סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל
00
קרדיט: פלורה צפובסקי
סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל

"אני פלורה צפובסקי, בת 36, נשואה ואמא לדורותיאה בת השנתיים. עיתונאית אופנה, אוכל ותרבות ומרצה באוניברסיטת האקדמיה לאמנות (AAU) בסן פרנסיסקו. עד לפני שבע שנים הייתי תל אביבית, אבל אז מצאתי את עצמי בחוף המערבי, מנהלת זוגיות עם בחור אמריקאי שהכרתי במקרה בטיול בארה"ב. מאז הוא הפך לבעלי".

"אני גרה בברקלי אבל אומרת לכולם 'סן פרנסיסקו' (זה מעבר לגשר) כי אני מבלה בעיר את רוב היום. כותבת על אופנה ותרבות ב-San Francisco Chronicle, על אוכל בריא למגזין Bon Appetit, על טיולים למגזין Afar ועל מה שקורה בארה"ב למגזינים ועיתונים בישראל. כשאני לא כותבת או מלמדת, אני קוראת ומקוששת השראה בכל מקום. לפעמים זה אומר בהייה בנטפליקס, לפעמים התרוצצות בלתי פוסקת בין אירועים ומפגשים בגלל המחשבה שאפספס משהו מעניין. משקיעה יותר מדי זמן באינסטגרם שלי ומספרת לעצמי שזה ממניעים אסתטיים". 

היום של פלורה צפובסקי, הוא היום ה-203 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

07:40

מתעוררת משעון מעורר. יוצאת לסלון ומגלה שם, כרגיל, ים של צעצועים. ת'איה ערה כבר שעה בערך והיא משחקת עם בעלי. אמא שלי מבקרת אצלנו, אז הבוקר המוקדם מתחלק בינה לבינו וזה אומר שאני יכולה לישון קצת יותר מאוחר. אני מאוד אוהבת להיות אמא אבל לקום מוקדם אני שונאת. עוד לפני צחצוח השיניים, אני משחקת עם ת'איה קצת. גיל שנתיים הוא גיל פראי ובמקום התכרבלות ונשיקה, מקבלת נגיחה. 

11
צילום: פלורה צפובסקי

08:30

בזמן שבני משפחה טובים מעסיקים את הבת בצעצועים, שירים ברוסית ותרגילי קרקס מאולתרים, שותה קפה עם חתיכת העוגה האחרונה שנשארה מהמסיבה שעשינו שלשום. לפני שעברתי לכאן, האמנתי כמובן שהאמריקאים קרים, לא אמינים, לא יעזרו לך אם תפלי ברחוב וכו' וכו'. כעת אני יודעת שזו קלישאה (שמרגיזה אותי). צריך לדעת לבחור את האנשים הנכונים. מאז שעברתי לכאן אני עובדת מאוד קשה בתחזוק מעגל חברים ששווה לטרוח עבורם.

אנחנו טסים לישראל מחרתיים וצריך להחזיר ספרים לספרייה. לכן, אני קוראת תוך דילוג עמודים ולעיסה את אחד הטקסטים האחרונים בספר האהוב עלי מתוך אלה ששאלתי לאחרונה: The Unspeakable של מייגן דאום. הכתיבה שלה מעולה. אני חושבת שכל ספרי ההגות שנשים כתבו אי-פעם הם קצת עצובים. 

10
צילום: פלורה צפובסקי

09:20

ב-Uber בדרך לסן פרנסיסקו. הנסיעה יכולה לקחת בין חצי שעה לשעה, תלוי בפקקים הארורים על הגשר. Uber זה פינוק די יקר, בדרך כלל אני נוסעת ברכבת, אבל היום יש לי יום ארוך והשארתי את האוטו לאמא שלי. היא תקפיץ את ת'יאה לגן. אני נוסעת ה-Uber הגרועה בעולם: מבקשת מיד שיכבו את המזגן, מבקשת מיד שיכבו את המוזיקה ולא מדברת עם הנהג. אני נוהגת כל כך הרבה שעד שיוצא לי לשבת ולבהות בנוף (או בטלפון) אני מעדיפה שקט מוחלט. תוך כדי הנסיעה עונה למיילים. 

