שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

יום בחיי יהלי רייכנטל, עסיסיות עם אוסטרלים יש רק בסטייק

בן 26, עבר לסידני והתחתן עם אמה (ומפרק את אבא שלה בשחמט), שף במסעדה, לא מסוגל לשבת מול מחשב, עובד על מנה חדשה. תכירו: כריש בפיתה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
9
קרדיט: יהלי רייכנטל
סיון קלינגבייל

"היי, אני יהלי רייכנטל, בן 26, תל אביבי דור שלישי, עשיתי בגרות, עשיתי צבא, עשיתי תיאוריה, עשיתי טסט, עשיתי עוד אחד, עברתי. עברתי לסידני אוסטרליה, התחתנתי עם אמה".

היום של יהלי רייכנטל, בנה של חגית ביליה, הוא היום ה-126 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

07:30

"מורנינגגגגגגגג!", מתעורר משאגתה של אמה לעוד יום שמשי במאדים. הכלב אלפרד בא להתחבק. קם מהמיטה, צולע לשירותים, יושב על הסיר, עובר על מיילים והודעות מהארץ. מנגב, בגד ים, יצאנו.

הולכים לקפה השכונתי. הבעלים תמיד נותן לי חצי לחיצה-חצי חיבוק (בניגוד לישראל שבה נהוג חיבוק ולחיצה קומפלט). זורם איתו. סמול טוק. שני הפוך חזק לקחת. המשכנו.

לא יודע איך יצא אבל אנחנו גרים על הים. בתקופה הזאת של השנה עוברים לווייתנים ליד החוף וכל בוקר אנחנו בודקים את התנועה, תמיד קופץ איזה ווילי. מעולם לא חשבתי שכמעט כל בוקר אראה לוויתן. מעולם!

8
צילום: יהלי רייכנטל

08:00

יורד על אלפרד אל בריכות הסלעים של בונדאיי ביץ' וקופצים יחד לשחייה קצרה. טבילה ושתי דקות אחר כך אנחנו בבית. מקלחת מהירה. יוצא לארוחת בוקר אוסטרלית טיפוסית בשם בירצ׳ר. בפעם הראשונה חשבתי שעשיתי טעות מרה ושאלתי את המלצר למה הוא עשה לי את זה. מהר מאד הבנתי כמה זה טעים, מזין, מהיר ופשוט. דגנים מושרים במיץ תפוחים עם יוגורט, גרנולה, פירות ודבש. כל הטוב הזה בחבילה אחת שנראית כמו גוש חרא. מתרגלים.

7
צילום: יהלי רייכנטל

09:00

מסדרים את הבית צ׳יק צ׳ק. אמה על הארונות, אני על השואב. אוהב את השואב. השואב שואב היטב. אמה ואלפרד יוצאים לריצה ואני הולך לאימון ג'ו ג'יטסו ברזילאי. מכיוון שאינני בריון או ברזילאי אני נזכר איך בכיתה ד׳ חבר שלי גיא ואני רשמנו ארטיקים במכולת, המסנו בהנאה את השרב, ואז, כששני ילדים מכתה ח׳ עברו מולנו אחד מהם התנגש במסטיק-גאם שלי ונמרח לו קצת על השרוול. "תלקק את זה", הוא אמר והסתכל על המרפק שלו. "לא, החזרתי בפאסון. מפה לשם אני על הרצפה, פנס בעין, פנס בבטן, פנס בגב. אין מסטיק-גאם, אין כבוד, אין ברירה. 15 שנים אחרי - ג'ו ג׳יטסו.

10:30

סיימתי אימון. חוזר הביתה. נתקל בשכן. סמול טוק (מוצא את עצמי מנהל הרבה סמול טוקים מאז שעברנו). "האו אר יו", אני שואל. "אול גוד מייט", עונה. בארץ השיחות היו קצת יותר עסיסיות. "מה קורה נשמה? שמעת מה קרה לאסי אחי? חטף דו"ח 500 שקל כי חסמו לו את החניה, קולט? חסמו לו את החניה והוא חטף את הקנס? אחי אתה לא מבין איך הוא השתולל, קרא לפקח מניאק בן זונה, הזמינו שוטר, חטף קנס גם שם, חוצמזה תגיד אחי למי אתה מצביע בסוף?".

או נגיד כשאתה רוצה לדעת איך מגיעים לחוף. "תלך לסוף הרחוב תראה שם את הדוכן של חזי המניאק, תמשיך אחרי הדוכן, שבור ימינה, רד במדרגות, אחרי המדרגות אתה בים, אבל זה חוף מאעפן לך לחוף לידו, פי אלף שווה, את הבירה תקנה לפני למה הם גנבים. הבנת גבר?".

בארץ יש שיחות, יש קואצ'ינג, יש הכוונה, יש אש! כאן תמיד מרגיש לי שסמול טוק זה כמו תגובה באינסטגרם. לא ממש מחייב תגובה. מתגעגע להרמות להנחתה שיכולות להפוך למרתקות. כאן - כלום, נאדה, רק "אול גוד מייט". האוסטרלים חמודים-חמודים אבל השיחות דלות-דלות. הסקרנות מהם והלאה. עסיסיות יש רק בסטייק. אבל החיים פה קלים ואפשר אפילו לקנות בית.

אמה ואלפרד מגיעים כמה דקות אחרי. מתקתקים צהריים אוסטרלי: חביתות וסלטים.  שזה לגמרי בוקר ישראלי.

