יום בחיי ענת בן משה - לא קדושה, קורעת את התחת עבור משכורת - עוד 365 ימים - הבלוג של סיון קלינגבייל - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יום בחיי ענת בן משה - לא קדושה, קורעת את התחת עבור משכורת

בת 49, אם לשלוש בנות, אחות במחלקה המטו-אונקולוגית, חיה בגעגוע מתמיד למיטה, אין יותר סיפוק מלעזור למישהו להבריא

תגובות
9
ענת בן משה

"אני ענת בן משה. בת 49, אמא של שירה ורשבסקי (18), מעיין שכטר (12) ויעלה שכטר (8). גרושה פעמיים (שלוש אם סופרים את הפעם היחידה שהתחתנתי. עם האבות של בנותיי כבר לא התחתנתי באופן רשמי). בבית נמצאות גם לוסי הכלבה ופיצי החתולה. בית הבנות".

"עד גיל 42 הייתי כתבת, תחקירנית ועורכת בעיתונות הכתובה ובטלוויזיה. החלטתי שאני צריכה שינוי מקצועי והתחלתי ללמוד סיעוד. סיימתי גם תואר שני בסיעוד ובימים אלה ממש אני מתחילה לימודי על-בסיסי (התמחות לאחיות) באונקולוגיה. במקביל, מתחילה את השנה השלישית שלי כאחות במחלקת המטו-אונקולוגית ילדים בבית חולים דנה. עובדת במשרה מלאה, שזה אומר חמש משמרות של שמונה שעות בשבוע, אבל בפועל אין חודש שאני לא עובדת עוד חצי משרה בשעות נוספות. העבודה היא במשמרות של בוקר, ערב ולילה, כל השבוע, כולל חגים ומועדים. זה אולי יראה ככה, כי בחרתי לתעד משמרת של יום שישי, אבל יש לי הרבה יותר מרק עבודה בחיים".

היום של ענת בן משה הוא היום ה-40 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

07:05

סיימתי משמרת לילה. מהר להוריד מדים, להתלבש בדהירה לאופניים והביתה. השאיפה היא להגיע לפני שהבנות הקטנות מתעוררות. אני לא מספיקה. יעלה תמיד תחכה ערה. בלילות שאני עובדת שירה "אחראית על הגזרה". אני יוצאת ב-22:30 כשהן ישנות וחוזרת ב-07:20, בדיוק בזמן להכין להן סנדוויצ'ים ולשלח אותן לבית ספר.

דווקא עכשיו יורד גשם. אני מתניידת על אופניים בכל מזג אוויר, ובין הבחירה לחכות שהוא ייפסק ולהישאר יבשה אך לאחר לבין להירטב ולהגיע בזמן – כמובן שהולכים על הגרסה הרטובה. למזלי, השמיים בעד אחיות ושנייה אחרי שאני מתחילה לרכוב - הגשם מפסיק ל-15 הדקות הדרושות לי.

07:50

נורא רציתי להאמין שעדיף לעבוד כשהבנות ישנות ובעצם לא מרגישות בחסרוני, אבל זה לא ממש הצליח לי: הן ממש שונאות את זה. אז אני משתדלת לעבוד לילות כשהן אצל אביהן, אבל גם זה לא תמיד מצליח. פעם אחת החלטתי לא להגיד להן שאיעדר מהבית, כשהגעתי בבוקר מצאתי את הקטנה עם הפרצוף תקוע בחלון, מחכה לי. "התעוררתי מוקדם, באתי למיטה שלך וחשבתי שגנבו אותך", אמרה. מאז אני תמיד מודיעה מראש, למרות הטרוניות. מתרגלים להכל. בשבועות בהם אני עושה פחות משמרות לילה, הן מופתעות: "אמא, מה את עושה בבית?".

ביום שישי מותר לקחת לחמנייה עם ממרח שוקולד ולא צריך תלבושת אחידה, אז ההתארגנות הרבה יותר מהירה. אין דיוני אוכל. כולנו כבר בחוץ. מעיין ויעלה הולכות לבית ספר שנמצא חמש דקות מהבית, ואני לגינת הכלבים.

8
ענת בן משה

08:30

לוסי יצאה. זה אומר שהיא תיתן לי לישון בלי להציק. מכונת כביסה? לרחוץ כלים עכשיו? לא. לכי כבר לישון. מחר, כלומר היום, יש לילה ארוך של 12 שעות. מיטה שלי, כמה התגעגעתי אליך. לפני שנהייתי אחות מעולם לא הקדשתי מחשבה לעניין השינה במיטה. בלילה. זה חלק כל כך טריוויאלי בחיים, שרוב האנושות, שאינה עובדת משמרות, הולכת לישון מבלי להרהר רגע עד כמה שפר עליה גורלה.

