגיות כזו. זה לא תמיד פשוט עבור הילדים בסביבה החילונית שאנחנו חיים בה, אבל הבחירה לגבי דרך החיים שלהם תהיה לגמרי בידם וכמו שאני רואה את זה, תהיה להם ראייה רחבה של האפשרויות".

10
נעה ברוך
להמשך הפוסט

יום בחיי טל גונן, פעיל נגד אסדות הגז ולעתים מורה לתנ"ך

בן 40, נשוי ואב לשלושה, רודף אחרי הטרקטורים של נובל אנרג'י, לא חושש מאזיקים

"קוראים לי טל גונן. בן 40, נשוי למיכל, אב למעיין, יובל ותמר. גרים בשכירות בנחשולים, עברנו לפני שנתיים כדי להיות קרובים לים. בימים כתיקונם אני מורה לתנ"ך ומחנך בתיכון, מגדל את הבנות ובזמן שנותר (באיחור אופנתי של 25 שנה) מנסה ללמוד לגלוש גלים. כל זאת כאמור בימים כתיקונם..." 

"הכל השתנה לפני קצת יותר משנה, כשקראתי פוסט בפייסבוק על נתוני הזיהום המחרידים של אסדת הטיפול בגז של מאגר תמר, הממוקמת מול אשקלון, או בקיצור: פי 20 מבתי זיקוק ויותר מכל המפעלים המזהמים בארץ ביחד (לאחרונה זכתה אשקלון במקום השני המפוקפק אחרי חיפה במצעד הסרטן הארצי), הסתבר לי שלמרות הנתונים המזעזעים האלו, המדינה מקדמת הקמה של אסדות גז מסרטנות לאורך מישור החוף, גדולות יותר וקרובות יותר. ניתן לומר שזה היה הרגע בו הצטרפתי למאבק להרחקת האסדות של ארגון "שומרי הבית". מאותו היום, יחד עם אלפי פעילים נוספים, חיינו מוקדשים להצלת חיי אדם במאבק החשוב הזה".

99
טל גונן
להמשך הפוסט

יום בחיי אביב אצילי, מנהל מסגריה ואלוף המיכון החקלאי

בן 44, תושב ניר עוז, מגדל שלושה ילדים ושני בעלי חיים. אוהב לרכוב על אופניים אך רוב היום אני עדיין "ילד השדה"

"שמי אביב, בן 44 מקיבוץ ניר-עוז. מגדל עם חברתי לחיים ליאת את עפרי (17), נטע (15) ואיה (13) וגם את שלום הכלב וסום החתול. ליאת, מחנכת ומורה (לפי סדר חשיבות), מלמדת בביה"ס שבו לומדים ילדינו, ביה"ס האזורי המשותף למושבי וקיבוצי הנגב המערבי".

"בזמני הפנוי אני רוכב על אופניים. למרות שלא תמיד קל לי לגרד את עצמי לרכיבה לפני או אחרי יום עבודה, נופי האזור, האווירה והחברים לדרך הופכים את העניין לתענוג גדול. בנוסף אני לומד לצייר (זו אהבת נעורים ששבתי אליה לפני שנה) ומתאמן בפילאטיס. סבא שלי היה אומר שיותר טוב שיהיה מזל נאחס מאשר שלא יהיה מזל בכלל. הנאחס שלי הוא מחלה אוטואימונית עלומה שדפקה לי את מערכת העצבים, בעיקר את הרגליים, רוב הטיפול ב"מתנה" הזו הוא פעילות גופנית לחיזוק הרגליים, אין לי את הפריבילגיה לא להתאמן כמעט כל יום בשבוע ולשמחתי אני בדרך כלל נהנה מזה".

