יום בחיי אתי לוי כהן, הנה אני יוצאת מהארון - הייתי קורבן לתקיפות מיניות - עוד 365 ימים - הארץ

יום בחיי אתי לוי כהן, הנה אני יוצאת מהארון - הייתי קורבן לתקיפות מיניות

בת 29, נשואה, שחיינית אמנותית בעברה וכיום מאמנת נבחרת הקדטיות, מחשבת כל לילה ב-Waze את הפקקים של הבוקר, סובלת מאנדומטריוזיס, לא מסתירה יותר את הפצעים - מטפלת בהם

סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
8
סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל

"היי, אני אתי לוי כהן. כן, היה לי קשה לוותר על שם המשפחה שאיתו גדלתי, אבל בסך הכל שודרגתי. בת 29, גרה במודיעין עם שלומי בעלי וצ'יקה הכלבה המתוקה שלנו. עובדת כמאמנת שחייה אמנותית באגודת 'גדרות אמנותית' ולאחרונה התמנתי למאמנת נבחרת ישראל לקדטיות יחד עם חברה שלי, סשה".  

"התחלתי את דרכי בספורט בגיל 6. המאמנת שלי לשחייה אמנותית 'ליהקה' אותי בסופר. המלים שיסכמו בקצרה את השנים האלה הן 'דם, יזע ודמעות'. פרשתי רשמית בגיל 21 לאחר מספר שנים בנבחרת ישראל. החיים כספורטאית אינם פשוטים ודורשים ויתורים רבים וחתירה למצוינות. בנוסף, החיים זימנו לי עוד התמודדויות - מאז שאני זוכרת את עצמי אני סובלת מאנדומטריוזיס (נדידת תאי רירית הרחם אל מחוץ לרחם), רק שלקח שנים עד שאובחנתי והרופאים נתנו לזה שם. בשנים האחרונות אני מתמודדת גם עם משהו שניסיתי שנים להדחיק – הייתי קורבן לתקיפות מיניות בילדות".

"כדי לקום בבוקר ולהסתכל באופטימיות על העתיד, אני עוסקת לא מעט בעבודה עצמית, טיפול, תיקון וגם באמנות ויצירה. כל אלו מקלים על הנפש. מרגישה שהמזל שלי בחיים זה שמצאתי את שלומי וכמובן שיש את צ'יקה. מאוד אוהבת לחיות ולכן בוחרת לטפל בפצעים ולא להסתיר אותם יותר".

היום של אתי לוי כהן הוא היום ה-105 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

06:40

שעון מעורר. נודניק ראשון, נותן לי עוד שמונה דקות. אני ממש אוהבת לישון וקשה לי מאוד לקום בשעות האלה. לרוב מעדיפה להתחיל לעבוד בשעות הצהריים. להגנתי אטען שאני משלימה את שעות השינה מגיל ההתבגרות. במשך שנים קמתי ב-06:00 לשגרה של אימון-בית ספר-אימון-בית.

יותר משאני לא אוהבת להתעורר, אני שונאת לאחר. קמה, מצחצחת שיניים, בוחרת בגדים, לובשת, משהו לא מסתדר לי אז מחליפה, נועלת נעליים ויאללה, מתחיל היום.

07:04

מרתיחה מים. אין מה לדבר איתי לפני הקפה של הבוקר. לוקחת כוס לדרך. זה מן הרגל. חייבת כוס לדרך. לא יודעת למה. יודעת שאני מזהמת את הסביבה אבל חייבת כוס ביד. נשיקה לשלומי, נשיקה לצ׳יקה. יצאתי.

07:10

7

נוסעת לתל השומר. הפקקים מתחילים להתהוות כבר בשעה הזאת. יש לי הרגל להסתכל כל לילה לפני השינה ב-Waze ולראות כמה זמן הוא חושב שייקח לי להגיע ליעד. לרוב מוסיפה עוד 10 דקות כדי להבטיח שאגיע בזמן. מגבירה את הרדיו - שי גולדשטיין ולאה לב.

