יום בחיי זהר סיטנר, עובדת בחמש עבודות וחולמת לחזור לתרגל יוגה

בת 42, גרה עם בן זוגה ושתי בנותיה, חיה בשגרה מגוונת. מגוונת מדי

סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
זהר סיטנר
סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל

"אני זהר, בת 42 גרה בכפר סבא עם עמית בן זוגי, ובנותינו ליבי, בת שמונה וחצי ונעמי בת החמש וחצי. אני עובדת בחמש עבודות שונות, רובן קשורות זו לזו ובכל זאת, ולכן כל יום הוא אחר. אני מרצה לחינוך לאמנות במכללה, מדריכה גננות במשרד החינוך, מלמדת אמנות בגני ילדים, כותבת תזה על גני ילדים דו לשוניים ומספרת שיער. באופן עקרוני לכל עיסוק יש יום ושעות משלו, בפועל כתיבת התזה והמספרה הביתית זולגות אחת לזמן של השנייה על פי הביקוש והדד ליינים וממלאות את החורים שבין העבודות האחרות. מצד אחד השגרה מגוונת, מצד שני היא מגוונת מדי".

היום של זהר סיטנר הוא היום ה-219 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

07:10

עמית מעיר אותי, אחרי שקם כבר לפני חצי שעה והתחיל במלאכת הכנת קופסאות האוכל של הילדות. או בשם הקוד שלהן אצלנו "הקופסאות של הפירות". עמית אמר פעם שאף אחד לא מספר לך, לפני שאתה הופך להיות הורה, שתתעסק כל היום בלחתוך פירות לקופסאות. זה הצחיק אותנו ומאז זה הפך למטבע לשון אצלנו. הוא אחראי על האוכל, אני אחראית על התארגנות הילדות. סידור עבודה קבוע ולא גמיש. 

כשהוא מעיר אותי, אני תמיד שואלת, אפשר עוד כמה דקות? והוא תמיד עונה, כן, עוד חמש דקות. אוהבת את הדקות האלה, שמושכות את הלילה עוד קצת לפני שהיום מתחיל. כבר כשהייתי נערה הייתי לוחצת על הנודניק של השעון לפחות שלוש פעמים.

07:20 

קמה. הילדות כבר ערות אבל עד שלא אגיד לפחות חמש פעמים "בואו נתארגן", זה לא יקרה.

התארגנויות, הלחצות, "נו, את מאחרת"; "אם את רוצה להספיק לאכול צחצחי שיניים"; "סידרת את התיק?"; "אם את רוצה שאני אקח אותך אז תתלבשי". 

07:50 

יוצאים מהבית. עמית לוקח את ליבי על האופניים ומשם ימשיך לרכבת לתל אביב. אני ונעמי הולכות ברגל לגן. זה לוקח רבע שעה. משך החזרה הביתה לבד: חמש דקות. 

זהר סיטנר

08:30 

חוזרת הביתה. תיכף מגיעה מישהי להסתפר. יש לי רבע שעה לסדר כך שהבית יהיה ראוי לאנשים זרים. היתרון של עבודה מהבית – הגמישות. החיסרון – לדאוג כל הזמן שהבית יהיה ייצוגי. אולי זה בעצם יתרון. רק כזה שדורש מאמץ.

זהר סיטנר

08:45 

יפעת באה להסתפר, יש לה שיער די ארוך והיא אוהבת שהוא ארוך. מבקשת לרענן ולסדר. היא כבר הסתפרה אצלי לפחות פעמיים. היום הבת שלה באה איתה גם, להסתפר בפעם הראשונה. זה כל כך מתוק ההתרגשות הזאת של "הפעם הראשונה" ואני תמיד שמחה לתת חווית תספורת נעימה ורגועה. 

התחלתי לספר לפני שלוש שנים. יצאתי לשנת שבתון ממשרד החינוך. זאת הייתה הזדמנות להגשים חלום וללמוד ספרות – חלום שאין לי מושג איפה נולד. אחרי שנה של הפסקה החלטתי לא לשוב להיות גננת במשרה מלאה אלא לתחזק כמה חלקי משרה שתאפשרו לי גם להתפרנס וגם להיות שמחה. 

