יום בחיי עידו דמבין - חי בניו יורק, שותה נס מהארץ ומנסה לישון שש שעות מטכ"ליות - עוד 365 ימים - הבלוג של סיון קלינגבייל - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יום בחיי עידו דמבין - חי בניו יורק, שותה נס מהארץ ומנסה לישון שש שעות מטכ"ליות

עובד בארגון ששמו itrek, המביא סטודנטים מארה"ב לישראל, גר עם חברתו שי ומתעורר כל יום עם "אמסטרדם"

תגובות
זוג

"אני עידו. את השנים האחרונות בחיי העברתי, למעשה, במעברים: עברתי מתל-אביב לפריז כדי לבלות קצת זמן בעיר היפה בתבל לצד מי שהפכה כחלוף שנתיים לאשתי, שי. אחר כך התקבלתי ללימודים באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק, אז כדי לחסוך קצת כסף לקראת ההרפתקה עצרתי לשנת עבודה בתל אביב, כשאת הזוגיות אנחנו מתחזקים בלונג-דיסטנס. כסף לא יצא מזה. ואז הגיע המעבר המיוחל. אחרי שנה בערך, כשסיימתי את התואר עם מעט כסף והרבה תקווה, החלטנו להישאר כאן קצת: אני רציתי לעבוד כדי להחזיר את ההלוואות שנדרשו לטובת המעבר וכי השיר אומר שמי שמצליח כאן יצליח בכל מקום. היא רצתה ללמוד לתואר שני בעצמה, במשרה מלאה. ולעבוד, גם כן במשרה מלאה. כי ביממה שלה יש ככל הנראה 27 שעות". 

"אני עובד בארגון ששמו itrek, שמביא בכל שנה אלפי סטודנטים למשפטים, מנהל עסקים, מדיניות ודיפלומטיה (ו-STEM, כלומר מדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה) מהאוניברסיטאות הטובות בארה"ב ובעולם - רובם המכריע לא-יהודים – לישראל. בשמונה החודשים האחרונים, מאז התחלתי לעבוד בארגון, אני מנהל את תכניות בתי הספר למשפטים. בשאר הזמן אני כותב מכאן בלוג ל"הארץ" שנקרא פרויקט מנהטן, מנפק טורי דעה בעוד כמה מקומות בעברית ובאנגלית, ומסקר את הפוליטיקה האמריקאית בטורים ובהרצאות. בשאר הזמן אני עורך דין ועורך את מגזין זכויות האדם של האוניברסיטה, ומתגורר עם שי בדירה צנועה באפר ווסט סייד במנהטן, עם מכונת קפה אבל בלי כלב, כי בעל הבית לא מאשר". 

היום של עידו דמבין הוא היום ה-99 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

07:15 

גרגורי אלן איסקוב, הזמר האהוב עליי, משכים אותי עם השיר "אמסטרדם". זה נראה לי הולם בהתחשב במקורותיה של עיר שבה אני מתגורר ומתעורר, אבל גם כי המילים שלו נורא-נורא יפות, וזה מנחם כשבחוץ קפוא וחשוך. את עשרים הדקות הבאות אני מעביר בקריאת מיילים והתעדכנות בחדשות. אני לא איש של בוקר ואת הקפה שלי אני בכלל שותה רק במשרד – אבל אני כן נהנה לצרוך כמה שיותר מידע בזמן שבין לבין. את צחצוח השיניים, שטיפת הפנים ובחירת הבגדים מלווים סטיבן קולבר, טרבור נואה והפודקאסט היומי של הניו יורק טיימס. 

מתעורר

08:20 

שי יוצאת לעבודה. נתראה שוב בשמונה בערב, כשתסיים שיעור. עד אז נחליף 200 סמסים ונשוחח פעמיים לפחות. הרגלים של לונג דיסטנס שאני שמח שנשארו איתנו עד היום.

נפרדים

09:00 

שבע תחנות בסך הכל מפרידות בין דירתנו שמשקיפה על ההדסון לבין המשרד שבטיימס סקוור, אבל המלחמה על מקום בקו אחד של הסאבוויי בבוקר מזכירה את התחנה המרכזית בבאר שבע. אינסוף אנשים חמושים במעילי פרווה, צעיפים, כובעים ואוזניות נאבקים על כל פינה פנויה בתוך הקרון. בניו יורק משלמים על הכל לפי מטר, אפילו על חמצן.

רכבת תחתית

09:30

זמן לקפה ראשון. בדרך כלל אני מכין נס שהבאתי מהארץ, אבל כשלא יוצא או כשאין לי סבלנות, אני קונה לאטה בפינה מתחת למשרד. זה עדיף על הקפה האמריקאי הקלאסי, שהדרך הכי טובה להפנים מה טעמו אם לא ניסיתים מעולם היא לדמיין איך מרגישה פיסת בוץ ביום גשום ומבאס במיוחד ואז להוסיף לזה קורט מרירות ורמז של אכזבה.