מאז שהתחלתי לעבוד לילות אני בגעגועים תמידיים למיטה שלי, הרחם שלי, המקום שאליו אני שואפת להגיע. חיה תוך חישוב יומיומי: כמה ישנתי, מתי, איך, כמה זמן נשאר לי לישון עד המשמרת הבאה, הילדות מגיעות? השיפוצים מתחילים אצל השכן? היום הבנות מסיימות מוקדם אבל כבר סגרתי שהן הולכות אחרי לחברות, אז לפי התכנון אני יכולה לישון לפחות עד 13:30. אם הן יהיו חמודות אז אפילו יתנו לי לסחוב עד 14:00.

08:50

מתהפכת. מתהפכת. מתהפכת. נרדמת. סוף סוף.

8
ענת בן משה

13:45

השכמה כואבת פיזית. אי אפשר להסביר במלים את התחושה של גוף שמתעורר בשעה שאינה טבעית לו. שינה ביום לעולם לא תשתווה לשינה בלילה. רבות כבר נחקר ופורסם בנושא. אנשים שעובדים משמרות משלמים מחיר פיזי לא פשוט: נטייה לסכרת, מחלות לב, דיכאונות, התמכרויות ושלל תחזיות קודרות.

כשהתחלתי לעבוד משמרות ולילות החיים הפכו בתחילה לסוג של כאוס. ימים התערבבו בלילות (איזה יום היום בכלל?), עייפות נוראית וקשיים בהרדמות. עולם שלם של כאבי גב נפתח בפני. מהר מאוד גיליתי שהדבר היחיד שיאפשר לי לעשות את זה הוא ספורט. לא משנה כמה זומבי אני כשאני מתעוררת, אם אני מצליחה לגרור את עצמי לכל סוג של אימון - אני מתאזנת רגשית ופיזית.

טלפון מהיר לילדות. סוגרות שב-15:00 נפגשות ב"לחמנינה". הן אפילו מסכימות להצטלם לאינסטגרם. אני האמא הכי טובה כשאני מזמינה פיצה או לוקחת אותן ללחמנינה.

7
ענת בן משה

17:00

מכינה ארוחת ערב. שניצלים ותפוחי אדמה. זאת לא אוכלת את זה וזאת לא נוגעת בזה, אבל שניצלים זה קונצנזוס. אחד הדברים שאני הכי אוהבת בעולם זה לבשל, וקיבלתי שלוש בנות שהמנעד הקולינרי שלהן הוא שעמום אחד גדול. מזל שיש חברות וחברים שתמיד שמחים להזמנה לארוחת ערב. היום זה לא יקרה כי אני מתחילה לעבוד ב-19:00, אבל רושמת לעצמי לקבוע דחוף אחת כזאת.

עד אז, רגע של משפחתיות מתוקה. שלושתן ב"או בוי", שהפכה לסדרת הפולחן שמאחדת בין כל הגילאים בבית. הן נותנות לי קצת מקום ביניהן. תוך כדי, מתחיל אודישן באיזו תוכנית טלוויזיה גנרית ואני מסתכלת על ילד רוקד. ג'ינג'י חמוד בן 9. ואז הוא מספר על השתלת לב, ריאות וכליה שעבר, ובלי שליטה אני מתחילה לבכות. לא מצליחה לעצור את הדמעות. "אבל אמא, זה כבר היה מזמן. תראי איך הוא בריא". לכי תסבירי להן. לכי תסבירי להן כמה סבל הוא עבר, וההורים שלו יחד איתו, ואיזה הישג ואושר זה לראות אותו רוקד בתוכנית האידיוטית הזאת. אני לא מכירה אותו, אבל אני מכירה כל כך הרבה ילדים כמוהו. וכמה שאני מנסה לא לקחת את העבודה איתי הביתה, זה לא באמת אפשרי. זה כל הזמן שם.

6
ענת בן משה

18:30

אמא שלי החמודה מגיעה כדי להיות עם הבנות. אין כמו אמא שלי. רק בזכותה הצלחתי לצלוח את כל השנים שלמדתי ועבדתי במקביל. שירה שאלה אותי פעם אם אהיה סבתא כמוה. "אין סיכוי", היתה התשובה. לצערי אין סיכוי לעמוד בסטנדרטים של סבתא רותי.

על האופניים שוב. בדרך לעבודה. הכבישים ריקים, אין כמעט אף אחד בחוץ. כולם בבית עם המשפחות שלהם והלב שלי מתכווץ. לעבוד בסופי שבוע זאת קריעת ים סוף רגשית כל פעם מחדש, אבל היא נדרשת כדי לקבל משכורת שממנה אפשר לפרנס שלוש ילדות, כלבה וחתולה ובעיקר שכר דירה בתל אביב. אין ברירה.

5
ענת בן משה

18:55

מדים. כבר יותר משנתיים אחות, אבל בכל פעם כשאני מסתכלת על המראה בחדר ההלבשה, זה עדיין מכה בי: "אני באמת אחות, לא ייאמן".

19:00

יש סדרת שאלות פבלוביות כששומעים באיזו מחלקה אני עובדת. "איך את יכולה?", תוהים. אבל אני לא מבינה איך אפשר לעבוד בכל מחלקה מלבד המחלקה הזאת. "זה לא קשה?", ברור שזה קשה, כמו כל מחלקה בבית חולים. העבודה הזאת היא טיפול באנשים בתקופה הכי קשה בחייהם - כשהם חולים. זה לא קל, אבל זה האתגר והיופי. אין יותר מלהצליח לעזור למישהו להבריא.