6
אביב אצילי
להמשך הפוסט

יום בחיי שירלי פנקר, בת שירות לאומי כבדת שמיעה

בת 19 וחצי, תושבת ירוחם, אין סיכוי שתמצאו אותי ללא ספר בתיק, משרתת בבית ספר בבאר שבע

"קוראים לי שירלי פנקר - ולא, אני לא שרה. לטובתכם, עדיף שלא תשמעו אותי שרה. אספר במכה את כל הפרטים 'היבשים' (ובינינו? גם הכי משעממים) ומיד לאחר מכן אעבור לפרטים 'העסיסיים': אז כמו שאמרתי - קוראים לי שירלי, אני בת 19 וחצי מירוחם. ממש אין צורך שתתחילו עם כל הירידות, הבדיחות וה'דאחקות' על ירוחם (כן, יש פה חשמל. לא, לא רוכבים פה על גמלים.) כי כבר שמעתי הכל (ולא תצליחו לשנות את דעתי - אני אוהבת לגור כאן). אני אוהבת לקרוא ספרים (אין סיכוי שתמצאו אותי בלי ספר קריאה שתחוב עמוק בתוך התיק שלי) וגם לכתוב (לא דברים בסגנון 'יומני היקר', אלא יותר בכיוון של כתבות, מאמרים וטורי דעה). למעט אבא שלי, אנחנו רק נשים במשפחה - יש לי שלוש אחיות גדולות, ואני הכי קטנה. יש לי כלבה בשם כתם, ארנבת בשם נלה, ואני בכלל תמיד רציתי לגדל צב בשם לאונרדו".

"נולדתי להורים שומעים, כל אחיותיי שומעות, למדתי בבית ספר רגיל עם תלמידים שומעים, ולכן גם כל חבריי שומעים. אבל אני לא. אל תמהרו להסיק מסקנות; אני לא חירשת. אני בסך הכל שומעת פחות טוב מכם - אני כבדת שמיעה. את כבדות השמיעה 'קיבלתי' בגיל ארבע בעקבות דלקות אוזניים מתמשכות, ומאז עברתי טיפולים רבים שכללו נסיעות ארוכות, אינספור בדיקות שמיעה וייעוצים עם רופאים שונים, ואפילו שני ניתוחים מעטרים בכבוד רב את עברי הרפואי. כיום אני מרכיבה שני מכשירי שמיעה שהפכו כבר מזמן לאיבר נוסף בגופי ומאפשרים לי להשתלב בחברה כמו אדם רגיל. ליתר דיוק, כמעט כמו אדם רגיל".

4
שירלי פנקר
להמשך הפוסט

יום בחיי דבורית שרגל, יוצרת קולנוע תיעודי עצמאי

הייתי עיתונאית יותר מדי שנים עד שבוקר אחד החלטתי לשבור את הכלים. מאז אני עושה הכל לבד ורוב הזמן מרגישה כמו אקרובטית אקסטרימית על חבל דק מעל הירקון

ליום של דבורית שרגל אני מחכה מדצמבר 2014. קיוויתי לשבץ אותו באחד מהימים האחרונים של הבלוג בגלגולו הקודם. שרגל היא כותבת מוכשרת שהפכה ליוצרת קולנוע עצמאית ומרתקת אותי כבר שנים. רציתי לדעת איך נראה היום שלה וזה לא קרה אז. הנה היום הזה הגיע:

"דבורית שרגל, יוצרת קולנוע תיעודי עצמאי*. הייתי עיתונאית הרבה יותר מדי שנים, עורכת עורכת עורכת, כותבת - "חדשות", "ידיעות תקשורת", מקומוני "מעריב", "נשיונל ג'יאוגרפיק", "רייטינג" - ובוקר אחד מפתיע לא מצאתי יותר את מקומי במערכת. תקרת זכוכית, בטון, ניילון, לא משנה. החלטתי לשבור את הכלים. ביום האחרון של 2005 הקמתי את בלוג ביקורת התקשורת "ולווט אנדרגראונד" שהיכה הדים וגלים. בתחילת העשור הנוכחי הבנתי שהעשייה הזו לא מספיקה לי ומתישה אותי עד מאוד. קצתי בפרינט. קצתי בנייר. קצתי במה שהעיתונות העברית מסוגלת לספק. התייאשתי מתיקון עולם התקשורת".