משרד

 09:32

את הקפה אני מכין במטבח המשותף ש-WeWork משכפלים במשרדיהם בכל רחבי תבל, אבל אני שותה אותו בשולחן שלי, מול אינבוקס עמוס לעייפה. בצד השולחן תליתי מפה של ארצות הברית שעליה מסומנים בתי הספר איתם אעבוד השנה, מתחת לצג הנחתי כמה אבנים שקניתי בביקור במוזיאון בוושינגטון וצרפתי שלוש קוביות שהזמנתי באינטרנט עם איורי העטיפות של מיטב ספרי המינגוויי ואורוול, והמחזות של שייקספיר. "Writer’s Blocks", זה נקרא. על המסך תליתי תמונה של שי מיום החתונה שלנו בפריז, ושיר שנתקלתי בו לפני למעלה מעשר שנים במדור הספרות של "הארץ" והחלטתי לניילן ולשמור. הוא הולך איתי עד היום לכל מקום שאליו אני מגיע.  

קפה

 12:00

ישיבת צוות. שבעה אנשים יושבים בחלל המשותף של צוות התכנון שלנו. מטבע הדברים, 90% מהזמן אנחנו מדברים על ישראל – וכל מה שנעשה בה משליך באופן ישיר על העבודה שלנו. כל נושא אקטואלי עולה. הכל בלייב. 

ישיבת צוות

 16:00

מאה מיילים, עשרים טיולים במשרד עם הנייד צמוד לאוזן ושלוש ישיבות מאוחר יותר, זה זמן הקפה השני של היום. זה קפה קר עם מרכיבים בנאליים למדי (אספרסו, מים, חלב, קרח) אבל הוא תמיד יוצא לי בהיר יותר מהטעם שלו, מה שזיכה אותו בכינוי "החלב של עידו" ממאט, הקולגה שלי. מצד שני, מאט שותה את שלוליות הבוץ העצובות, אז מה הוא מבין.

פרופיל

18:01

השמש שקעה כבר מאחורי ניו ג'רזי ויום העבודה מגיע לסופו. זה הרגע האחד ביום שבו אני נזכר שאני עובד בטיימס סקוור – מקום שרוב הניו יורקים לא ממש סובלים. התנועה בסאבוויי רוחשת שוב: כל האנשים שהצטופפו איתי בבוקר בדרך לעבודה, מחכים להצטופף איתי גם בדרך הביתה. אני גר בדירה הנוכחית חצי שנה כמעט ונדמה לי שעדיין לא פגשתי בתחנה את אותו הפרצוף פעמיים. 

טיימס סקוור

 18:10

שינוי תכניות: שי מסיימת שיעור ראשון לסמסטר באיזור יוניון סקוור, אז במקום לנסוע הביתה – אני יורד לפגוש אותה שם. במקרה או שלא, האזור שבין וושינגטון סקוור (ברחוב 4) ויוניון סקוור (ברחוב 14) הוא האהוב עליי בעיר, ולא מזדמן לי לבקר בו יותר מדי. בחוץ קר עד גיחוך, אז אני בוחר בבית קפה רנדומלי ומתיישב לכתוב. יש לי שעתיים בערך, נושאים לא חסר. כרגע זה לא חשוב, כי הדבר המרכזי לעשות הוא לתכנן את הטור הבא לבלוג – שיעסוק כנראה בעלייתה של פוליטיקה נשית בארצות הברית – ולהכין את ההרצאה הבאה. אם הווייפיי יעבוד, כמובן. 

שער הניצחון

 20:00

קוקטיילים וקצת אוכל מקסיקני לשניים הם פיצוי לא רע על כך שהשבוע התחיל באופן רשמי.

אוכל מקסיקני

 22:20

כחלוף נסיעה לא-קצרה בעליל באובר, אנחנו בבית. הקור בחוץ (מינוס שתיים, פחות או יותר) משמש לי תירוץ כדי שלא ללכת לחדר הכושר. שוב. עכשיו אפשר לחלוץ נעליים, להתקלח ולעבור למצב בינג' מתקדם שבסופו נירדם, כנראה, על הספה. את החודש שעבר בילינו בארץ, כך שצברנו פיגור רציני בשורה ארוכה של סדרות: "האנטומיה של גריי", "גברת מייזל המופלאה", "שטח מת" וכמובן "ניו אמסטרדם". אחרי ששי תירדם אצפה ב"המרדף" ביוטיוב תוך כדי שטיפת כלים ואנסה להתחרות בצ'ייסר, למרות שברור שהוא ינצח. 

בית

 01:30

רבע שעה של משא ומתן מתיש מסתיים בהסכמה לקום מהספה ולעבור לחדר השינה. חצי שעה אחר כך זה גם קורה. החימום בדירה מייבש את האוויר, כך שבאחריותה של שי למלא את מכשיר האדים שבחדר ובאחריותי למלא בקבוקי מים. עוד חצי שעה של FOMO בכל רשת חברתית קיימת ובסופה, אני מקווה, שש שעות שינה מטכ"ליות. 

רוצים גם אתם להשתתף, לתעד יום בחייכם ולהיות אחד או אחת מעוד 365 ימים בחייהם של 365 אנשים? פנו ל-sivan.klingbail@gmail.com



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#