יום בחיי אמה זהר - באתי לגרמניה עבור מטרה, לא בשביל ליהנות

בת 37, נשואה ואם לאחת, היסטוריונית ופוסט דוקטורנטית, גרה בברלין עם הילדה בזמן שבעלה בשנת השתלמות בבריטניה, החליפה 200 מ"ר על חצי דונם ב-50 מ"ר בלי מקרר, קניות עושים ליום אחד

סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
00
קרדיט: אמה זהר
סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל

"שמי אמה זהר. בת 37, אמא לגליה (10) ואשתו של עופר. היסטוריונית פוסט-דוקטורנטית במכון המחקר מקס פלאנק בברלין. לובשת (כמעט) רק שחור, תמיד מסדרת את המיטה בבוקר ואף פעם לא הולכת לישון כשיש כלים בכיור".

היום של אמה זהר הוא היום ה-214 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

05:54

השעון המעורר אמור לצלצל עוד שש דקות, אבל אני כבר ערה. תמיד מכוונת אותו ותמיד מתעוררת לפניו. לשמחתי, מאז ספטמבר הזריחה מאוחרת יותר וב-06:00 יש כמות אור שהולמת את השעה. בקיץ, כבר ב-04:00 העולם נראה כאילו הוא מוכן לפעולה.

בעיניים חצי עצומות אני שולחת הודעת בוקר טוב לבעלי שגר בבריטניה, ומתארגנת בשקט. יש לי שעה עד שאצטרך להעיר את הבת שלי, כך שכל דקה מחושבת. מתקלחת, מתלבשת, מכינה אוכל לבית הספר ולעבודה, סידור קצר של הבית ואז מגיע הרגע שאני הכי אוהבת וגליה הכי שונאת - להסיט את הווילון בחדר השינה ולבשר לה על בוא הבוקר.

גליה מסמנת לי ביד שהיא רוצה עוד שתי דקות. בזמן הזה אני מתיישבת לידה ומלטפת לה את הפנים, דבר שכבר לא ממש אפשרי בזמני ערות כשגיל ההתבגרות בפתח. כמובן שאחרי שתי דקות היא מבקשת עוד שתי דקות ואני מאפשרת לה מרחמים.

10
צילום: אמה זהר

07:30

עופר הוא רופא שנמצא כעת בשנת השתלמות. מכיוון שאנחנו בברלין, כל בוקר נפתח בשיחת וידאו בוואטסאפ. גליה הכינה לעצמה מתקן מיוחד שמחזיק את הסמארטפון וכך היא יכולה לדבר איתו בזמן שהיא אוכלת ארוחת בוקר. במקביל, אני מנסה לקבוע לעצמי פגישה במשרד הזרים כדי להסדיר את מעמדי בגרמניה. בעוד חודש בדיוק תפוג אשרת התייר שלי והדבר האחרון שבא לי זה להיות כאן שוהה בלתי חוקית.

07:45

יוצאות לדרכנו. גליה לומדת בבית ספר נהדר, ממש דקה הליכה מהבית. שיטת הלימוד בבית הספר קצת שונה ממה שאנחנו רגילים בארץ - הכיתות רב-גילאיות ובכל כיתה משולבים עד שלושה ילדים עם צרכים מיוחדים (בסך הכל 25 תלמידים בכיתה ושתי מורות). לשמחתנו הרבה, המורה של גליה עבדה כמה שנים בבריטניה ומשקיעה המון מאמץ בלימודי אנגלית. מרבית הילדים הגדולים בכיתה דוברי אנגלית לא רעה, כך שלגליה מאוד קל להסתגל. חיינו שנתיים בבריטניה, היא דוברת אנגלית. לפעמים אני תוהה אם כשהיא תגדל היא תברך או תקלל אותנו על חוויות ילדותה.

9
צילום: אמה זהר

08:15

U3 (אחד מקווי הרכבת התחתית) לעבודה. אני היסטוריונית. כן, יש מקצוע כזה. לקח לי הרבה שנים להרגיש מספיק נוח לומר שאני היסטוריונית. עד אמצע הדוקטורט עוד הייתי אומרת שאני סטודנטית להיסטוריה של עם ישראל. אבל אז הגעתי לגיל שזה כבר קצת מוזר להיות סטודנטית, אז עברתי לדוקטורנטית.

8
צילום: אמה זהר

לומר "אני היסטוריונית" זאת דרך נפלאה לשבור את הקרח במפגש עם אנשים חדשים. כולם מתעניינים מיד בתחום המחקר שלי ומספרים שהם נורא אוהבים היסטוריה או שהציון הכי נמוך שלהם בבגרות היה בהיסטוריה. גם שלי, אגב (אם לא מחשיבים את הנכשל בשלוש יחידות מתמטיקה).

