יום בחיי גלבוע דקר, שבקרוב יתחיל לעשות שכיבות סמיכה כדי להחזיר את הבטן 20 שנה אחורה

בן 37, נשוי ואב לשניים. "סרבנות מקצועית הפכה אותי למובטל, עד שהקמתי את מיזם 'חי בספר'"

סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
במשרד
קרדיט: גלבוע דקר
סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל

"אני גלבוע דקר, בן 37 נשוי בהמון אושר לצופית דמרי, אבא לדורון בת השנתיים ובירן בן השבועיים (שהגיח לאוויר העולם שבועיים אחרי שתיעדתי את היום המדובר). גרים איתנו בביתנו בפרדס חנה עוזי הכלב ושמיר ופיצי החתולות.

"נולדתי בדרום תל אביב, כל חיי עסקתי בג'ודו כספורטאי וכמאמן עד שהחלטתי ללכת ללמוד חינוך במכללת תל חי. בין כתיבת עבודות התחלתי לכתוב כתבות לעיתון הסטודנטים של המכללה. כמה שנים אחר כך חיי השתנו כשכבר גרתי במרכז הארץ ותושב חדרה החליט לכרות לעצמו את היד עם מסור דיסק, בערב שישי ובכך לגדוע את קריירת העיתונות הקצרה שלי.

"אחרי שעצבנתי את העורך שלי כשסירבתי לנסוע בשישי בלילה לתעד ולצלם את הסיפור הכה חשוב על התושב שפצע את עצמו, ואחרי שביום למחרת העדפתי להתפטר ולא ללכת לצלם אדם טובע בים (לצלם כן, לא להציל) ולכתוב על זה '100 מילה' – הפכתי לעצמאי. כלומר, למובטל.

אך בזכות הגודע, הטובע ואשתי המפרגנת, חודש אחר כך הקמתי את 'חי בספר' וזה מה שאני עושה מאז ועד היום כבר חמש שנים".

היום של גלבוע דקר הוא היום ה-148 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

06:30 

דורון, שרק עברה למיטת מעבר, טורקת את הדלת בחדר השינה שלנו וצועקת: "סיימתי לישון!". 

07:00

אחרי שהצלחתי לשכנע את דורון לטפס למיטה ומשכנו עוד חצי שעה, הגיע הזמן לקום.

כלבה
צילום: גלבוע דקר

07:45 

דורון ואני צועדים לגן. הוא במרחק של מאה מטרים לכל היותר אבל כל בוקר זו חוויה עבורי ללכת איתה. עוצרים לבדוק איך מתקדמים השיפוצים בבית ליד. דורון שואלת "איפה הטרקטור?" שבוע אחרי שהוא סיים לעבוד שם, עוזי עושה את צרכיו על הכביש בימים טובים ועל המדרכה בימי חול. מה שאומר שאני צריך להרים את הקקי שלו. זה מצרך נדיר פה בפרדס חנה, אנשים שמרימים את הקקי של הכלב, אבל אנחנו מאוהבים במקום בכל מקרה. 

ילדה וכלב
צילום: גלבוע דקר

08:00 

צופית ואני אוכלים יחד ארוחת בוקר, היא אוכלת שתי פרוסות לחם וחיקוי די סבבה של פסטרמה, אני החלפתי את הלחם בפריכית כדי לא לפגום בכל שכיבות הסמיכה שאני מתכנן להתחיל לעשות בקרוב, מתישהו, כדי שהבטן שלי תחזור 20 שנה אחרונה. 

08:20

רז וצביקה מגיעים. לסבתא של רז, לאה הס, כתבתי ספר זיכרונות לפני כמה שנים. החיבור עם סבתא לאה היה מידי ועד היום, הקשר המשפחתי הזה נמשך. סבתא לאה הייתה ניצולת שואה ששמחת החיים שלה והגישה שלה לחיים, היו מעוררות השראה עבורי ועבור הרבה מאוד אנשים. לפני קצת יותר מחצי שנה היא נפטרה, בגיל 92. 

מצלמים
צילום: גלבוע דקר

היא לא הייתה סבתא שלי ועדיין, כשרז מספרת עליה אני מרגיש את הדמעות שלה בקצה העין ושם לב שגם שלי עומדות על סף תהום. 

