יום בחיי תומר רז, "אדם מיוחד אבל לא 'בעל צרכים מיוחדים'"

בן 44 מתל אביב במקור, מתגורר בכפר עידוד בנתניה ועובד בספורטן: "לכל אחד מאיתנו יש מגבלות וחשוב שנדע לקבל אחד את השני בלי סטיגמות"

סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פרופיל
קרדיט: גילי ניצן
סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל

"קוראים לי תומר רז, אני בן 44, גדלתי בתל אביב, ואני אדם מיוחד. ההורים שלי אומרים שאני הכי מיוחד. אני לא אוהב להגיד אדם עם צרכים מיוחדים כי יש לי בדיוק אותם צרכים כמו לכולם. 

"אני גר בכפר עידוד בנתניה כבר הרבה שנים, בדירה פרטית. בכפר גרה גם גליה חברה שלי ועוד הרבה חברים. 

"לפעמים בסופי שבוע אני נוסע לאמא שלי או אבא שלי אבל אף פעם לא אומר 'אני יוצא הביתה' כי פה זה הבית שלי".

היום של תומר רז הוא היום ה-152 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

05:30

השעון מצלצל וצריך לקום, אני רגיל לקום בשעה הזו ואוהב אותה. הכל שקט בחוץ ושומעים את הציפורים. בבוקר אני מכין לי קפה או מים, תלוי מה בא לי. מתלבש והולך לחדר האוכל.

קפה
צילום: גילי ניצן

06:00

חדר אוכל. אומר בוקר טוב לחברים שלי, לוקח ערכת אוכל והולך לתחנת האוטובוס. אני עובד בספורטן הוד השרון ומגיע לשם כל בוקר בארבעה אוטובסים, אבל זה לא נורא כמו שזה נשמע. הנהגים כבר מכירים אותי, שואלים מה נשמע ואומרים "בוקר טוב". כשאני באוטובוס אני אוהב להסתכל על הנוף.

08:00

מגיע לספורטן ומעביר שעון כדי שידעו שהגעתי. הולך למשרד להגיד בוקר טוב ומתחיל את יום העבודה שלי. מתחיל במגרש הטניס; מסדר ומנקה אותו ואחר כך עובר לאולמות החוגים. מסדר ציוד במקום, ומארגן את החדר לחוגים שיהיו היום. לפעמים יש אצלנו אירועים אז אני עוזר להכין ולסדר אותם.

הוא מחייך
צילום: גילי ניצן

09:00

אני עובד בספורטן כבר יותר מ-10 שנים. מי שאחראית עלי זו דניאלה. אני מת על דניאלה, היא תמיד מחייכת אלי, עוזרת לי ואומרת שאני יד ימינה. כשיש לי יום הולדת דניאלה תמיד עושה לי הפתעה, והיא והעובדים מביאים לי עוגה ומתנה. כיף לי בעבודה שלי ואנשים מקבלים אותי כמו שאני. אני מרגיש שהם כמו משפחה בשבילי.

עם העובדת
צילום: גילי ניצן

10:30

גומר לסדר את אולמות החוגים. יש לי סיפוק בעבודה שלי, אני חרוץ, אוהב לקום בבוקר וללכת לעבודה, לראות שכולם נהנים ועושים כיף ואני יודע שיש לי חלק בזה. הכי משמח אותי בעבודה שאני כמו כולם. אני מרגיש שאני עושה משהו חשוב ומקבל משכורת עבור העבודה שלי. עם הכסף שאני מרוויח אני קונה לעצמי בגדים ודברים שאני אוהב.

בעבודה
צילום: גילי ניצן
עורם כיסאות
צילום: גילי ניצן

12:00

מסיים את יום העבודה וחוזר לכפר עידוד. ישר מהאוטובוס אני הולך לחדר האוכל לארוחת צהריים עם החברים שלי. בזמן האוכל כל אחד מספר איך היה היום שלו. יש לי חברה שקוראים לה גליה ואני אוהב אותה. תמיד אנחנו יושבים יחד בחדר האוכל. 

13:30

אחרי האוכל אני הולך לדירה שלי להתקלח ולנוח קצת. אחר הצהריים יש לנו חוגים בכפר ואני משתתף בחוגי אזרחות, אמנות, תיאטרון, שעת סיפור והאזנה למוסיקה. אני אוהב את החוגים כי מעניין לי ואני עם חברים שלי. אבל הכי אני אוהב את חוג האמנות. 

