שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

יום בחיי מירה מרקוס - שמצאה מקום עם מזג אוויר יותר גרוע מישראל

נשואה לשי, מתגוררת ביוסטון, טקסס, שם היא שוהה במסגרת שליחות המדינה

סיון קלינגבייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פרופיל
סיון קלינגבייל

"שמי מירה לביא, אבל מתנהלת בעולם תחת השם משפחה שלי מלפני הנישואים, מירה מרקוס (בת 35, אוטוטו 36). נשואה לשי לביא (שגם הוא מתנהל עם השם משפחה מלפני הנישואים – שי לובשיס). יחד עברנו לפני שנה וחצי ליוסטון, טקסס, בירת האנרגיה העולמית. שי התמנה להיות קונסול האנרגיה הראשון של מדינת ישראל, אז לשם שירות המדינה, העברנו שלושה ילדים מתחת לגיל שלוש וכלבה לדרום העמוק של מדינת ארצות הברית.

השנה הראשונה במעבר היתה קשה. נחתנו לתוך ההוריקן הכי קשה בתולדות ארה"ב (הוריקו הארווי היכה שלושה ימים אחרי שהגענו) ולא רק שהכל היה מוצף במים, אלא גם מוצף ברגשות. לא קל להתנתק מכל המוכר ולעבור בגיל 34 למדינה זרה. למרות שאני אמריקאית מלידה (נולדתי בארצות הברית להורים ציוניים שעשו עליה כשהייתי בת ארבע), אני חיה בישראל כבר 30 שנה ושם המשפחה, החברים, הבית. אחרי שנה בדיוק ביוסטון, התחיל להיות יותר קל. הייאוש נעשה יותר נוח. יש כבר חברים, הבית כבר נראה כמו בית, היינו בביקור בארץ וראינו ששום דבר לא השתנה בהעדרנו".

היום של מירה לביא או מירה מרקוס הוא היום  101 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים".

06:27

אני לא מכוונת שעון מעורר מאז שיש לי ילדים. ההשכמה היא טבעית. הוא שמא יותר נכון לומר אל-טבעית מכיוון שהיא תמיד מערבת ילד כלשהו שצריך תשומת לב מיידית על הבוקר. אצלי אין קבוע, אבל הזמני בזמן האחרון הוא שאיתן בן הארבע מגיע אליי למיטה ושואל אם הוא יכול להכנס איתי מתחת לפוך. אני בשמחה מתכרבלת איתו לכמה דקות ואנחנו מפטפטים על הא ודא עד שהאחיות שלו מתעוררות ומחריבות את האידיליה.

06:38

צ'אט

ניסיתי לישון עם הטלפון בסלון ולא ליד המיטה לכמה זמן אבל לא שרדתי את המרחק. כשהעיניים נפתחות גם המסך נפתח כדי לראות מה הפסדתי בלילה. ככה זה כשגרים בצד השני של האוקיינוס, חלק נכבד מהיום של החברים והמשפחה בישראל כבר התנהל ואני אצה רצה לראות מה פספסתי. דבר ראשון פותחת וואטסאפ. אני ישנה עם הטלפון על מוד טיסה, גם בגלל הקרינה אבל גם בגלל הצפצופים הבלתי פוסקים של הודעות הוואטסאפ באמצע הלילה בקבוצות השונות. הבוקר יש עדכונים בקבוצה של החברים מהתיכון ובקבוצה המשפחתית, וגם משהו מהעבודה. 

07:00

יוצאת מהמיטה בעצלתיים לסלון, שלושת הילדים אוכלים קורנפלקס ורואים משהו בנטפליקס. הנני המופלאה שלנו שגרה אצלנו בשנה האחרונה עוזרת לארגן את הילדים בבוקר. כשהחלטנו שעוברים ליוסטון בשליחות המדינה עם 3 ילדים מתחת לגיל 3, התנאי שלי היה שתגור איתנו "עזרה". בארץ הסתמכנו המון על סבא-סבתא-סבא-סבתא ולחיות בארץ זרה ללא עזרה כששני ההורים עובדים זה בעיניי בלתי אפשרי. 

07:30 

מזג אוויר

אחרי שנותנת יחס לילדים (או יותר נכון דורשת שיתייחסו אליי במקום לנטפליקס) ותוך כדי סגירת פרטים לראיון של שר האנרגיה בניו יורק טיימס אני חוזרת לחדר להתארגן. מציצה באפליקציה כדי לדעת מה יהיה מזג האוויר היום. בניגוד לישראל, מזג האוויר פה משתנה כל יום וגם במהלך שעות היום. ביוסטון יש חורף סביר פלוס, הרבה שמש וימים נעימים. לעומת זאת, הקיץ שלנו הוא מחריד ומחודש מאי ועד סוף ספטמבר יוצאים מהבית רק אם זה לבריכה או למתחם ממוזג אחר. בחוץ מעל 40 מעלות, לחות של 90 אחוז ויתושים בגודל דירת 4 חדרים ממוצעת. 

