סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל
00
קרדיט: שי ארליך
סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל

"אני שי ארליך, בן 38, נשוי+3, מתמחה ברפואת ילדים בבית החולים שניידר, לקראת סיום ההתמחות. בטוח שאני עובד בעבודה הטובה בעולם. נהנה מכל שנייה ולא מאמין שמשלמים לי על זה. זו העבודה האמיתית השנייה בחיים שלי. לפני כן עבדתי בתנועת הצופים כמדריך ומרכז ולשמחתי גם בה הרגשתי את אותה הרגשה מדהימה של לקום בבוקר עם משמעות אמיתית".

"נשוי כבר עשור(!) לענבר המהממת עוד מהימים שהיה לי שיער רב על הראש (איזו אכזבה מבחינתה כיום). אבא לאיתמר (7.5), אורי (4.5) ועלמה (2) שהם מרכז עולמי ומחשבותיי. כשאני לא בבית החולים בתורנות, אני אוהב מאוד לבלות עם ענבר והילדים, לטייל, לפגוש חברים ולצאת להופעות. אחת השריטות הגדולות שלי היא מכבי ת"א בכדורגל. אני הולך כמעט לכל משחק ובשנתיים האחרונות איתמר מצטרף אלי. זוהי הרגשה מדהימה ללכת עם הבן שלך לראות את הקבוצה שלכם. אין דומה להרגשה הזו בעולם".

היום של שי ארליך הוא היום ה-61 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

06:05

השכמה בבית משפחת ארליך. כמובן שאיתמר ואורי אצלנו במיטה כבר מאמצע הלילה. הבוקר קשוח אצלנו כי הדד ליין ליציאה של ענבר ושלי מהבית הוא 06:50. ב-45 דקות אנחנו מעירים שלושה ילדים, מכינים ארוחות, מלבישים, מסדרים תיקים ומתארגנים בעצמנו. הילדים שלנו הם בשכונה שמוכנים בשעה הזו. אני נותן נשיקות וחיבוקים ולוקח את עלמה לגן. ענבר יוצאת לעבודתה. היא סמנכ"לית חינוך בבית בן גוריון בתל אביב. אל הבית מגיעה "מפזרת הבוקר", שנשארת עד 07:30 עם הבנים והולכת איתם לגן ולבית הספר.

07:05

כמובן שעלמה היא הראשונה בגן. נשיקה וחיבוק ויוצא אל המסע לשניידר. 12 ק"מ קלילים בין כפר סבא הירוקה לפתח תקווה ב-50 דקות. כשהוא רואה מחלפים, אני רואה פקקים...

07:55

14
צילום: שי ארליך

שניידר. תמיד מרגש אותי להסתכל על הבניין הזה. חיצוניותו אינה מסגירה את הדרמות המתחוללות בתוכו 24 שעות ביממה. בלי ציניות. מאוד רציתי להיות רופא כי אני אוהב לעבוד עם אנשים ולעזור להם. אני יודע שזו פריווילגיה שלא רבים זוכים לה. רוצה לקום בבוקר לעבודה עם משמעות. לא יכול לעבוד בעבודה משעממת. עבדתי פעם כמה חודשים מול מחשב במשרד והתפטרתי. לא יכול שלא להיות בתנועה ומול אנשים כל היום.

בחרתי ברפואת ילדים כי תמיד ידעתי שזה המקצוע הנכון בשבילי. העניין, הגיוון ובעיקר המטופלים. אני ממש אוהב לעבוד עם ילדים. אני חושב שבחרתי נכון. יש אצלנו מטופלים סופר מעניינים מכל הארץ והעולם, רופאים בכירים מומחים בתחומם וצוות שפשוט תענוג לעבוד לצדו יום יום.

09:30

2
צילום: שי ארליך

ישיבת בוקר במחלקת ילדים א'. הרופא הבכיר שהיה כונן בסוף השבוע מדווח על החולים ביומיים האחרונים. למרות שאנחנו "מסתובבים" בתחנות שונות בבניין - פגייה, מיון, טיפול נמרץ, אשפוז יום - ילדים א' היא הבית שלנו ובזמן ההתמחות מבלים בה לסירוגין שנתיים. המחלקה הזו "גידלה" אותי ופיתחה אותי מבחינה אישית ומקצועית, וגרמה לי להיות האדם והרופא שאני היום.