09:30 

נפרדת מיפעת. יש לי כמעט שעתיים עד שמיכל תגיע להסתפר. מטאטאת, מסדרת עוד טיפה, אוכלת טוסט עם אבוקדו (התחילה עונת האבוקדו, עד שהיא תסתיים אני יכולה לחיות רק מזה). 

זהר סיטנר

היום בצהריים אני מלמדת את השיעור הראשון לשנת הלימודים הזו. השנה, אחרי שנים כעובדת קבלן, זכיתי סוף סוף להפוך "למרצה עמית". חבל שהיינו צריכים להאבק כל כך הרבה בשביל הזכות הכל כך בסיסית להיות עובד עם זכויות.

הסמסטר התחיל השבוע, אני מרצה במכללת בית ברל, במסלול לימודי הגיל הרך. מלמדת קורסים באמנות. אני אמנם מלמדת את אותו הקורס כבר שש שנים אבל עדיין, רגע לפני, מדפדפת בתוכנית הקורס, נזכרת במטלה שאתבקש להציג (לפעמים נדמה שזה הדבר היחידי שמעניין אותן), מעלה מאמרים לאתר, ברור שברגע האחרון. טוב שיש לי כמה שעות להתארגן. עוברת על רשימת השמות של הסטודנטיות (רק בנות, כמעט תמיד). בודקת את מי כבר מכירה (למדו איתי קורסים אחרים בשנים שעברו). 

11:00 

מיכל הגיעה, היא עם שיער קצר, וזה דורש ממני יותר ריכוז ודיוק. שיחה על טיול למדבר, על מה אני עושה חוץ מלספר, על הגוף ועל יוגה (ענת מורה ליוגה, אני רוצה לחזור לתרגל, אבל השגרה והתירוצים משאירים אותי בינתיים רק עם הרצון). 

זהר סיטנר

השיחות האלה, תוך כדי הגזירות, הן אחד מהדברים הכי כיפיים בעבודה הזאת. הגישה בה אני מספרת, "הספרות הטבעית", שלא מנסה לשנות את השיער או את האישה, אלא ללכת איתו ואיתה, ולממש את הפוטנציאל שיש בו, מביאה לי לקוחות כיפיות שאם הן לא חברות שלי מראש, בהחלט היו יכולות להיות. תמיד יש על מה לדבר, תמיד מעניין. נשים. כל אחת והסיפור שלה. במקום קפה יש מספריים אבל כל המסביב די דומה. 

13:30

כמה סידורים, רישומים, כלים וארוחה קטנה (מדי) של יוגורט עם פירות (כי אין כלום במקרר ואין לי כוח לבשל) ואני יוצאת לבית ברל. בצהריים אין פקקים והנסיעה קצרה. מצד שני, המכללה כבר מלאה וקשה למצוא חנייה. נכנסת, מחפשת חנייה, יש לי עוד כמה דקות להעביר בוואטספים ופייסבוק לפני שנכנסת לכיתה.

זהר סיטנר

השיעור מתחיל, הכיתה מלאה לגמרי, 37 סטודנטים (35 נשים, והפתעה, שני סטודנטים גברים!) כיתה מגוונת, זה דבר שמשמח אותי. גם טווח הגילאים, גם דתיות וחילוניות, סטודנטיות בנות העדה האתיופית, סטודנטית ערביה אחת שמגיעה יחד מתורגמנית לשפת הסימנים. זה עוד לא היה לי. בהתחלה אני עוד חושבת על קצב הדיבור ועל איך היא תצליח לתרגם אותי אבל לאט אני נכנסת לקצב הרגיל שלי. מפגשים תרבותיים הם השיעור הכי חשוב, יותר ממה שאני אגיד בכל השיעורים. אני שמחה על ההזדמנות הזאת שיש כאן וחושבת איך אצליח לתת לזה מקום ומשמעות במהלך הקורס. 

15:45

יוצאת חזרה הביתה לכפר סבא, ולא רק אני. 40 דקות במקום 20 עד שאני מגיעה הביתה. אמורה לקטר על הפקק (באמת לא אוהבת אותו) אבל יש לו יתרונות – אלו הדקות היחידות שאני יכולה לשמוע מוזיקה, לענות לשיחות טלפון, להעביר בראש מחשבות. בכל רגע אחר אני עובדת או אמא.