09:30

הצילומים הסתיימו ולכבוד שבירת השיגרה החלטנו לנצל את העובדה שאנחנו גרים בבירת החומוס הישראלית, פרדס חנה, כמובן. 

אני מזכיר לעצמי לא לגעת בפיתות, אלא רק "לנגב" עם מזלג (בכל זאת, כפיפות הבטן שאתחיל לעשות מחר מסתכלות עליי). כששלחתי יד לבצל קיבלתי מבט מצופית, החזרתי לה במבט של ילד מופרע בבית ספר, שיודע שהוא הולך לעשות משהו לא בסדר, אבל זה יהיה כל כך שווה את זה שלא אכפת לו. לרוב אני אוכל בצל רק באמצע הלילה כשצופית כבר ישנה, ואני שובר צום של בריאות עם פיתה על הגז, קערת טחינה שבתוכה טחון מן הצומח (החיקוי הטבעוני של בשר טחון), פטרוזיליה קצוצה דק, סחוג שהכנתי מבעוד מועד וחמוצים שהחמצתי מבעוד מועד. אני לגמרי מועד כשאני אוחז בפיתה החמה שמוחקת עוד רגע את טביעת האצבע שלי, מטביע אותה בטחינה ובולע את כל זה מול סרט, וכמובן כאקט של מחאה קולינרית נוגס בבצל החי. 

"חג היום" אני מודיע לצופית ונוגס ב"פלח" בצלי חרפרף בחומוסיה. אני יודע שזה לא הכי הוגן, בעוד כמה דקות נגיע למשרד הקטן שלנו ונחלוק את אותו האוויר. המלצרית שואלת אם אנחנו רוצים קפה. אנחנו מסרבים, זה לא פיקניק פה, אנחנו ביום עבודה, במקום זה אני מזמין חשבון ואנחנו חוזרים הביתה. 

10:00

המשרד שלנו נמצא מחוץ לבית אבל במרחק של שלושה צעדים. ממש ככה. כשמגיעים אלינו הביתה פוגשים שתי דלתות זו מול זו. הימנית מובילה למה שבעל הבית חשב שיהיה מחסן נחמד מבטון. הוא לא שיער לעצמו שמפה הדיירים שלו ינהלו את כלכלת הבית שלהם. 

צופית ואני עובדים כתף לכתף כבר כמה שנים, מהבוקר ועד הצהריים במשרד, ובחלק גדול של השבוע אנחנו חוזרים למשרד גם אחרי שדורון נרדמת עד חצות בערך. החריצות שלה מדבקת ואני מנסה להדביק את הקצב. היום היא מסיימת לעבוד, או לפחות מנסה לסיים כמה פרויקטים כדי שהיא תוכל להתחיל ולהתכונן ללידה ולא להשאיר קצוות פרומים.

כמו ילד שלומד ללכת אנחנו למדנו לעבוד יחד באותו המשרד, בהתחלה היינו רבים כמו שני הייטקיסטים שחולקים קיוביקל, אבל קבענו כללים (לדבר בטלפון מחוץ למשרד, מוזיקה באוזניות, לא לתופף על השולחן ועוד).

שנינו אוהבים את זה. הרבה פעמים אנחנו יכולים לשבת בלילה ולהרגיש שכלל לא נפגשנו למרות שהיינו צמודים כל היום. או שאנחנו מוזרים או שזו אהבה גדולה. 

עובדים
צילום: גלבוע דקר

13:00 

הבטן מקרקרת. עולה השאלה היומית: מה אוכלים? 

צופית מכריזה שהיום אין חגיגות, יש אורז מאתמול, היא תכין טופו. היא מטגנת אותו קלות והאוכל מוכן. לפני כמה חודשים הכנתי טבלה של "מה אוכלים היום?" שרק אני עומד בה. אבל אנחנו אף פעם לא רעבים אז זה בסדר. 

15:30 

אני קם מהמחשב, שוטף את הכלים של ארוחת הצהריים ומנקה את השולחן. לפני שצופית הרתה הבטחתי לה שאני אדאג לניקיון הבית כשהיא תהיה בהיריון ויהיה לה קשה. אני שוטף את הכלים ומדמיין את החיים העתידיים שלנו, לא יודע למה, זה מה שקורה לי לרוב עם זרם המים והסבון על הידיים. 