10:00

12
צילום: שי ארליך

עובר על רשימת החולים של היום. כמה מהילדים הם חולים כרוניים ושמותיהם מוכרים לי מאז היו תינוקות. חלקם עם מחלות שניתן לרפא, חלקם מתמודדים עם מחלות שמידרדרות בהדרגה. לא משנה כמה זמן אתה מאושפז במחלקה, מדובר בחוויה מטלטלת אישית ומשפחתית. אנחנו, אנשי הצוות הרפואי, מנסים להקל על כך ולתת שירות מקצועי ומהיר.

11:30

כל אדם חייב איזה חטא לא בריא. שלי הוא קוקה קולה זירו. אני קונה בתדירות גבוהה לצערי. לקראת ביקור הרופאים, חייב להצטייד באחד. עושה כמה טלפונים במסגרת התפקיד הנוסף שלי בבניין: מתמחה אחראי - צ'יפ רזידנט. זה ממש לא כמו ב"האנטומיה של גריי". אני אחראי על כלל מתמחי הבניין (עם שתי שותפות מדהימות) וצריך לדעת איפה נמצאים 70 מתמחים כל יום. כל דקה חופשית לטלפון או מסרון בעניין - הוא ברכה.

15:08

11
צילום: שי ארליך

ביקור הרופאים הסתיים. עכשיו אנחנו במשימות - ייעוציים, בדיקות דם ומכתבי שחרור. אנחנו שלושה מתמחים שאחראים על כ-15 חולים. עובד מהר ככל האפשר. בעוד 20 דקות מתחיל תורנות בטיפול נמרץ ילדים.

15:40

10
צילום: שי ארליך

הרופאים הבכירים הולכים הביתה, צוותי האחיות מידלדלים אף הם, ומתחיל עולם חדש - עולם התורנות. ד"ר שרית ויזמן ואני מנקים את הראש מכל העומס של המחלקה ונכנסים למשמרת ערב ולילה. ייקח לנו בערך שעתיים "לקבל יחידה", כלומר שמתמחי הבוקר יעבירו לנו את כל המידע על החולים הקשים ביותר, כדי שנוכל לשמור עליהם היטב עד הבוקר.

17:00

9
צילום: שי ארליך

במהלך ההעברה מגיעה "קבלה חדשה" (אחת מתוך ארבע בתורנות הזו). אני הולך לקבל את הילד. מדובר בילד בן ארבעה חודשים עם מום לב מורכב מאוד, שעבר צנתור (אחד מני רבים) בכדי לבחון אם הוא יוכל לעמוד בעוד ניתוח לב מסובך (עבר כבר שניים). במהלך הצנתור חלו מספר אירועים מטרידים מבחינה נשימתית ולבבית ולכן הוא הוחזר לטיפול נמרץ כשהוא מונשם ועם לחצי דם נמוכים.

בשעה הקרובה אני אהיה צמוד לילד הזה, יחד עם רופא בכיר שעדיין נמצא ועם אחות צמודה. לאחר מספר בדיקות דם, צילום ומתן תרופה לשימור לחץ הדם, מצבו של הילד מתייצב. אחרי שעתיים אפילו הוצאנו את צינור ההנשמה מהגרון.

18:10

8
צילום: שי ארליך

אחת מהילדות אצלנו היא בת 10 וסובלת מאי ספיקה רב-מערכתית מסיבה לא ידועה. מצבה החמיר והידרדר ביממה האחרונה. אני מלווה אותה, עם סניטר ואחות, כשהיא מורדמת ומונשמת, לביצוע מיפוי מוח. עצם הליווי הוא פעולה מסובכת למדי, דברים תמיד יכולים להסתבך.

19:30

תמונה טרייה מהבית נותנת לי הרבה כוחות, ובעיקר פרופורציה לגבי הילדים שלי והחיים בכלל. עלמה כבר הלכה לישון, איתמר ואורי מתפנקים על ענבר מול הטלוויזיה ושולחים לי נשיקות וכוחות להמשך התורנות. ענבר היא למעשה הגיבורה האמיתית בבית. מעבר לקריירה שלה, היא מחזיקה את הבית ואת הילדים ובלעדיה לא הייתי יכול לעשות את מה שאני עושה. בחיים לא. מזכיר לעצמי שההתמחות והתורנויות הן זמניות (4.5 שנים) מתוך קריירה ארוכה בהמשך, ובה אנסה (ואצליח!) ששעות העבודה שלי יהיו שפויות יותר ומתכתבות יותר עם חיי משפחה מסודרים.