הדרך לעבודה די ארוכה. אני תמיד חמושה בספר. גיליתי שזה נורא כיף לקרוא ברכבת ספרים בעברית. הגרמנים משתדלים שלא לבהות בזרים אבל הם ממש לא מצליחים להוריד את העיניים מהספר עם הסימנים המוזרים שאני מחזיקה ביד. אותי זה ממש משעשע. עכשיו אני קוראת את הספר הנהדר של מרים זדוף על יהודים ותרבות המרחצאות בבוהמיה.

09:00

הגעתי למשרד. אני עובדת והמשרד שלי ממוקם בבניין מודרני שכולם נורא גאים בארכיטקטורה שלו. אני עדיין מסתגלת אליו... מה שבטוח הוא הרבה יותר קל להתמצא כאן מאשר באוניברסיטה העברית.

בין הקירות המוזרים האלה אני אמורה לכתוב ספר, אבל גם כמה מאמרים יתקבלו בברכה. נושא המחקר שלי הוא הדרך השנייה שלי לשבור את הקרח עם זרים: "הנאה יהודית בפולין בין שתי מלחמות העולם". (שתיקה). זה נשמע מוזר, אני יודעת, אבל יהודי פולין חיו לפני שהם נרצחו בשואה. אני כותבת על האנשים הפשוטים ועל מה שעשה להם כיף בחיים, כמו ששרה רונה קינן: "דברים שאפשר בלעדיהם אבל נעים יותר איתם".

7
צילום: אמה זהר

11:00

ארוחת בוקר. אני מהאנשים שלא אוכלים ארוחת בוקר בבוקר. בישראל זה היה סלט עם טחינה וביצה קשה. כאן צריך לנצל את היצע פירות היער המטורף ולכן "ארוחת הבוקר הגרמנית שלי" כוללת דייסת צ'יה, פירות יער ואגוזים. בישראל הייתי שותה מים מהברז עם חצי לימון סחוט. כאן קר לי, ולכן המים הפכו למים חמים והלימון הסחוט לפרוסת לימון.

6
צילום: אמה זהר

ב-12:30 חבריי למכון כבר הולכים לארוחת צהריים. לא מצטרפת אליהם בגלל שהביורוקרטיה הגרמנית מעכבת את החוזה לצהרון של גליה. התוצאה: היא מסיימת ללמוד ב-14:00 אז אני עובדת בינתיים ימים קצרים.

13:00

מאוד גאה בעצמי! הצלחתי לסיים לערוך מאמר שהדד-ליין שלו עבר כבר לפני כמה שבועות (אל דאגה קיבלתי הארכה). שולחת את המאמר לקולגה שיקרא ויעיר את הערותיו.

5
צילום: אמה זהר

13:15

יוצאת הביתה. מחזיק המפתחות שלי מתאים לנושא המחקר שלי, אבל בעיקר מזכיר לי בכל פעם שאני מתבאסת ממשהו כאן שיש מטרה לתקופה הזאת בגרמניה, והיא לא ליהנות.

4
צילום: אמה זהר

14:00

קניות בסופר. אף פעם לא גרתי בעיר. כלומר, נולדתי בבאר שבע (אבל עזבתי בגיל 3), גרתי בירושלים בצבא (שרתתי ב"יד ושם") וכסטודנטית גרתי בחיפה. אבל בואו נודה על האמת: לא באר שבע, לא חיפה ולא ירושלים הן באמת ערים. בשלושתן יש תחושה של כפר קטן. ברלין היא העיר האמיתית הראשונה שאני גרה בה.

אחד הדברים הראשונים שלמדתי זה שקניות עושים פעם ביום ולאותו יום בלבד. בדירה שלנו יש מיני בר ולא מקרר אמיתי, כך שגם אם הייתי רוצה למלא במוצרים, כפי שהייתי עושה בישראל, לא באמת היה לי מקום. היום נאכל פסטה ברוטב שמנת פטריות. על כן קונים פסטה (ללא גלוטן), שמנת ופטריות.

14:30

מגיעות הביתה. גליה רעבה ולי, כיאה לנערת כפר, יש צלצולים באוזניים משאון העיר. בישראל אנחנו גרים ביישוב הקהילתי רקפת שבגליל התחתון. 200 מ"ר על חצי דונם, שני כלבים (חול וארה), אין סוף עצי פרי, נוף מהמם להר שכניה ורכס יודפת. כאן אנחנו בדירת 50 מ"ר עם נוף לבית של השכנים ושני עציצי צמחי תבלין שנבלו ונזרקו כלאחר כבוד לפח.

הפסטה מוכנה. יש אפילו כמה ירקות לסלט קטן ליד.

