יום בחיי נעה נוימן, הקושי של הלהט"ב הניע בי את הרצון להיות פונדקאית - עוד 365 ימים - הארץ

יום בחיי נעה נוימן, הקושי של הלהט"ב הניע בי את הרצון להיות פונדקאית

בת 38, אם לשלושה (ולפעמים מתחשק לה עוד שלושה), גרה ברמת גן, מחנכת ומורה לתקשורת ואזרחות

סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
00
סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל

"קצת עליי: נעה נוימן, גרה ברמת גן, בת 38, אמא לשלושה: זיו בת 6, בר בן 4.5 וגור בן 11 חודשים. מחנכת ומורה לתקשורת ואזרחות. בן זוגי, מתן קמפ, הוא איש שיווק ואבא נפלא, מקבל אותי כמו שאני. בימים אלה אני בתחילתו של תהליך פונדקאות, כלומר עומדת להיות פונדקאית.

היום של נעה נוימן הוא היום ה-116 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

05:20

בר מגיע אלינו למיטה וממשיך לישון. מרגישה בת מזל שיש לי עוד שעה עד שהשעון המעורר יצלצל.

05:45

גור קם לינוק ושוב חוזרים לישון. אומרת תודה-תודה-תודה על חצי שעת שינה נוספת.

06:20

השעון מצלצל וזה הסימן עבורי להיפרד מהמיטה. כל מה שבא לי זה להישאר עם מתן והילדים אבל אני מגרדת את עצמי אל המקלחת. "ניפגש בקרוב", אני לוחשת לה, למיטה, "מבטיחה לחשוב עלייך במהלך היום".

07:30

יוצאת לעבודה. הספקתי לאכול, לשתות קפה, להכין לעצמי סנדוויצ'ים למהלך היום ולאסוף לזיו את השיער. סוגרת את הדלת ומשאירה מאחור את מתן והילדים, כיור מלא כלים והוראות למטפלת לגבי שאר הבלאגן. הולכת ברגל וכעבור שבע דקות מגיעה לבית הספר שבו אני מלמדת.

07:37

5

אני אוהבת להגיע לעבודה מוקדם (למרות שלא תמיד מצליחה). זה מרגיע אותי ועוזר לי להיות להיות ממוקדת. עוברת קצת על מיילים, מוודאת שהכל מוכן לקראת השיעורים ושלא שכחתי כלום. פוגשת בחדר המורים את צוות המורות. רגע הפוגה לפני שנתכנס לישיבה. בסוף היום, כולנו נהיה סחוטות ומרות כמו מיץ לימון, עייפות וחסרות אנרגיה.

08:00

4

נכנסת לכיתה והקסם מתחיל. התלמידים מסתכלים עליי וממתינים למוצא פי. בפנים אני מרגישה שבא לי לחבק אותם אבל בפועל עוטה את הפרצוף הרציני שלי. שואלת אותם לשלומם, הם ממשיכים להביט עליי ולאט לאט נפתחים (או שמא מתעוררים). כך אני עוברת בין הכיתות. באמצע יש הפסקות, תלמידים במסדרונות, המולה, שמחה, כעסים, בקיצור - חיים.

להוראה הגעתי לפני ארבע שנים. עבדתי בעמותת "שיעור אחר" ושם הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. כמו המתנדבים בעמותה, רציתי לפגוש תלמידים מקרוב, להכיר אותם ולהיות דמות משמעותית עבורם. עד היום מרגיש לי מוזר להציג את עצמי כמורה, למרות שאני עושה זאת בגאווה גדולה. לתחושתי, אני האחרונה שהיו מהמרים עליה שתהיה מורה כשתגדל, אבל לי זה ברור לגמרי היום: בחרתי בהוראה כדי לתת לילדים ביטחון וכדי שיידעו שיש מי שרואה אותם. התפקיד הזה דורש ממני להשתפר כל הזמן ובעיקר מדרבן אותי להיות אדם טוב יותר. זה עוד בונוס שמגיע עם העבודה.

מדברים רבות על מקצוע ההוראה, אך מי שלא עבד כמורה - לא מבין על מה מדובר. ההוראה משולה בעיניי ללונה פארק. יש בה רכבת הרים, קרוסלה ותמנון (המתקן הזה עוד קיים?), הכל תמיד באקסטרים ואין רגע דל. לכן אנחנו זקוקים כל כך ליולי-אוגוסט. כדי שיהיה רגע לנוח, לעכל ולחזור לעצמנו. זו עבודה שואבת, בעיקר מנטלית, והחופש מאפשר לנו לקחת אוויר לפני שעולים שוב על כל "המתקנים", אבל זה גם מה שנפלא כל כך במקצוע הזה: אין בו רגע אחד משעמם, כל יום נראה אחרת וכל הזמן צריך להרגיש. זה מקצוע מספק ומתגמל (לא באופן חומרי כמובן), הנותן משמעות גדולה מאוד.