11:30

בדרך לבית החולים. הולכים לבקר את אבא של אמה. הוא ניסר לעצמו את כף היד, אשכרה ניסר אותה בטעות. עכשיו, אחרי הניתוח, הכל הולך חלק ונראה תקין. סו פאר סו גוד. מאז שהוא אושפז אמה באה בכל יום לכמה שעות ואני רק בא לפרק אותו בשחמט.

רק בבית חולים הכרתי את כל משפחתה של אמה. בניגוד למשפחה ישראלית טיפוסית שבה בכל יום חול, חג, שישי-שבת יש סיבה להתכנסות, כאן זה רק כשמישהו ניסר משהו. אבל זה גם משהו.

6
צילום: יהלי רייכנטל

12:30

בדרכי לעבודה. אני מבשל למחייתי (קרי: שף). עובד במסעדה יפנית בסידני. בקרוב אפתח מקום. אחרי שהשתחררתי מהצבא חשבתי שגם לי יהיה סטארט-אפ ואהיה יזם של כיף, עם משרד ממוזג ומלים מקפיצות ואמציא אפליקציה שמכינה לך את החביתה לפני שאתה מתעורר או מפעילה את המזגן לכלב שלך כשהוא בבית.

התקבלתי למסלול חוויית משתמש באוניברסיטת פראט, ניו יורק. אבל מהר מאוד הבנתי שאני ואוניברסיטה לא הולך. אני לא באמת נהנה לשבת מול מחשב יותר מעשר דקות. זה דוקר לי בתחת. יומיים אחרי שעזבתי את הלימודים קיבלתי מכתב שהאשרה שלי מבוטלת ויש לי חודש לקפל ולחזור לארץ. התחלתי להפעיל את הגלגלים ולחשוב איך אני מושך עוד קצת בניו יורק. אחרי מחשבות ארוכות הבנתי כלום, אבל נאלצתי לבשל בין לבין. אז נרשמתי ללימודי קולינריה בניו יורק. התחלתי לעבוד במסעדה ושם פגשתי את אמה, הדבר השווה באמת. מצאתי את הדרך שלי.

13:00

בעבודה. מתכונן לסרוויס של 95 מוזמנים. קיבלנו טונה לונג טייל, אז דבר ראשון מפלטים את כל הדגים. הדבר שאליו אני פחות מתגעגע בארץ זה רמת הדגה. באוסטרליה יש דגים כמו הצוללות בישראל. טופ אוף דה ליין.

5
צילום: יהלי רייכנטל

15:00

עושה לחם חלב למנה חדשה - כריש בפיתה. נשבע.

4
צילום: יהלי רייכנטל

18:00

התחלנו עם הסרוויס. המוזמנים צובאים על הדלתות, נחיל ענק של אנשים מחכה לאבוס קולינרי גבוה. הצוות הוא מיזוג של שפות וטעמים: דווידה מאיטליה על הווק, מקס מאנגליה מקריא בונים, וואנדל וסנג'יי מנפאל על הפס הקר, פילופו מספרד על האידוי ואני מישראל על הגריל. נשמע כמו התחלה של בדיחה: איטלקי, אנגלי, נפאלי וישראלי עובדים במסעדה יפנית... מרגיש רחוק מהבית, כולם לבד, אבל ביחד לבד.

3
צילום: יהלי רייכנטל

22:00

יושבים לבירה אחרי הסרוויס. משנים את התפריט השבועי אז יש הרבה אקשן. אני מחבב התססות. לוקח שלוק בירה אחרון. מבסוט.

22:20

הבית חם מריח מתפוחים ויין. אמה עשתה פאי ואני מיישר חתיכה. לוקחים את הכלב לסיבוב לילה על החוף. מריח מלוח כמו בבית של אבא שלי בשדרות בן גוריון. עושה טלפונים לארץ, מקשקש קצת בעברית, מתגעגע לח' וע'.

2
צילום: יהלי רייכנטל

23:40

מיישר עוד חתיכה וקופץ למקלחת. עובר על החלונות, הארונות והדלתות ובודק שהכל נעול היטב. כשהייתי קטן, אמא ואני היינו לבד בבית והיא שמעה לפתע רחשים. מפה לשם היא פתחה את ארון הבגדים והופה, הפלא ופלא, נרקומן קטן בארון! מחטט ומחפש מאיפה תבוא המנה הבאה. מאז, אני מוודא לפני השינה שאין נרקומנים, פולנים, מרוקאים או גרמנים בארונות. "גוד נייט כפרע"

רוצים גם אתם להשתתף, לתעד יום בחייכם ולהיות אחד או אחת מעוד 365 ימים בחייהם של 365 אנשים? פנו ל-sivan.klingbail@gmail.com

1
צילום: יהלי רייכנטל
סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל |עוד 365 ימים

365 אנשים מתעדים כל אחד בנפרד יום אחד מחייהם. הבלוג מאפשר חשיפה לקריירות של אנשים אחרים, לאורח החיים של ישראלים ממקומות שונים ולדרכים המגוונות שבהן אנשים בוחרים לחיות.

אני סיון קלינגבייל, מגישה לשעבר בערוץ 10 וכיום עיתונאית עצמאית, כותבת ב"הארץ" וב"דה מרקר" ומנחה. מנסה כבר שנים להבין למה אנחנו קמים כל בוקר והולכים לעבודה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