15:50

הכלים שטופים, עוזי כבר מוכן ליד הדלת כאילו הוא יודע לקרוא שעון, הכלב הזה. אני מתגנב לגן של דורון בשקט כמו כל יום, אוחז כל שנייה שדורון לא שמה לב אליי ועסוקה בשלה בזיכרון שלי. בא לי לזכור כל שניה איתה. 

ליד ההורים והילדים האחרים היא מתעקשת לנעול את הסנדלים לבדה ולסחוב על התיק על גבה – אני מתמוגג מזה בשקט. 

ילדה
צילום: גלבוע דקר

17:30 

הים זה המקום המושלם לבלות בו את אחר הצהריים באמצע השבוע, אבטיח ואפרסקים לילדים, בירה למבוגרים. בסופי השבוע אנחנו כבר לא מגיעים יותר לחוף, זה לא הכמות של האנשים כמו הזבל שהם משאירים על החול שפוגם בהנאה. למזלי יש לי את הזכות לעצור את יום העבודה בשעה 15:30 כל יום, ובימים יפים וחמימים ללכת לים עם המשפחה והחברים. אנחנו נשארים בחוף עד שהשמש כמעט נופלת למים, כשהבטן מתחילה להגיד שפירות ובירה זה נחמד אבל זה לא ארוחת ערב (במיוחד לא לילדים), אנחנו בוחרים אצל מי נלך לאכול. את הילדים אנחנו רוחצים עם צינור בחוף, הם נהנים מזה ואנחנו גאים בעצמנו שחסכנו את המקלחת בבית, כולם מרוצים. 

חוף הים
צילום: גלבוע דקר

20:30

דורון נכנסת למיטה אחרי ארוחת הערב, ייקח לי עוד כחצי שעה להרדים אותה. היא מבקשת "לבחור משהו" כדבריה, שיעזור לה להירדם ובוחרת בטרקטור. היא מבקשת שאספר לה על המשאית וסבא לייזר. היא כבר לא תכיר את אבי ז"ל ואני ממציא לה סיפור. היא אומרת: "הוא נוהג במשאית" ואני מספר לה על הנסיכה שהוא פוגש בדרך. ומתאפק.

ישנים
צילום: גלבוע דקר

21:00

היום כבה כמעט לגמרי. רוב ימי השבוע צופית ואני ניכנס למשרד ונמשיך לעבוד עד חצות, או שאני אלך לאימון אייקידו וצופית תקלח ותרדים (3 פעמים בשבוע). אבל זה היה יום ארוך, אז אנחנו מדליקים את המחשב ושמים פרק של "עובדה" כי אין סיכוי שנצליח לראות סרט ואני לא צופה בסדרות בתקופה של הרבה עבודה, זה ממכר מדי עבורי. חצי שעה אחר כך שנינו כבר רדומים, בחצות אני מתעורר, מעיר את צופית שאומרת שדווקא היה לה נוח להירדם על הכתף שלי, אני שמח לשמוע את זה. שניה אחר כך אני צריך לגרד הכתף הרדומה מהספה ואנחנו עוברים לחדש שינה, לא לפני שאני נכנס לחדר של דורון להציץ עוד פעם אחת ולראות אותה ישנה.

רוצים גם אתם להשתתף, לתעד יום בחייכם ולהיות אחד או אחת מעוד 365 ימים בחייהם של 365 אנשים? פנו ל-sivan.klingbail@gmail.com

סיון קלינגבייל

סיון קלינגבייל | |עוד 365 ימים

365 אנשים מתעדים כל אחד בנפרד יום אחד מחייהם. הבלוג מאפשר חשיפה לקריירות של אנשים אחרים, לאורח החיים של ישראלים ממקומות שונים ולדרכים המגוונות שבהן אנשים בוחרים לחיות.

אני סיון קלינגבייל, מגישה לשעבר בערוץ 10 וכיום עיתונאית עצמאית, כותבת ב"הארץ" וב"דה מרקר" ומנחה. מנסה כבר שנים להבין למה אנחנו קמים כל בוקר והולכים לעבודה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