המזג אוויר היום נראה סביר לגמרי, לוקח לי רגע להמיר בראש את הפרנהייט למשהו שאני באמת מכירה. כשעברתי לארה"ב לפני שנה וחצי החלטתי שאני ממירה את החיים: מקילומטרים בוייז עברתי למיילים, ממטרים לאינצ'ים, מגרמים לאאונסס, משעון של 24 שעות ל 12 שעות ומצלסיוס לפרנהייט. לא רק, החלטתי שאני מנסה להטמע בארה"ב ולא רואה טלוויזיה ישראלית ולא שומעת מוזיקה ישראלית. בשנה השניה שלי פה כבר לא הרגשתי את הצורך להתאמץ. אני בשמחה אומרת לאלקסה לשים גלגלצ כשאני מבשלת במטבח ושומעת אביב גפן בספוטיפיי בדרך לעבודה. אפילו ראיתי "בשבילה גיבורים עפים" באתר סדרות לפני כמה שבועות.

08:09 

מכונית

יוצאים מהבית לגן ולעבודה. אנחנו גרים בטקסס ופה הכל גדול. זו העיר הרביעית בגודלה בארה"ב, והיא במדינה הכי גדולה בארה"ב. יש פה את הכביש המהיר הכי רחב בארה"ב, בנקודה הכי רחבה שלו יש 24 (!!!!) נתיבים. במסורת ההכל-גדול, גם לנו יש רכב גדול, מיני ואן משפחתי עם 7 מושבים.

08:14

ילדים

לוקח 5 דקות שלמות לקשור את שלושת הילדים ולהכניס את כל הציוד לאוטו. בגן שלנו לא נותנים לילדים שום דבר לאכול (מטעמי כשרות וכסת"ח של אלרגיות) אז אנחנו נדרשים לספק ארוחת צהריים חמה לכל ילד (שולחים בתרמוס, הם לא מחממים שם) וגם שני "סנאק" שזה הכינוי לארוחת ביניים. אז שלושה ילדים כפול שלוש ארוחות שווה הרבה תיקים גדולים שצריך לשנע לגן. אז ברור שצריך אוטו גדול. בתמונה שלושת הילדים (תמיד אחד בוכה, הפעם זאת דניאל בת השנתיים) ואפי הנני שלנו.

08:19 

חנייה

הגענו לגן, הוא במרחק של דקה וקצת נסיעה. אנחנו גרים בשכונה שבה מתרכזת הקהילה היהודית והישראלית ביוסטון וכל המוסדות היהודיים נמצאים במרחק שנייה מהבית. המתנ"ס היהודי, חדר הכושר שלו, הגנים היהודיים, בתי ספר היהודיים, בתי הכנסת, וגם הסופר עם המוצרים מישראל, שעוד נגיע אליו. החלטנו לגור ב"קיבוץ" של הקהילה היהודית והישראלית כדי שנוכל למצוא חברים ולהשתלב בקהילה חמה על ההתחלה. אני מאוד אוהבת את הקהילה פה ואוהבת להיות קרובה ובמרכז העניינים.
החניה מוכיחה שאני לא היחידה עם מיני ואן בגן.

08:23 

מפזרים את הילדים בכיתות שלהם. זה גן יהודי פרטי חילוני. יש קבלת שבת, חגים, ערכים יהודיים, לימודים על ישראל (למשל דניאל היא בכיתת טבריה, נטלי בכיתת אשדוד ואיתן בכיתת שדרות). בארה"ב עד גיל 5 אין חינוך ציבורי וכולם נדרשים לשלוח לבתי ספר פרטיים שעולים המון כסף. החינוך הוא מצוין, למשל כאן ניתן לראות את הכיתה של בת השנתיים שלי, בה יש צוות של 2 גננות על 7 ילדים. אבל, כאמור, התשלום הוא גבוה מאוד, קרוב ל-6000 שקל בחודש. בכלל, בישראל נוטים להתלונן על המון דברים כשהמצב בארה"ב הרבה יותר גרוע. בארץ יש חינוך חינם מגיל 3, בארה"ב מגיל 5. בארץ יש חודשיים חופש בקיץ, כאן 3 (!!!) חודשי חופש ואין קייטנות מסובסדות. בכלל, ימי החופש של הילדים עולים פי עשרות מונים על ימי החופש של ההורים בארה"ב.