3
צילום: אמה זהר

16:00

שיחה עם עופר.

16:30

שיחה עם אמא. מקבלת עדכון קצר על מצב הכלבים (צירוף השמות שלהם הוא שם של מחלה). הם נשארו בישראל ועברו לאחריותה הבלעדית. היא לא מודה בזה, אבל עמוק בלב היא מאוד אוהבת אותם.

2
צילום: אמה זהר

17:00

יוצאות לטיול באופניים. כלומר, גליה באופניים ואני מדדה אחריה. הכל מאוד זול בגרמניה, אבל האופניים יקרים נורא. לכן רק גליה היא בעלים של כלי תחבורה אצלנו. עופר ואני נקנה לעצמנו אופניים כשנהיה פחות לחוצים כלכלית.

משכנעת את עצמי שההליכה המהירה אחרי גליה זה במקום הריצות הארוכות שהייתי מקפידה עליהן בישראל. הטיול תמיד נגמר בפארק שליד הבית. אנחנו משחקות טאקי או פריזבי שעה, מרגישות קצת טבע ואז חוזרות הביתה. היום הארכנו את הטיול כדי שאצטלם עבור האשרה החדשה. על הדרך הצטלמנו יחד. גליה לא יכולה לסרב למצלמות.

1
צילום: אמה זהר

19:00

מקלחות. אמרתי כבר מאה פעם את המשפט "גליה, תיכנסי בבקשה להתקלח".

19:30

אין דרישה לארוחת ערב.

20:00

זמן מסכים. לגליה מותר לראות פרק או שניים מסדרה לבחירתה לפני השינה. בדרך כלל זה מלווה בשוקולד או סוכריות גומי. מפה ואילך אני מאבדת כל יכולת להפעיל סמכות פרט לדרישה לצחצח שיניים. נראה לי שהיא מבינה את זה. מציצה במסך ומנסה סימולטנית לקרוא ספר.

22:00

גליה כבר ישנה. שכמי שנשואה כבר 13 שנה לרופא, אני מודה שלא מוזר לי להיות בלעדיו בלילות. שש תורנויות בחודש לא נחשב לחודש קשה. אבל מאז שעברנו לכאן והוא לשם, הלילות קצת מייאשים אותי. מנסה להזכיר לעצמי שיש מטרה לתקופה המטורפת הזאת, ושוב: לא באנו לפה כדי ליהנות.

החלטנו להתפצל בגלל שקיבלתי את המשרה בברלין. התכנון המקורי היה לעבור לבריטניה אבל לא יכולתי לסרב להצעה הזו. למרות שעופר אזרח גרמניה, הוא לא דובר גרמנית ועל כן לא יכול לקבל כאן רישיון. החלטנו שהוא יעשה את ההשתלמות שלו שם, וגליה ואני נחייה כאן. כרגע זה פחות מאתגר כי אפשר לטוס במחירי רצפה. בשנה הבאה, כשעופר יחזור לישראל, יתחיל האתגר האמיתי.

אני חושבת שברגע שבחרנו בקריירות האלה, היה לנו ברור שיהיו לנו חיים מאתגרים ושנצטרך לחשוב באופן יצירתי כדי לעמוד בכללי המשחק המקצועיים. כך שבמובן מסוים לא בחרנו לחיות ככה. הקריירה דורשת סגנון חיים מסוים. אנחנו יודעים שזה הימור שאולי לא ישתלם (מספר התקנים במדעי הרוח בישראל ובעולם כל כך קטן, שהסיכוי לקבל תקן אקדמי הוא אפסי), אבל אנחנו מוכנים לקחת אותו כי אנחנו מאמינים שצריך לעשות דברים עד הסוף. בסוף, אנחנו נהנים מהעבודות שלנו ומרגישים שזה חלק בלתי נפרד מהזהות שלנו וממי שאנחנו.

רוצים גם אתם להשתתף, לתעד יום בחייכם ולהיות אחד או אחת מעוד 365 ימים בחייהם של 365 אנשים? פנו ל-sivan.klingbail@gmail.com

סיון קלינגבייל

סיון קלינגבייל | |עוד 365 ימים

365 אנשים מתעדים כל אחד בנפרד יום אחד מחייהם. הבלוג מאפשר חשיפה לקריירות של אנשים אחרים, לאורח החיים של ישראלים ממקומות שונים ולדרכים המגוונות שבהן אנשים בוחרים לחיות.

אני סיון קלינגבייל, מגישה לשעבר בערוץ 10 וכיום עיתונאית עצמאית, כותבת ב"הארץ" וב"דה מרקר" ומנחה. מנסה כבר שנים להבין למה אנחנו קמים כל בוקר והולכים לעבודה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