9
צילום: פלורה צפובסקי

10:00 

מגיעה ל-AUU. זה מוסד להשכלה גבוהה עם קמפוסים מרובים בעיר. הצטרפתי לצוות בית הספר לאופנה לפני שנה ואני מלמדת קורסים על מדיה חברתית ועיתונות אופנה בכיתה ואונליין. היום יש לנו ביקורות אמצע. המנהלת התוכנית ואני נשב נעשה חוות דעת על מצגות של תלמידי תואר שני, בתקווה לכוון אותם לפרויקט גמר מוצלח.

התלמידה הראשונה מתקשרת אלינו מרחוק. היא ברזילאית אנרגטית שעושה סרטוני יוטיוב וחולמת על מגזין משלה. בזמן שהיא מחכה ב"חדר המתנה וירטואלי", אני תוהה איך לומר לה בעדינות שהאנגלית שלה חייבת להשתפר. לוקח למנהלת ולי כמה דקות לגבש את הניסוח הנכון. אנגלית היא שפה חמקמקה וכדי להרגיש אותה מהבטן צריך לעשות המון גוגל על מלים שנשמעות מוכרות, אבל אומרות משהו אחר לגמרי ממה שחשבת. 

13:00

התלמיד האחרון הגיע באופן אישי לחוות הדעת. זו הפעם הראשונה שכף רגלו דורכת בקמפוס. הוא אמריקאי ילידי שכותב על אופנה מהזווית הייחודית שלו וגר בפיניקס, אריזונה. הוא מפחד שימתגו אותו כ"אינדיאני" ואנחנו משוחחים מהו החלק הנכון של הזהות בקריירה העיתונאית. השיח על identity הוא שיח לוהט בארה"ב. כל אחד רוצה ייחוד שלו, אבל הואיל וזו מדינה עצומה - זהותו של אחד אינה חייבת לבוא על חשבון זהותו של אחר.

8
צילום: פלורה צפובסקי

14:30

מגיעה ל-The Wing, חלל עבודה לנשים שהצטרפתי אליו מוקדם יותר השנה. בעבודת הפרילאנס יש המון ניהול עצמי וצורך מתמיד בלהיות מתוחכמת, חדה ומפוקסת יותר. בסוף 2018 התחלתי להתגעגע לתחושת ההגעה למשרד, אבל בלי שמישהו יחפש אותי או יחייב אותי להיות שם. פעם זה נראה לי מופרך לשלם על משהו שאפשר להשיג בחינם, אבל מאז שנפתח הסניף הזה דעתי השתנתה. חלל העבודה שלי עונה בדיוק על הצרכים שלי.

משאילה לפטופ ועובדת קצת, אבל בעיקר מפטפטת עם מכרות שעובדות בחלל. מספרת להן שאחזור בעוד חודש, אני טסה לארץ. הן אומרות שיתגעגעו ואני מאמינה להן. 

7
צילום: פלורה צפובסקי

15:30

בחלל העבודה יש מקלחת. אף פעם לא התקלחתי כאן, למה לא היום? 

6
צילום: פלורה צפובסקי

16:15

מגיעה באיחור למסעדת קז'ואל חדשה בעיר לצורך כתבה על מעדנים יהודיים טבעוניים. יש פה כמה מנות טבעוניות בתפריט. פוגשת את היחצ"נית, קת', ואת הידיד שלי רוברט. הוא יעזור לי בטעימות מבלי שארגיש שבא לי למות. מזמינים פיתה עם בשר, פלאפל עם נקניקיה בפנים ורוטב עמבה בצד, ואת "הכוכב הטבעוני" - כיסוני תפוחי אדמה ממולאים באבוקדו ואשכולית. כמו שזה נשמע - כך גם הטעם.

הקירות הכחולים של המסעדה מרגיעים אותי עד למצב של חצי שינה. שמתי לב שהעיצוב הלבן, הסופר-נקי, שהיה אופנתי במסעדות עד לפני כשנתיים, מתחלף בגרסה מכובסת של גווני פסטל משנות השישים. טרם החלטתי מה דעתי בנושא. 