3

15:30

היום הסתיים והמחשבות נכנסות: האם השיעורים שלי היו מספיק טובים? האם הייתי קשובה לכולם? את מי פספסתי? האם הייתי רגישה מספיק? תזכורת למחר: להראות לו/ה שאכפת לי. האם הדגשתי את מה שחשוב באמת? האם נתתי לעומס וללחץ לנהל את הסיטואציה? האם שכחתי לומר/לעשות משהו? (בוודאי שכן), האם, והאם והאם...

אה! בכלל לא בדקתי מה עם גור והמטפלת. מגיעה הביתה וצריכה לצאת שוב בעוד רבע שעה. יש לי טרמפ להשתלמות. אומרת לילדים "היי" ובאותה הזדמנות גם "ביי" (אמא טובה דיה?), אוכלת ויוצאת.

16:00

2

ההורים הנפלאים שלי באו להישאר עם הילדים. בזכותם אני מצליחה להגשים את עצמי בעבודה תובענית ובו בזמן לגדל שלושה וגם את עצמי. לפעמים, כשאני הולכת איתם ברחוב והם משתרכים אחריי או עליי (תלוי ביום ובשעה), אני מרגישה כמו אמא אווזה ומתחשק לי שישתרכו עוד שלושה.

בימים שבהם אני חוזרת הביתה מוקדם, אני מנצלת את שעות אחר הצהריים בלהקפיץ את הילדים לחוגים או סתם לבלות איתם בבית. חורף הוא תירוץ מצוין עבורי לא לצאת, כמו שאני אוהבת. הילדים מעסיקים את עצמם עם משחקי דימיון מתחלפים. הדבר הכי חשוב שאני דואגת לו בבית זה השקט. במיוחד כשהם ישנים וכל מה שבא לי זה להיות לבד, בשקט, עם עצמי. להיזכר בדברים שרציתי לעשות עבורי ואז לשכוח.

19:00

מתן מגיע והנשימה שלי מסתדרת. במהלך היום אנחנו גונבים כמה דקות לדבר אחד עם השנייה. מספרת לו איך עבר היום (סיפורי ההוראה לא נגמרים לעולם) והוא מספר לי מנפלאות הבוקר עם הילדים. מתן הוא המבשל העיקרי בבית ולמעשה גם היחיד. הוא אוהב לטגן כל דבר ותמיד אני אומרת לו שאם היה יכול - היה מטגן גם אותי.

דעתו של מתן חשובה לי ואני מתייעצת איתו בהכל. הוא תומך ברצונות ובחלומות שלי ותמיד מעודד אותי ללכת אחר מה שלבי מבקש. הוא גם הביקורת הכי טובה שלי על עצמי (אחרי כמובן) ואני סומכת עליו ועל שיקול הדעת שלו בעיניים עצומות. לפני ההשכבות, אנחנו נמצאים במצב ניהולי שבו אנו נבחנים ביכולות המשא ומתן שלנו.

7

20:30

לאחר מספר סבבים מוכרז תיקו - הילדים ישנים במיטות, אנחנו גמורים בסלון. הבית שקט. יושבת לעבוד. בימים אלה אנחנו נמצאים בתהליך של פונדקאות. פגשנו את האם המיועדת, זו שאת תינוקה אשא, ואנחנו מתרגשים מאוד. באופן טבעי, קיימים בי לא מעט חששות אבל אני מאוד שלמה ונחושה לגבי זה.

רעיון הפונדקאות עלה כשהיינו עדים, מתן ואני, לקשיים של חברים להט"בים שלנו סביב רצונם להיות הורים. הפער הזה בין הקלות והפשטות שלנו לבין ההתמודדויות המתישות והלא מוצדקות שלהם, גרמו לנו לרצות להקל מעט על אלה שעבורם זה לא מובן מאליו.

23:30

נרדמת עם הטלפון ביד ומתבאסת ששוב לא קראתי בספר שמונח ליד המיטה.

רוצים גם אתם להשתתף, לתעד יום בחייכם ולהיות אחד או אחת מעוד 365 ימים בחייהם של 365 אנשים? פנו ל-sivan.klingbail@gmail.com

סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל |עוד 365 ימים

365 אנשים מתעדים כל אחד בנפרד יום אחד מחייהם. הבלוג מאפשר חשיפה לקריירות של אנשים אחרים, לאורח החיים של ישראלים ממקומות שונים ולדרכים המגוונות שבהן אנשים בוחרים לחיות.

אני סיון קלינגבייל, פעם עורכת מגזין TheMarker והיום מגישה בערוץ 10 ועיתונאית. מנסה כבר שנים להבין למה אנחנו קמים כל בוקר והולכים לעבודה.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