"אבל זה ילדים, זה הכי קשה בעולם" - ופה התשובה הרבה יותר מורכבת. בתחילת לימודי היה לי ברור שיש דבר אחד שלא אוכל להתמודד איתו וזה ילדים עם מחלות קשות. והנה, לגורל דרכים משלו להוכיח שאין דבר כזה שאין דבר כזה. בשנה האחרונה ללימודי הגעתי לאיכילוב לבקש משרת סטודנט פעמיים בשבוע. זאת היתה המחלקה היחידה שהיה בה תקן.

4
ענת בן משה

התאהבתי. אין שום דרך לתאר את המחלקה הזאת בלי להשתמש במלה אהבה על כל הטיותיה. אי אפשר לעבוד בה בלי לאהוב את העבודה הזאת, אי אפשר שלא להתאהב במקום הזה, ויותר מהכל – כמויות האהבה שאני (וכל אחד מהצוות המופלא שנמצא פה) מקבלת בחזרה מהילדים ומההורים שלהם לא משתווה בעוצמתה לשום דבר.

זאת לא מחלקה עצובה. זאת מחלקה מאוד שמחה ובעיקר עם המון תקווה. כן, לפעמים יש בה עצב. זה חלק ממנה. אבל יש ניצחונות, הרבה ניצחונות. וגם כשלא מצליחים, אנחנו שם עד הנשימה האחרונה. אין שום דרך שלא אשמע כקלישאה, אבל אני מרגישה שניתנה לי זכות להיות שם. לעבור עם הילדים והמשפחות שלהם את הדרך הזאת.

"את קדושה", אני שומעת. צר לי, אני לא. אני מקבלת משכורת. אלה שמסיימים לעבוד ובמקום לחזור הביתה לארוחת שישי עם המשפחה שלהם, באים לכאן כדי לתמוך במשפחות ולשמח ילדים, הם קדושים. אחד מהם זה מאור "איש הלגו", שמגיע מדי שישי עם ערכות מטורפות שעוזרות לילדים להעביר כאן את הימים הארוכים של הטיפולים.

20:30

אוכל של בית חולים זה האוכל הנפלא בעולם. היתרון הכי גדול שלו זה שברגע שמפסיקים להיות רעבים - מפסיקים לאכול אותו. את לא אוכלת סתם.

3
ענת בן משה

21:30

מחלקה מלאה. מלא עבודה. המון תרופות, בדיקות, כאבים, בחילות, לשלושה ילדים עלה החום – צריך לקחת מהר תרביות, לבדוק, לנטר, לתת אנטיביוטיקה. אלה ילדים שמערכת החיסון שלהם מדוכאת. צריך כל הזמן לעמוד על המשמר. זה אחד הדברים שהכי מלחיצים אותי בעבודה: צריך כל הזמן לעמוד על המשמר ולהיות מפוקסים. תמיד אני מפחדת שלא אשים לב.

23:00

החלפת משמרת. הזמן הקדוש של האחיות. עוברות חולה-חולה. מה היה, מה צפוי. וכן, גם טיפה חברות. יש מי שיש להן תוכניות להערב. אני נשארת.

2
ענת בן משה

03:00

לילה במחלקה זה עולם אחר. את השקט מפרים מפעם לפעם הפעמונים, הקריאות לעזרה של המטופלים. אחד התעורר, אחר מקיא, לשלישי כואב. אנחנו פה. ברקע קולות של מכשירים שמזליפים תרופות ונוזלים וצפצופי מוניטורים.

אחד היתרונות בלעבוד בבית חולים הוא שעובדים לצד אנשים נורא צעירים. חברה מאוד טובה שלי היא בת 29. הבדל של 20 שנה ואנחנו יחד כמו שתי ילדות בנות 16. משמרת לילה איתה זה הדבר הכי כייפי שיש. חני היא מתנה שקיבלתי והיא הבן אדם שהכי מצחיק אותי בעולם.

1
ענת בן משה

05:00

"פותחים מחלקה" – סבב בדיקות, תרופות, לוקחות מדדים. עוברות מטופל-מטופל. כשעתיים של דיוק וריכוז. משתדלות עד כמה שניתן לא להפריע למטופלים. לא תמיד זה מצליח.

07:00

מעבירה משמרת הכי מהר שאפשר. הביתה-הביתה-הביתה. איזה כיף מחר (בעצם היום) אני לא עובדת. בתוכנית לישון. לחגוג, לצאת לבלות. אוף, דווקא עכשיו התעוררתי. לא יהיה פשוט ללכת לישון.

רוצים גם אתם להשתתף, לתעד יום בחייכם ולהיות אחד או אחת מעוד 365 ימים בחייהם של 365 אנשים? פנו ל-sivan.klingbail@gmail.com



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#