5
צילום: פלורה צפובסקי

17:30

צועדת לבר שנמצא לא רחוק לאירוע פרידה מלורה, העורכת שלי ב-San Francisco Chronicle. היא עבדה בעיתון 20 שנה. לא נרחיב פה על עורכים, אבל בואו נגיד שיש כל מיני סוגים. לורה היא מהסוג המשובח ביותר וזו שבזכותה פרסמתי את הכתבה הראשונה שלי בעיתון אמריקאי מכובד.

מגלה שלכל העיתונאיות סביב השולחן אין ילדים וכנראה לעולם לא יהיו. פריט המידע הזה יעסיק אותי עד סוף היום. בארה"ב, אל-הורות היא תופעה שכיחה אצל נשים במקצוע שלי, מיוחד אצל אלה שמצליחות מאוד. אני תוהה למה ומה מוביל למה - ההצלחה להיעדר הילדים או היעדר הילדים להצלחה? מקווה שזו אופציה א'. אגב, למייגן דאום גם אין ילדים. 

19:00

ברכבת בדרך הביתה. הפעם אין בקרון תמהונים וקבצנים, רק אנשים שבוהים בטלפון. אני גם בוהה בחוסר מעש וכועסת על עצמי. בודקת את האינסטגרם, קוראת בפייסבוק, בודקת מיילים וחוזר חלילה. הרגל מגונה שאין לי כל דרך להיפטר ממנו.

3
צילום: פלורה צפובסקי

19:30

לוקחת עוד Uber מהרכבת ומגיעה הביתה לסוף האמבטיה של ת'איה. בעלי תמיד אחראי על הרחיצה, וגם היום אני תופסת אותו כולו רטוב כשהוא ישוב למרגלות האמבטיה. ת'איה מרוצה ומסרבת לצאת. בסוף אנחנו דגים אותה משם, מלבישים בפיג'מה, נותנים לה את השמיכה שאהובה עליה, ואני מספיקה להגניב כמה נשיקות כי היא כבר עייפה. משכיבים ויוצאים מהחדר. 

2
צילום: פלורה צפובסקי

20:30

דיברתי קצת עם אמא. זה ממש לא מובן מאליו שיש אמא באותו אזור זמן ואפשר לדבר איתה עם כלום. מתיישבת לעבוד, העיניים קצת נעצמות אבל הדדליין לכתבה על המעדניות היה עוד הבוקר. לתגבור לוקחת דובדבנים וגבינה משמינה מאוד למראה. אם יש גבינה במקרר, היא תיגמר מהר ואני אהיה זו שתהיה אחראית לכך. זה נורא, גבינה. 

23:00 

סיימתי לעבוד אבל עדיין ליד השולחן. אני כותבת יומן מגיל 14 ומפנטזת שפעם אתיישב ואקרא את הכול מהתחלה. בינתיים, אני מסתפקת בכתיבת הלבטים, המחשבות והתוכניות לעתיד. תמיד בעט פיילוט שחור V5, תמיד. היומן שלי תמיד בעברית למרות שכאן השבוע לא מתחיל ביום ראשון. עוד יומיים בשעה הזו אהיה בישראל. 

1
צילום: פלורה צפובסקי

00:30

נרדמת מאוחר מדי, בלי סדרת טלוויזיה שתשתיק את המחשבות. על תקן עזרי הרדמה: תהיות על המחר ומחשבות על כך שפלאפל ונקניקיה לא נועדו להיות ביחד.

רוצים גם אתם להשתתף, לתעד יום בחייכם ולהיות אחד או אחת מעוד 365 ימים בחייהם של 365 אנשים? פנו ל-sivan.klingbail@gmail.com

סיון קלינגבייל

סיון קלינגבייל | |עוד 365 ימים

365 אנשים מתעדים כל אחד בנפרד יום אחד מחייהם. הבלוג מאפשר חשיפה לקריירות של אנשים אחרים, לאורח החיים של ישראלים ממקומות שונים ולדרכים המגוונות שבהן אנשים בוחרים לחיות.

אני סיון קלינגבייל, מגישה לשעבר בערוץ 10 וכיום עיתונאית עצמאית, כותבת ב"הארץ" וב"דה מרקר" ומנחה. מנסה כבר שנים להבין למה אנחנו קמים כל בוקר והולכים לעבודה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