08:50 

שקית

יש לי בתשע פגישה בבנק אז אני קופצת רגע לקנות כמה דברים בטארגט, החנות האהובה עליי בעולם. יש שם ה-כ-ל. לפני שגרתי בארה"ב, כשהייתי מגיעה לביקורים הייתי מבלה שעות בטארגט ורוכשת ציוד לשנה שלמה, עד הביקור הבא. עכשיו זה ממש פשוט לקפוץ לשם כדי לקנות כמה דברים לסדנה של הערב במרחק של 5 דקות מהבית.

09:00 

פגישה בבנק. שלא כמו בארץ, מקבלים אותו מיד ובחיוך ונתנים לי בדיוק מה שאני צריכה תוך 5 דקות. סיימתי ואני בדרך למשרד.

09:20

מגיעה למשרד, נציגות האנרגיה והכלכלה של מדינת ישראל ביוסטון טקסס. אני עובדת כמנהלת התקשורת של המשרד ואחראית על כתבות בתקשורת בארה"ב, כתיבת הבלוג השבועי שלנו, חומרים תקשורתיים, מצגות לכנסים וכדומה. השבוע יש כנס אנרגיה ענק ביוסטון ויש הרבה חומרים להכין לדוכן של מדינת ישראל. אנחנו בעיצומו של ביד ראונד (מכרז בו אנחנו מזמינים חברות אנרגיה בינ"ל לבוא לחפש גז ונפט בים התיכון) ויש לי רק שעה וחצי להספיק הרבה דברים לפני שאני יוצאת לפגישה.

10:56

ווייז

יוצאת לפגישה בסטארבקס באזור המשרד. חייבת לשים וייז גם כשזו נסיעה של 5 דקות כי אני לא יודעת איך להגיע ביוסטון ממקום למקום. זה מצב מאוד מתסכל כי את תל אביב, ובכלל את רוב ישראל, אני מכירה כמו את כף ידי. איפה שלא ישימו אותי אני אצליח להסתדר. בתל אביב בדרך כלל הייתי משתמשת בוייז כדי לבדוק תנועה ופקקים או כדי להתווכח עם האפליקציה שאני יודעת דרך יותר טובה ויותר מהירה. אבל ביוסטון זה ממש צורך. אני יודעת רק איך להגיע מהבית לגן, לחדר כושר, לעבודה, לסופר, לטארגט ולקוסטקו. אבל מעבר לזה חייבת לשים וייז כדי אשכרה להגיע. מעניין אם אני אי פעם אדע לנהוג כאן בלי הכוונה של אפליקציה. אגב, בגלל שלא מספיק אנשים משתמשים בוייז ביוסטון, האפליקציה משמשת בעיקר להכוונה ופחות מדויקת באשר לפקקים וזמני הגעה.

11:45

בניינים

בדרך חזרה למשרד. לפעמים אני מסתכלת מסביב ולא מאמינה שאני גרה ביוסטון, עם כל הבניינים הגבוהים האלו.

13:15

שימורים

יוצאת מהמשרד (פריבילגיות של עבודה בחצי משרה) ונוסעת לסופר השכונתי כדי להצטייד במרכים לקראת הסדנה של הערב. לפני כשנה התחלתי להנחות קבוצה בשם "מבשלים בעברית", חלק מתוכנית גלובלית של ההסתדרות הציונית העולמית, בה אני מכנסת קבוצה של 15 איש פעם בחודש ואנחנו מדברים בגעגוע על אוכל ישראלי, מבשלים בחברותא ואוכלים סעודה. אני מאוהבת בתוכנית הזו כי היא משלבת חלק גדול מההנאות שלי: לפגוש אנשים חדשים, לדבר (אני בכלליות לא מפסיקה לדבר, על כן מזל שבתפקידים האחרונים שלי אני "דוברת"), לעמוד מול קהל, לבשל, להדריך אחרים איך לעשות משהו, להיות מנהיגה בקהילה, ולאכול, כמובן. הסופר השכונתי הוא "הסופר היהודי" ויש בו כמעט כל מאכל ישראלי שאפשר לדמיין, חוץ מקוטג' תנובה שזה הדבר שאני הכי מתגעגעת אליו בעולם. במיוחד הקרום של הלמעלה. קונה מוצרים לסדנה של הערב ונוסעת הביתה לארגן את השאר.

