יום בחיי יסמין בן אריה, מים חמים למקלחת על הבוקר זו פריבילגיה

בת 28, גרה בנפאל, עובדת בעמותה שמשלבת מתנדבים בקהילות כפריות, אוהבת לתקתק אבל הקצב כאן אחר, סוגרת עוד סעיף חשוב ברשימת ה"דברים להספיק לפני גיל 30"

סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
00
קרדיט: יסמין בן אריה
סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל

"אני יסמין בן אריה. בת 28, עובדת סוציאלית בהכשרתי. חיפשתי עבודה שתאחד בין הרצון שלי ללמוד על בעיות חברתיות בתרבויות שונות לאהבה שלי למזרח אסיה. לפני כשנה סיימתי את התואר הראשון במכללת תל חי ושבועיים לאחר מכן טסתי לשנה לנפאל. כאן, התחלתי לעבוד כרכזת בעמותת 'תבל בצדק' העוסקת בשילוב מתנדבים בעבודה קהילתית באזורים כפריים ומרוחקים בארצות מתפתחות".

"ויש עוד סיבה שבגללה באתי לכאן. ברשימת ה"דברים להספיק לפני גיל 30" שלי כתוב: לגור ולעבוד במקום שונה לגמרי מאיפה שגדלתי. ידעתי שאין תזמון טוב מזה עבורי לעשות מהלך. הרגשתי שיש לי את הסנטר הפנימי לעמוד באתגרים ולהתפתח. הסביבה שלי תמכה בי מאוד למעט שאלות כמו 'מה עם למצוא בעל ולהתמסד?'. לעתים הן באו בסאב טקסט מעצבן והכעיסו אותי מאד".

היום של יסמין בן אריה הוא היום ה-146 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

05:00

מתעוררת לצלילי התופים וכלי הנשיפה מהמנזר הבודהיסטי השכן. מנזרים שכאלה קיימים לא רק על ההרים אלא גם במבנים אפורים ברחבי הבירה קטמנדו. זה נשמע רומנטי אך בשעה הזו ובווליום הזה זה ממש לא.

07:00

מתעוררת שוב אחרי שהצלחתי לנמנם עוד טיפה. מקווה שיהיו מים חמים הבוקר. על אף שאנחנו עובדים בארגון בינלאומי, החיים שלנו פה הם כמו של הנפאלים. לכן, מים חמים במקלחת הם פריבילגיה.

08:45

יוצאת אחרי בחירה מוקפדת של פרטי לבוש צנועים יחסית. ההליכה לעבודה אורכת חמש דקות בעלייה (בכל זאת מדינה הררית). בדרך פוגשת את הילדודס בדרכם לבית ספר, את הנזירים והסוחרים והם מברכים אותי בנמסטה.

8
צילום: יסמין בן אריה

09:30

כולם מגיעים למשרד עם טיקה (נקודה אדומה על המצח) על המצח וריחות של מסאלה. התפקיד שלי הוא בעל מאפיינים ניהוליים ופדגוגים מעניינים ומאתגרים. המורכבות החברתית פה שונה לגמרי מזו של ישראל וזה מלמד אותי הרבה. אני הבחורה הזרה היחידה שעובדת במשרד בקטמנדו. כל העבודה שלי מתנהלת באנגלית (קלטתי את השפה רק באופן חלקי). 75% מהזמן הקולגות הנפאלים שלי מדברים ביניהם בשפתם.

האתגר הגדול ביותר בעבודה כאן הוא הפער באופי ובקצב העבודה ביני לבין האחרים. אני אוהבת לתקתק דברים ולעתים צריכה להתאים את עצמי לקצב שנכון לשאר הצוות. משתדלת לתקשר כמה שיותר, מעדיפה לא לכתוב מייל לאדם שיושב במשרד הסמוך אלא לגשת אליו ישירות ולנהוג בכנות ובפתיחות. לעתים הישירות של העובדים הבינלאומיים נחוות כלא מנומסת או מאיימת.

7
צילום: יסמין בן אריה

10:30

שותים דוצ'יה - תה עם חלב, תבלינים והמווון סוכר.