היום יום מיוחד ואני לא הולך לחוגים, כי יש אירוע שקוראים לו "בגובה העיניים". צלמים צילמו אותי ואת החברים שלי, גילי ניצן הדובר שלנו ראיין אותנו, שאל אותנו מה אנחנו עושים, מה אנחנו אוהבים, מה החלום שלנו ומה המסר שלנו לציבור הרחב כדי שיקבלו אותנו כמו שאנחנו. היום ב-17:30 אני והחברים שלי שמשתתפים בפרויקט נצא למרכז העיר וכל אחד יעמוד ליד השלט שלו וידבר עם כל מי שיעבור ברחוב. יספר על החיים שלנו כאנשים מיוחדים. אז אני מתרגש.

16:30

מתלבש ומתכונן ליציאה לעיר. מחכה עם החברים שלי להסעה. עולים למיניבוס ונוסעים למרכז העיר.

17:30

יורד מהמיניבוס ומחפש את השלט שלי, אני עוזר להקים את דוכן המשתלה של כפר עידוד ומסדר את הצמחים והסלים על השולחן. גילי פוגש אותי ולוקח אותי לראות את השלט שלי. וואו, זה שלט ממש גדול. יש תמונה שלי שיצאה רצינית. השלט בגובה שלי ואני כאילו מסתכל בראי.

18:00

סגנית ראש העיר מגיעה וגם הורים ואנשים שסתם טיילו ברחוב. אני מחלק לאנשים פליירים של המשתלה שלנו, מציג את עצמי ומספר להם מי אני. הם עוצרים ומסתכלים בשלטים שלי ושל החברים שלי ואומרים כל הכבוד. אני חושב שזה מאד חשוב שיכירו אותי ואת החברים שלי, שידעו שכולנו אותו דבר ויקבלו אותנו כמו שאנחנו. יש מוסיקה, הרבה אנשים עוצרים וקונים מהשתילים שאנחנו מכינים במשתלה, קונים סלים של עידוד שהחברים שלי מכינים וממש כיף לנו פה.

חברים
צילום: גילי ניצן

20:00

אחרי הברכות ואחרי שהצטלמנו אנחנו חוזרים לכפר. עוברים בחדר האוכל ולוקחים ארוחה ארוזה. בדרך כלל כולם אוכלים בחדר האוכל אבל היום בגלל התערוכה לוקחים ארוז.

20:30

הולכים לדירה שלי, גליה חברה שלי ועוד כמה חברים באים אלי לדירה, אנחנו שומעים מוסיקה, צוחקים ומחליפים חוויות מהתערוכה שהיתה. 

21:30 

הולך לישון. 

לכם אני רוצה להגיד, אני אדם מיוחד, כולנו מיוחדים. יש לי חיים טובים ומאושרים, אני גר עם החברים שלי בכפר עידוד אבל בדירה פרטית משלי, אני אוהב שחברים שלי גרים לידי וכיף לנו, יש לנו המון פעילויות וחוגים ואנחנו מבלים בעיר מתי שאנחנו רוצים. אני עובד וזה עושה אותי מאושר. מקבלים אותי כמו אדם רגיל ועוזרים לי כשאני צריך עזרה. אני אומר לכם - קבלו אותנו כמו שאנחנו, קבלו את החברים שלי ואותי, אנחנו בדיוק כמוכם. לכל אחד מאיתנו יש מגבלות וחשוב שנדע לקבל אחד את השני בלי סטיגמות.

רוצים גם אתם להשתתף, לתעד יום בחייכם ולהיות אחד או אחת מעוד 365 ימים בחייהם של 365 אנשים? פנו ל-sivan.klingbail@gmail.com

סיון קלינגבייל

סיון קלינגבייל | |עוד 365 ימים

365 אנשים מתעדים כל אחד בנפרד יום אחד מחייהם. הבלוג מאפשר חשיפה לקריירות של אנשים אחרים, לאורח החיים של ישראלים ממקומות שונים ולדרכים המגוונות שבהן אנשים בוחרים לחיות.

אני סיון קלינגבייל, מגישה לשעבר בערוץ 10 וכיום עיתונאית עצמאית, כותבת ב"הארץ" וב"דה מרקר" ומנחה. מנסה כבר שנים להבין למה אנחנו קמים כל בוקר והולכים לעבודה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