07:58

6

עוד לא 08:00 וכבר אין מקומות חנייה בתל השומר. זה מטורף, לא? אני מגיעה לפה פעם בשבוע לטיפול פסיכולוגי. יודעת שאני צריכה עזרה. זאת הדרך שלי להתמודד ולקבל את עצמי. אנדומטריוזיס גורם לכך שרקמת רירית הרחם מתיישבת על איברים אחרים כמו החצוצרות, השחלות ואזורים אחרים באגן וחלל הבטן. כאבים משתקים הם רק חלק קטן מתסמיני המחלה. זה כואב עד כדי כך שחולות רבות מגיעות לבתי החולים כל חודש. גם אני הכרתי את 'מיון נשים' טוב מדי אבל בשנתיים האחרונות, בזכות ניתוח וטיפול תרופתי, המצב טוב יותר.

המון שנים הסתובבתי עם התחושה שאני מקולקלת. הרופאים אמרו שאינם מוצאים דבר. שאין הסבר לכאבים. חלקם טענו שהכאבים הם מהראש שלי. היה לי קל להאמין בזה. בראש שלי הסתובבו זיכרונות שלא רציתי לזכור. סודות ששנים הייתי צריכה לסחוב לבד. תחושות רעות רק בגלל שמישהו החליט לנצל שוב ושוב ילדה. זאת התמודדות קשה. אני עדיין מעדיפה לא לדבר על זה אבל כותבת פה כדי 'לצאת מהארון'. לתת מקום לכעס, לתהייה, לעצב ולדיכאון. אבל אל תטעו. כמו שתראו אני לא אדם עצוב. ותודה גם לשלומי שהוא העוגן שלי למציאות. אני יודעת שגם לו זה לא קל.

08:55

יוצאת לעבודה ונוסעת לירושלים לאימון נבחרת הקדטיות. נבחרת הבוגרות של ישראל רק עולה ומשתפרת בהישגיה וכדי שיהיו להישגים שלה המשך, אנחנו חייבים דור המשך. זה התפקיד של סשה ושלי. לגדל את הספורטאיות של מחר כפי שגידלו אותנו.

משחילה שיחת טלפון לשרה, הנפש התאומה שלי. נפגשנו במקרה כשלמדתי לתואר ראשון וגילינו שהחיים שלנו מקבילים. שתינו באות מעולם הספורט וגם אוהבות לצייר, לבנות ולהכין תכשיטים. יש לנו עסק קטן שבו אנו מוכרות את כל העבודות שלנו.

10:15

מגיעה לחוות הנוער הציוני. הבריכה הזאת מעלה בי זיכרונות ילדות. קצת מוזר לחזור לכאן כמאמנת.

5

הספורטאיות החלו את האימון ב-09:00 ונמצאות במים כבר אחרי חימום. כדי להיות שחיינית אמנותית נדרשת עבודה קשה. מה שהופך בסופו של דבר לתרגיל של שלוש דקות בממוצע מחייב אינספור חזרות ודיוקים. כל תנועה, כל מבט, כל הרמת רגל או אפילו אצבע חייבת להיות מתואמת. שעות של עבודה במים ובאולם. זה ספורט שדורש סיבולת, גמישות, קואורדינציה, כוח, יציבה נכונה.

13:00

האימון מסתיים לא לפני שאנחנו צופות ביחד בסרטון שמתעד את התרגיל. כך קל יותר לזהות את הטעויות ולהשתפר. נשארת עוד קצת עם סשה. מתווכחות קצת, צוחקות קצת ומסכמות. לרוב אנחנו מתואמות. חייבת לטוס כדי להגיע בזמן לעבודה השנייה שלי שהיא בעצם העבודה המרכזית שלי - אימון השחייניות של גדרות אמנותית. מתקשרת לשלומי להתעדכן איך עובר היום שלו ויוצאת לדרך.

14:15

4

למרות לחץ הזמן חייבת לעבור בבית. צ׳יקה כמו תמיד מחכה לי עם כשכוש וליקוק מלא אהבה. מגיע לה טיול. צ'יקה איתנו כבר יותר משנתיים ומוסיפה לנו אור לחיים. זה נשמע מצחיק אבל כשהיא הגיעה התמודדתי עם דיכאון. קשה לי להסביר את התחושה של חוסר יכולת לקום מהמיטה או את השתיקות הארוכות. כשהגוף כואב, הנפש לפעמים מתנתקת. היום אני יודעת שזה מנגנון הגנה. צ'יקה ליוותה אותי ואותנו בכמה מהשלבים המהותיים בחיים. היא מרגישה אותנו במדויק וללא מלים. היא מתרגשת איתנו, עצובה איתנו, שמחה איתנו ואוהבת אותנו ואת החברים שלנו ללא תנאים.