דבורית שרגל
דבורית שרגל
להמשך הפוסט

יום בחיי ג'קי גולן אזסיו - קצב, בלוגר ומבקר מסעדות

בן 27, מתגורר במרכז, אכלן כפייתי ומעשן כבד, מת על טוני סופרנו, חולם על גל גדות

"לא חלמתי להיות קצב אבל זה הציל אותי. בהיעדר בגרות או 12 שנות לימוד, קצב זה מקצוע די מכובד ואפילו משלמים ביד רחבה. בתחילת דרכי המקצועית עבדתי בשוק הישן של אשקלון ולמדתי מזקני הדור איך עושים את זה נכון. כמות הפעמים שצרחו עלי כשהסכין טיפה זזה ונשאר בשר על העצם לימדה אותי המון. שני דברים עיקריים לקחתי לדרך: האחד, להיות מקצוען ולא משנה מה המקצוע שבחרת. השני והחשוב מכל, לשתוק. להוריד את הראש ולתת כבוד למי שיותר טוב, מלומד ומבוגר ממך".

"בזמני הפנוי אני בלוגר די מוערך בקרב חובבי האוכל בפייסבוק. הבלוג שלי "יומנו של שמן" זה המקום בו אני יכול להביא את עצמי ואת תפישת העולם שלי כמו שאני רואה אותה. שם אין בוס או מישהו בדרגה ניהולית מעלי. אני המלה האחרונה. במסעדה אני מישהו אחר. אני בא נקי וחוזר נקי ואנשים מכבדים את זה. שם אני מה שחלמתי להיות, לפני שהמציאות דפקה לי על הדלת ואמרה לי 'קום מהמיטה, צריך לצאת להתפרנס'".

ג'קי גולן אזסיו
ג'קי גולן אזסיו
להמשך הפוסט

יום בחיי אמיר טייג, סוג של פנסיונר בארץ זרה

בן 48, חי במדריד, בזוגיות ללא ילדים, עיתונאי לשעבר, משתעמם מלימודי ספרדית

"שמי אמיר טייג. אני בן 48, חי בזוגיות כבר 250 שנה ואין לי ילדים. מגדל כלב גדול ושעיר שבהיעדר ילדים הפך לדמות מרכזית בבית. נולדתי והתבגרתי בחיפה, ולאחר הצבא וטיול ארוך בחו"ל עברתי לגור בתל אביב. זה קרה כבר לפני יותר מ-25 שנה, ומאז השלמתי שני תארים אקדמיים (וחצי), עבדתי בחברת ייעוץ כלכלי והגעתי לעיתונות הכלכלית.

התחלתי את דרכי באתר TheMarker שרק עלה לאוויר, משם עברתי למעריב, ומשם לכלכליסט. ב-2009 חזרתי ל TheMarker לתפקיד עורך מדור ההיי טק ומדיה, ובמשך שש שנים כתבתי מאות כתבות ופרשנויות, רדפתי אחרי אין ספור ידיעות בלעדיות, נלחמתי את מלחמתם של הצרכנים (כפי שתפשתי אותה), נאבקתי בגדולים ורשעים, ערכתי וחנכתי עיתונאים צעירים וותיקים, והורדתי לדפוס אלפי עמודים. בסוף 2015 פרשתי מהעיתונות וב-2017 עברתי להתגורר במדריד. על הדרך איבדתי את הרצון (והיכולת) לעבוד כשכיר וכיום אני משקיע עבור עצמי בנדל"ן במדריד". 

5
אמיר טייג
להמשך הפוסט

יום בחיי אלבל סמואל - מומחה רשתות סלולר, אב לבן עם סוכרת נעורים

בן 45, נשוי למנכ"לית עמותת "פידל" לשילוב חברתי של יוצאי אתיופיה, כדורסלן חובב, גר בהוד השרון

"שמי אלבל סמואל. בן 45, נשוי למיכל אברה סמואל, מנכ"לית עמותת "פידל" לחינוך ושילוב חברתי של יוצאי אתיופיה, ואבא לילדים. גר בהוד השרון. מי אני? פעם הייתי רועה צאן שלא ידע קרוא וכתוב. היום מומחה בתחום הסייבר ורשתות סלולריות בתפקיד Solution Architect בסטארטאפ Beezz communication solutions".

"עליתי עם משפחתי מאתיופיה בגיל 12, חצינו ברגל את מדבר סודאן. אני משחק כדורסל מהרגע שעליתי, זה סם חיים עבורי. מעורב במעט הזמן שיש לי בפעילות קהילתית, נותן הרצאות לבני נוער בסיכון ולנוער בכלל איך להסתכל על הצד החיובי של החיים ועל הגשמת חלומות".

9
אלבל סמואל
להמשך הפוסט