שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל
00
קרדיט: אברי רווה

"שלום, אני אברי רווה. בן 42, בן זוגו של שגיא ואב לאורי (4) ומתן (שלושה חודשים) שנולדו בתום תהליך פונדקאות בארה"ב. אנחנו גרים בתל אביב מזה עשור. נולדתי ברחובות, יש לי עוד שישה אחים (אני הצעיר ביותר) ובמשך שנים רבות חשבתי שלא יהיו לי ילדים. בשלב מסוים הבנתי שאני רוצה, והיום אני מודה על כך (לפעמים)".

"אני מומחה בכירורגיה פלסטית. עברתי מסלול ארוך מאד של לימודי רפואה בירושלים והתמחות עד שהגעתי לשגרת יומי הנוכחית. אני אוהב להיות במחיצת אנשים שמחים ומצחיקים שגורמים ליום שלי להיות מואר. לשם כך גייסתי את אחיינית שלי לעבוד לצדי בקליניקה. לצערי, שגרת היום כוללת הרבה טיפולים וניתוחים ופחות זמן משפחה".

היום של אברי רווה הוא היום ה-185 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

06:30

אורי ואני ערים אחרי לילה שבו שגיא היה ער עם מתן. עכשיו הם ישנים. אורי אוהב שוקו בכוס כתומה עם קשית כחולה. הוא מאשר לי שהשוקו "לא קריר ולא חמים, הוא טעים" ואז אני יכול להתרווח ולשתות את הקפה לי (מעט חלב, מעט סוכר).

9
צילום: אברי רווה

06:45

שגיא שונא לשטוף את הבקבוקים של מתן בגלל ריבוי החלקים שבהם. אותי הפעולה הזו דווקא מרגיעה מאד, אז אני שוטף אותם. ריבוי הבקבוקים בכיור גורם לי להבין ששגיא ישן מעט מאוד הלילה. הם מדד מצוין לרמת העייפות שלו.

8
צילום: אברי רווה

07:15

בוקר חדש ושקט. ירדתי אל הרחוב והפריחה הצהובה מולי גורמת לי לחייך. תמיד אהבתי פרחים. בגיל שלוש סירבתי ללכת לגן לפני שקטפתי פרחים לגננת עם השכנה שלנו, בקה קרלג'אנו. בעלה, לזר, עבד במכון ויצמן. שם נהגנו לקטוף פרחים ורודים וסגולים כמו שאני אוהב עד היום.

7
צילום: אברי רווה

07:40

מגיע לסניף קופת חולים מכבי ברמת החייל. לקח לי מלא זמן לקבל כאן תקן. בימי שישי אני מקבל ב"מרפאה הגאה" בתל אביב ועוסק בין היתר בניתוחי טרנסג'נדרים. אני אוהב את הגיוון הזה. מצד אחד, טיפול באוכלוסיה הטרוגנית. מצד שני, טיפולים אסתטיים.

אוהב בעיקר את השקדים והאגוזים מהמבחר שבתמונה. במצבי רעב מתקדם אני גם מאביס את עצמי בתמר שמנמן ולח.

6
צילום: אברי רווה

14:00

בדרך למכון הכושר שלי לאימון. הפעם אהיה לבד. המאמן שלי נסע לחו"ל. גאה בעצמי על כך שלא ויתרתי. אני תמיד במלחמה עם עצמי על דברים שאני לא אוהב לבצע אבל עושים לי טוב בסוף (דיאטה, מכון כושר, בוטוקס).

אחרי האימון מתרחץ והולך לקליניקה שלי. בדרך חוטף איזה מאכל רווי חלבון מתועש. לא בישלנו השבוע כלום בבית...

5
צילום: אברי רווה

15:15

את הקליניקה שלי פתחתי לפני כשנה וחצי, אחרי ארבע שנים שבהן עבדתי בקליניקה אחרת. אופירי ואורפז בקבלה (ישששש!) רוב הפציינטים היום מגיעים לביקורות אחרי ניתוח. אני אוהב ביקורות. חלמתי להיות רופא מגיל שלוש. לא היו לי במשפחה רופאים, אבל ההורים שלי חלו כבר כשהייתי ילד. אמא לקתה בסרטן השד כשהייתי בן שמונה ואבא היה מטופל בדיאליזה בגלל סיבוכי סכרת מאז שאני זוכר את עצמי.