15:07

3

מכינה לי כריך וקפה ויוצאת לעבודה בבריכה של מושב עשרת.

16:00

הספורטאיות כבר מחכות לי. יופי, כולן מחייכות. כבר חמש שנים אני פה והבנות הללו נכנסו לי ללב. אני מלווה אותן בהרבה רגעים משמעותיים בחייהן. הן יודעות שאני הכתובת אם משהו לא כשורה. זה מחמם את לבי, כנראה שזה התיקון שלי בעולם. חשוב לי להיות שונה ממאמנים שהיו לי ולא טרחו אפילו לשאול "מה נשמע?", ואם שאלו זה היה ריק מתוכן. חשוב לי שהן ידעו שאני שם בשבילן ולא רק בשביל ההישגים.

את האימון אני מעבירה עם יעל, חברה טובה שזכיתי להכיר בעבודה. יעל אחראית על היבשה ואני על המים. היא מעבירה את האימון באולם, ואני את כל מה שקורה בבריכה. החלום שלי הוא לפתוח מקום משלי לגידול הדור הבא של הספורטאיות. אולי אפילו קרוב יותר לבית.

19:20

2

האימון הסתיים. מחשבת מתי אגיע הביתה ואשב, פשוט אשב. הרגליים כואבות לי וגם הגב (משלמת את מחיר פציעות העבר). הקול שלי צרוד. יש המון רעש בבריכה והאקוסטיקה על הפנים. בעצם, אני מדברת בקול רם מאוד 5-6 שעות בכל יום. אבל איזה כיף של עבודה יש לי ואיזה מזל שהיום שלי עמוס.

20:11

כיף להגיע הביתה. צ׳יקה כמו תמיד מקבלת אותי בהתרגשות וליקוקים. נשיקה לשלומי ומתיישבת על הספה לכמה דקות. נושמת כמה נשימות עמוקות ונרגעת. אבל צ'יקה צריכה סיבוב. קמה ויוצאת איתה.

21:10

1

ארוחת ערב. חביתות, סלט וגבינות, קליל ומהיר. אנחנו אוכלים מאוד מאוחר, אבל אין לנו זמן אחר במשך היום לאכול יחד.

22:40

מקלחת. בראש רצים לי כל הדברים שאני צריכה לזכור לעשות. לפעמים בא לי לעבוד במשרד. שכל יום יהיה קבוע. אבל בכל הפעמים שניסיתי לעשות שינוי מצאתי עצמי מתגעגעת לבריכה.

23:10

מול הטלוויזיה. שלומי ואני אוהבים לראות סדרות יחד. "חברים" היא זו שנצפית אצלנו הכי הרבה. סדרה קלילה, מצחיקה וקצרה. זה לא משנה אם ראינו את אותו פרק כבר מאה פעם, זה עדיין מצחיק. יש לנו גם סדרות שבהן אסור לנו לראות פרקים לבד, כמו "משחקי הכס".

00:30

נשיקה לצ'יקה וכיבוי אורות. שוקעת לכתיבת המחשבות שלי. לפעמים אוהבת לכתוב, זה נותן לי לשחרר את מה שאני לא יכולה להגיד בקול רם. מזכירה לעצמי שגם אם יש עליות ומורדות, העיקר הוא שהכיוון הכללי הוא מעלה.

רוצים גם אתם להשתתף, לתעד יום בחייכם ולהיות אחד או אחת מעוד 365 ימים בחייהם של 365 אנשים? פנו ל-sivan.klingbail@gmail.com

סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל |עוד 365 ימים

365 אנשים מתעדים כל אחד בנפרד יום אחד מחייהם. הבלוג מאפשר חשיפה לקריירות של אנשים אחרים, לאורח החיים של ישראלים ממקומות שונים ולדרכים המגוונות שבהן אנשים בוחרים לחיות.

אני סיון קלינגבייל, פעם עורכת מגזין TheMarker והיום מגישה בערוץ 10 ועיתונאית. מנסה כבר שנים להבין למה אנחנו קמים כל בוקר והולכים לעבודה.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