23:00

7
צילום: שי ארליך

עושה סיבוב נוסף לבדיקת כל הילדים - בעיניים, במחשב ובמוניטור. יש כאן מגוון של ילדים במצב מאתגר - מושתלת כליה, מום לבבי מורכב, ילד אחרי ניתוח מוח מסובך עם נקז מוחי ועוד. בתורנויות, כשלא תמיד יש את הרופא הבכיר להתייעץ איתו, אתה מוצא את עצמך יושב וחושב.

כל קבלה ומעבר על ילד מורכב כזה מיד מטיסים את המחשבות שלי לילדים שלי בבית. אם תשאלו כל מי שעובד בתחום הזה, הוא יאמר לכם שקל להיות רופא כשמדובר בילדים של אחרים, אבל כל תורנות וכל ילד גורמים לך גם להיות קצת היסטרי לגבי הילדים שלך. ההיגיון לפיו אנחנו נחשפים למצבים נדירים, לא מתכתב עם הרגש.

03:05

6
צילום: שי ארליך

עוד כוס קפה. יוצא למחלקה אחרת כדי להעריך את מצבו של ילד החולה בדלקת קרום המוח ונמצא אחרי פרכוס ממושך. לאחר מכן יורדים למיון לבדוק ילדה שתגיע אלינו בקרוב. המצב לא פשוט - יש לה חמצת משמעותית מאוד בדם בגלל הסוכרת שממנה היא סובלת.

04:47

4
צילום: שי ארליך

התקבלה הילדה מהמיון. מדובר במתבגרת עם חמצת קשה בדם. מתבגרים הינם בקבוצת סיכון תמידית. הם לרוב לא שמים לב לסימנים בעצמם, וגם כאן, אם חברה של הילדה לא היתה אומרת לה שהיא שמה לב לשתייה וההשתנה המרובה שלה - ייתכן שהיא לא היתה מגיעה למיון. במצבה, אם היתה מגיעה באיחור של כמה שעות/ימים - אולי כבר היתה מגיעה עם בצקת מוחית קשה. אני מתחיל בניהול המקרה ועוקב בדריכות אחרי בדיקות הדם שלה מדי שעה.

05:10

5
צילום: שי ארליך

מתחיל לכתוב סיכומים לקראת הצגתם בבוקר לרופאה הבכירה. אחרי כתיבת כמה שורות, מגלה שאני נרדם על השולחן. לרוב, אני צולח את התורנויות ללא קושי מיוחד, אם אני מצליח לישון קצת ביום לאחר מכן. יש תורנויות ספציפיות, בעיקר במיון או בטיפול נמרץ, שלהתאושש מהן גופנית לוקח קצת יותר מכמה שעות. יש לי תחושה שהתורנות הזו תתגלה כאחת מאלה.

05:25

הולך לחדר לנסות לישון כשעה. נחמד שבערכת המצעים החדשה שאנחנו מקבלים, מאחלים לתורן לילה רגוע עד כמה שניתן. זה כבר לא יקרה. נקווה לפחות לבוקר רגוע.

10:00

3
צילום: שי ארליך

זהו, סיימנו "העברת בוקר" וישיבת רנטגן על צילומי הלילה. שרית ואני יצאנו החוצה להעביר כרטיס יציאה בדרך לחניון. עכשיו מתחילה משימה מסוג חדש: אחרי 50 דקות שינה, יש לי חצי שעה להתקלח ולאסוף שלושה ילדים מהמסגרות. האמת? למשימה הזו הכי ציפיתי ב-28 השעות האחרונות.

רוצים גם אתם להשתתף, לתעד יום בחייכם ולהיות אחד או אחת מעוד 365 ימים בחייהם של 365 אנשים? פנו ל-sivan.klingbail@gmail.com

1
צילום: שי ארליך
סיון קלינגבייל

סיון קלינגבייל | |עוד 365 ימים

365 אנשים מתעדים כל אחד בנפרד יום אחד מחייהם. הבלוג מאפשר חשיפה לקריירות של אנשים אחרים, לאורח החיים של ישראלים ממקומות שונים ולדרכים המגוונות שבהן אנשים בוחרים לחיות.

אני סיון קלינגבייל, מגישה לשעבר בערוץ 10 וכיום עיתונאית עצמאית, כותבת ב"הארץ" וב"דה מרקר" ומנחה. מנסה כבר שנים להבין למה אנחנו קמים כל בוקר והולכים לעבודה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