הבחירה בכירורגיה פלסטית נבעה מהעובדה שהיא משלבת הרבה דברים שאני אוהב. קודם כל, כירורגיה - תחום מלא אדרנלין וסיפוק מהיר. דבר שני, עיסוק בשיפור איכות החיים ופחות בהצלתם (פרט לכוויות). דבר שלישי, זה התחום היחיד ברפואה ששייך גם לאמנות. כשאני מספר מה המקצוע שלי, השיחה כמעט תמיד תסוב סביב זה, בעיקר בגלל שהענף שבו אני עוסק הוא אסתטיקה.

18:15

זרי פרחים מגיעים לקליניקה. כשהזרים מגיעים אני מרגיש כמו ילד קטן שקיבל הפתעה. אין על פרחים! כן, כבר ציינתי את זה, אבל אולי לא הסברתי עד כמה הם גורמים לי אושר. הצבעים, הרעננות, התמימות, המורכבות והפשטות - כל אלה גורמים לי לרצות להיות במחיצתם כמה שיותר. יש לי שוזרת שעושה את הזרים הכי יפים. תמיד תהיה בהם א-סימטריה וערבוב בין פרחים תמימים למתוחכמים יותר. 

4
צילום: אברי רווה

19:00

יוצא מוקדם היום. חייב לקחת מהדואר את תעודת הזהות החדשה שלי. קיוויתי שהיא תגיע עם שליח, כמובטח, אבל לא. לא יכול לסבול ביורוקרטיה. זה עושה לי לא טוב בבטן. דווקא במשרד הפנים קבעתי תור מראש והלך חלק ללא בעיות.

3
צילום: אברי רווה

נחמד לצאת מהמרפאה כשעדיין אור. מבחינתי, הסיבה היחידה לאהוב את הקיץ זה שעות האור המאוחרות. כמובן שהגעתי לדלתיים סגורות בדואר. לא עדכנו בגוגל את שעות הפתיחה של הסניף. לא נורא, אגיע מוקדם היום להיות עם שגיא והילדים. שגיא ואני יחד יותר מ-15 שנים. נפגשנו כשהוא היה סטודנט שנה ראשונה ב"בצלאל" ואני הייתי סטודנט שנה חמישית בגבעת רם.

19:15

הגעתי. כיף לשמוע את אורי מכריז מהסלון "אבא ארמי הגיע". רואה את המשפחה שלי. אושר מהול במצפון כבד של אבא שבקושי נמצא בבית.

2
צילום: אברי רווה

שגיא הוא מאייר מוכשר ואבא מקסים שכל אחד היה מאחל לעצמו. איך הוא מצליח לחייך ככה אחרי יום עמוס כזה בלי קייטנה... אני לא הייתי עומד בזה יותר מעשר דקות. מחבק ומנשק את כולם. מרגיש בר מזל שזאת המשפחה שלי. זכיתי.

1
צילום: אברי רווה

20:30

השכבה של אורי. בשעות שבהן הוא עייף הוא הכי חמודי וכייפי. הוא מחבק ומנשק ומספר לי מה עבר עליו היום. הוא מאד ורבלי ומפתיע אותי כל יום מחדש עם אוצר המלים המשודרג שלו. הוא לא אוהב להירדם במיטה שלו. בהתחלה זה היה קולב הבגדים שהפריע לו, אחר כך הוחלפו מספר מנורות לילה, ואז הגיע תירוץ אחר. בקיצור, הוא נרדם אצלנו ואז אנחנו מעבירים אותו. הפעם גם אני נרדמתי איתו. לילה טוב אורי!

רוצים גם אתם להשתתף, לתעד יום בחייכם ולהיות אחד או אחת מעוד 365 ימים בחייהם של 365 אנשים? פנו ל-sivan.klingbail@gmail.com

סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל |עוד 365 ימים

365 אנשים מתעדים כל אחד בנפרד יום אחד מחייהם. הבלוג מאפשר חשיפה לקריירות של אנשים אחרים, לאורח החיים של ישראלים ממקומות שונים ולדרכים המגוונות שבהן אנשים בוחרים לחיות.

אני סיון קלינגבייל, מגישה לשעבר בערוץ 10 וכיום עיתונאית עצמאית, כותבת ב"הארץ" וב"דה מרקר" ומנחה. מנסה כבר שנים להבין למה אנחנו קמים כל בוקר והולכים לעבודה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