14:15

אבוקדו

אוכלת צהריים. מאדם שאוהב פחמימות וחי עליהם, בחודשים האחרונים אני חיה באורח חיים דל-פחמימות ודל-סוכר. לא אוכלת פסטה, חיטה, לחם, תפוחי אדמה, אורז. כל הדברים שהכי אהבתי בעולם. אחרי חמש שנים של "אקורדיון": עליה של 30 קילו בהריון תאומים, ירידה של 17 קילו אחרי הלידה, עליה של 17 קילו בהריון נוסף ודיאטה רצחנית של ירידה של 24 קילו, מעבר לארה"ב ועליה של 10 קילו בשנה מכל האוכל האמריקאי השמנוני והמטוגן. ועכשיו, אורח החיים החדש הזה (לא קוראת לזה דיאטה כי זה לא זמני ותחום בזמן) גרם לירידה של שישה קילו, אבל גם לעליה מדהימה באנרגיות. אני ישנה יותר טוב ועושה ספורט 5 פעמים בשבוע! פעם בכלל לא אהבתי לעשות ספורט בכלל. אז היום הכנתי חביתה משתי ביצים עם גבינה, אבוקדו בצד וכל מיני ממרחים. אגב, בארה"ב יש אבוקדו בשל כל השנה.

16:00 

אחרי שסיימתי לארגן את כל המוצרים לסדנה קלטתי שעדיין חסרים לי ארבעה מוצרים. חוזרת לסופר.

16:45

גן

אוספת את הילדים מהגן. הגן פה הוא משבע בבוקר עד שש בערב, כדי שהורים שעובדים במשרה מלאה יוכלו לשים את הילד לפני העבודה ולאסוף אחרי, בלי שיצטרכו להתרוצץ בטירוף. הילדים שלי בדר"כ בגן בין שמונה לחמש.

17:27

ילדים משחקים

אחד היתרונות הגדולים של החיים בארצות הברית: בית פרטי! עם גינה! גדולה! המזג אוויר הנעים לגמרי מאפשר היום משחקים בגינה.

18:00

נשים יוצרות

מגיעה לבית של רחל שמארחת את הסדנה הראשונה של מבשלים בעברית. ביחד אנחנו מארגנות את המטבח, המוצרים, השולחן והספות לאירוח של 15 איש שיגיעו בקרוב. רחל היא אחת המשתתפות שפתחה את ביתה ברוחב לב לאירוח.

19:00

האורחים מתחילים להגיע, חלקם חדשים וזו הסדנה הראשונה שלהם וחלקם ותיקים וחוזרים לסדנה שוב ושוב. אני שמחה לראות פרצופים חדשים וישנים ולדבר בעברית. בכלל, אני מדברת ביוסטון יותר עברית מאשר אנגלית. כל החברים שלי הם ישראלים, למרות הרצון העז שלי להשתלב בקהילה האמריקאית. איכשהו יותר קשה לי להתחבר לחברים אמריקאיים: השוני בתרבות ובמנטליות, בצורת ההתנהגות של הילדים (הילדים האמריקאיים מנומסים ואילו הילדים הישראלים שלי...) ואפילו השוני בלוחות הזמנים של הסדר יום של האמריקאיים.

19:20

ארוחה

כולם הגיעו ואנחנו מתחילים להכיר אחד את השניה ולדבר על נושא הסדנה היום: אהבה. נבשל מאכלים בצבע של אהבה או שמעוררים חושניות: מאפינס סלק ושוקולד, מאפה אספרגוס עם ביצה עלומה, קוקטייל רימונים, סלט עלים ותותים, ביסקוטי, סלט סלק וגזר...

22:45

הגעתי הביתה. האדרנלין גבוה ולוקח לי זמן להרגע מהאהבה שלי של עמידה מול קהל. נרגעת תוך כדי שיחה עם שי על היום שהיה. אנחנו עובדים ביחד אבל היום לא ממש הספקנו להתראות במשרד.

23:45 

במיטה. ממש מאוחר בשבילי, בדרך כלל נמרחת לישון בין  22:00 ל- 23:00. סוגרת את היום מול הטלפון, שוב מתעדכנת על מה פספסתי בישראל עד שהעיניים נעצמות והטלפון עובר למצב טיסה, שהצפצופים של הוואטסאפ לא יפריעו לי בלילה.

רוצים גם אתם להשתתף, לתעד יום בחייכם ולהיות אחד או אחת מעוד 365 ימים בחייהם של 365 אנשים? פנו ל-sivan.klingbail@gmail.com

סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל |עוד 365 ימים

365 אנשים מתעדים כל אחד בנפרד יום אחד מחייהם. הבלוג מאפשר חשיפה לקריירות של אנשים אחרים, לאורח החיים של ישראלים ממקומות שונים ולדרכים המגוונות שבהן אנשים בוחרים לחיות.

אני סיון קלינגבייל, מגישה לשעבר בערוץ 10 וכיום עיתונאית עצמאית, כותבת ב"הארץ" וב"דה מרקר" ומנחה. מנסה כבר שנים להבין למה אנחנו קמים כל בוקר והולכים לעבודה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