11:30

היום אנחנו מקבלים מתנדבים חדשים. הם יתארחו בבית המתנדבים שלנו. בכל תחילת מחזור אנו עורכים טקס טיקה. במסורת הנפאלית כל אורח מתקבל בטיקה, צעיף הנקרא קאדה ומאכל מתוק בטירוף. את מנחה את הטקס ומתמלאת השראה מהחבר'ה שהחליטו לבוא ולהתנדב באמצע הטיול הגדול שלהם במזרח. מחר הם ייסעו לכפר ושם יעבדו במשך חודש. אסע לבקר אותם בעוד כשבוע.

6
צילום: יסמין בן אריה

12:00

השעה הקדושה של היום. כל הצוות אוכל דאל באט (דאל-תבשיל עדשים, באט-אורז), הארוחה המסורתית של נפאל. המקומיים אוכלים אותה פעמיים ביום, אני רק בצהריים.

צילום: יסמין בן אריה

13:00

חוזרים למשרד בכבדות ומשתדלים להשאר חדים בפגישת הנהלה ארוכה.

15:30

אוכלים, שוב. הפעם צ'אט פאטה אצל הדידי (אחות בנפאלית) ליד המשרד.

4
צילום: יסמין בן אריה

18:00

מזמינה רוכב אופנוע באמצעות אפליקציה מקומית. זו הדרך הטובה ביותר להתנייד פה. נוסעת איתו למרכז העיר לעשות יוגה. השכונה מלאה קופים. הנגישות שהתרגלתי אליה בישראל לא קיימת פה וזה לפעמים מעייף. כמעט כל תזוזה ממקום למקום דורשת סבלנות.

3
צילום: יסמין בן אריה

18:30

בסטודיו ליוגה. זה המקום היחיד שאני מוצאת בו שקט בקטמנדו ואני מקדשת את הרגעים האלה.

2
צילום: יסמין בן אריה

20:00

חבר מקומי אוסף אותי עם הטוסטוס שלו לארוחת ערב בדורבר, כיכר הארמון העתיק של קטמנדו. התמזל מזלנו וראינו טקס גדול לכבוד אחת האלות ההינדיות.

1
צילום: יסמין בן אריה

21:30

חוזרת לדירה. הערב אני לבד כי הקולגה הישראלית שלי נמצאת בכפר. מתכוננת לשינה. מדברת כשעה עם חבר מישראל על לאן הולכים חיינו המקצועיים, אם זה הזמן לזוגיות רצינית או להישאר "חופשיים" לנצח ולקראת הסוף כבר מרגישה את העיניים נעצמות. אני שמחה על ההחלטה לחוות את החוויה הזאת כאן ועכשיו.

23:00

מתגעגעת הביתה. בעיקר לאנשים, לשיחות הנפש עם חברים על כוס יין, להשתכשכות במי הבניאס או בים התיכון, למשפחה ובפרט לאחיינים שלי. לפני השינה יש תחושת בדידות אבל החברה הנפאלית מחבקת זרים ויש פה גם קהילה של מערביים. היום-יום לא מרגיש לבד. פה ושם יכולה להבליח התחושה שאני חיה ביקום מקביל. לילה טוב, סובה רטרי!

רוצים גם אתם להשתתף, לתעד יום בחייכם ולהיות אחד או אחת מעוד 365 ימים בחייהם של 365 אנשים? פנו ל-sivan.klingbail@gmail.com

סיון קלינגבייל

סיון קלינגבייל | |עוד 365 ימים

365 אנשים מתעדים כל אחד בנפרד יום אחד מחייהם. הבלוג מאפשר חשיפה לקריירות של אנשים אחרים, לאורח החיים של ישראלים ממקומות שונים ולדרכים המגוונות שבהן אנשים בוחרים לחיות.

אני סיון קלינגבייל, מגישה לשעבר בערוץ 10 וכיום עיתונאית עצמאית, כותבת ב"הארץ" וב"דה מרקר" ומנחה. מנסה כבר שנים להבין למה אנחנו קמים כל בוקר והולכים לעבודה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