מגיעה בדיוק בשביל לאסוף את ליבי לחוג ריקוד שלה, שמתקיים גם הוא, בבית ברל. אני אמא משוגעת שנוסעת מחוץ לעיר בשביל חוג איכותי. מקווה שיום אחד היא תעריך את זה. 

עוצרת בבית לשלוש דקות, חותכת פירות לקופסה (הנה שוב, "הקופסאות של הפירות"), זורקת לשקית חטיף דגיגונים וממלאת את הבקבוק במים קרים, אוספת את הילדות מהצהרון שנמצא ברחוב שלנו וקדימה לחוג של ליבי. בינתיים נעמי ואני משחקות ומקשקשות בגינה שליד הסטודיו.

18:00

יוצאות מהחוג. שעון חורף ונראה כאילו כבר אמצע הלילה.

20 דקות נסיעה עד הבית שעוברות ב"משחק הניחושים" ו"כן-לא-שחור-לבן". רק שלא יתחילו להשתעמם ולריב באוטו, אני שונאת את זה. מגיעות. אין לי כוח להתווכח על שיעורי בית היום אז יוצאת ידי חובה בשאלה: "רוצה שנכין שיעורים?" שמחה שהתשובה שלילית ועוברת לחתוך סלט ולטגן חביתה. הילדות במסכים. כבר ערב וחזרנו מהחוג, אז משחררת בלי רגשי אשמה. עמית תיכף ייכנס הביתה ונאכל יחד ארוחת ערב.

זהר סיטנר

19:15

כמו בכל יום עמית מגיע ברכבת. הוא הנדסאי נוף. עובד במשרד אדריכלות נוף בתל אביב. הוא נוסע בכל יום בשלושה כלי רכב לעבודה – אופניים לתחנת הרכבת, רכבת לתל אביב וטוסטוס שמחכה לו בתל אביב. האוטו נשאר אצלי – קשה לנוע בין ישובים בפריפריה בלי מכונית.

זהר סיטנר

20:00 

מבחינתי נגמר היום. לפחות החלק האינטנסיבי שלו. כולם עוד ערים כאן אבל מן זמן כזה של הימרחות, מי במסך, מי בעידכונים וסיפורים מהיום שהיה, ליבי מראה לנו ריקוד שהמציאה ותיכף נעבור למיטות. כל אחד מאיתנו נכנס למיטה של ילדה אחת, סיפור וליטופים עד שנרדמות. הרגלי השינה אצלנו וטקס ההרדמות של הילדות מושפעים באופן די ישיר (וניגודי) מהלינה המשותפת שחווינו בקיבוצים בהם גדלנו (אני מחורשים ועמית מיראון). 

22:20

המדיח עובד, הבית מבולגן, שקט נעים. יושבים על הספה ביחד אבל כל אחד בענייניו. עמית מתעדכן בטוויטר ובתקצירי ספורט, אני מזפזפת בין הפייסבוק לאינסטוש. תיכף אתארגן למחר. אכין את החומרים לגננות שאני אפגוש, אכתוב לעצמי תזכורות בקבוצת הוואטספ הפרטית שפתחתי לי (המצאה גאונית), אכניס ליומן שתי מסתפרות שקבעו איתי ליום שישי בבוקר. 

00:20 

זהו, רשמית נגמר היום. אחרי מקלחת נעימה ולפני השינה. 

רוצים גם אתם להשתתף, לתעד יום בחייכם ולהיות אחד או אחת מעוד 365 ימים בחייהם של 365 אנשים? פנו ל-sivan.klingbail@gmail.co

זהר סיטנר
סיון קלינגבייל

סיון קלינגבייל | |עוד 365 ימים

365 אנשים מתעדים כל אחד בנפרד יום אחד מחייהם. הבלוג מאפשר חשיפה לקריירות של אנשים אחרים, לאורח החיים של ישראלים ממקומות שונים ולדרכים המגוונות שבהן אנשים בוחרים לחיות.

אני סיון קלינגבייל, מגישה לשעבר בערוץ 10 וכיום עיתונאית עצמאית, כותבת ב"הארץ" וב"דה מרקר" ומנחה. מנסה כבר שנים להבין למה אנחנו קמים כל בוקר והולכים לעבודה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