יום בחיי שלי אלדד - קדימה להכין סלט פירות, התוכים רעבים!

בת 41, נשואה ואם לשניים, מנהלת מחלקת הציפורים בספארי, לומדת את "תורת ימימה" (לא תמיד מבינה), העבודה עם חיות מחדדת קשב מסוג אחר והוא עזר לי בקשר הראשוני עם הילדים

סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
15
קרדיט: שלי אלדד
סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל

"שמי שלי אלדד. בת 41, נשואה לשי, אמא לאורי בן השלוש ויובל בן השנה. גדלתי בהרצליה וכיום גרה בתל אביב. עובדת בספארי ברמת גן".

"למדתי טיפול בילדים ובני נוער וטיפול באמצעות בעלי חיים. הגעתי לספארי לעבודה זמנית ותכננתי להמשיך משם לטיול בעולם, אך התאהבתי. כך חלפו להן 18 שנה שבהן התגלגלתי כמעט בין כל התפקידים: מאבטחה (יש לי ניסיון צבאי כמ"כית לוחמים ולוחמות במג"ב), דרך הדרכה, עבודה עם קופים, עבודה בפינת החי והמון שנים עם טורפים. לפני כארבע שנים קיבלתי את תפקיד מנהלת מחלקת הציפורים (ואליה הגנבתי גם כמה יונקים)".

היום של שלי אלדד הוא היום ה-221 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

05:15

זו השעה האהובה עליי. לבד עם עצמי, קוראת פרק תהילים לעילוי נשמת אבא שלי שנפטר השנה. בנוסף, קוראת חומרים מ"תורת ימימה", לימודי חשיבה הכרתית. אני לומדת את התורה הזו בשנתיים האחרונות. לא תמיד מבינה מה כתוב שם, אבל יודעת בוודאות שזה עושה לי טוב.

05:45

מכינה אוכל לילדים ולי. ילדתי את יובל ובאותה נשימה נפרדתי מאבא. זה גרם לי עוד יותר להבין כמה החיים האלו יקרים וכמה כדאי לנצל את הזמן לעשות מה שאוהבים. כמאמר השיר: "אנחנו כאן אורחים לרגע".

06:10

שמה מקינטה על האש והולכת להעיר את שי. מוזגת לעצמי את הקפה לכוס ויוצאת.

06:41

נוסעת לעבודה. ברקע מוזיקה טובה של "כאן 88". שותה את הקפה תוך כדי, אין לי בעיה לשתות אותו קר. הוא ילווה אותי לאורך היום.

06:48

שבע דקות ואני כבר בספארי. העבודה שלי מהנה בטירוף, מלאה בחוויות ותשוקה גדולה להמשיך לצמוח. עדיין מרגש אותי בכל בוקר לעבור מהעיר אל המקום הקסום הזה. נותנת זכות קדימה לזברות שחוצות את השביל. כל אחד והפקקים שלו בבוקר...

07:10

ישיבת בוקר. חלוקת עבודה ומשימות יומיות. התגלגלתי בהרבה תפקידים בספארי (אבטחה, הדרכה, פינת חי, קופים, טורפים ). במחלקת הציפורים עובדים איתי שבעה אנשי צוות, שני בני שירות לאומי, עובדים יומיים ומתנדבים. אנחנו אחראים לתוכים, פינגווינים, דורסים, מיני עופות וגם כאמור כמה יונקים: קופים קטנים, דורבנים, צבועה, עטלפים ועוד.

אני מאוד אוהבת את המחלקה, החיות, הצוות, הקהל ובני הנוער. משתדלת למלא את המשימות הרבות בצורה מקצועית ובאווירה משפחתית וכיפית. כשאתה מרגיש אהוב ומוערך, גם נעים בלב וגם העבודה מתבצעת על הצד הטוב ביותר.

2
צילום: שלי אלדד

07:30

סיבוב בוקר. בודקת את מצב החיות, מצב החצרות, הסביבה. האם בלילה נפל ענף של עץ ושבר משהו? סופרת את החיות. בודקת איך נראים העופות. האם יש כנף שמוטה? עיניים עכורות? אלה דברים שאני צריכה לראות על הבוקר כדי שאוכל לטפל בהמשך. בתמונה: קזואר (סוג של עוף בינוני בגודלו שאינו עף) ששמו פסייכו. מזל שיש זכוכית בינינו...

15
צילום: שלי אלדד

08:02

ארוחת בוקר לברבורים השחורים הצעירים. הם אוכלים תערובת של גרגרים וירקות. זה כיף להאכיל חיות ולמרות זאת אנחנו מבקשים מהקהל לא לעשות זאת. לעתים המבקרים נותנים להן דברים לא בריאים או פשוט כמויות שאסור להן לצרוך. לפעמים אנשים זורקים תפוח לקופים ואז הם רבים ויש פציעות. אנחנו נותנים מנות מדודות ודואגים שכל החיות יקבלו. חייבת לומר שבשנים האחרונות אנשים מודעים יותר לעניין ופחות מנסים להאכיל.

08:19

בוקר טוב לפינגווינים האפריקאים! לא חם להם, המאווררים נועדו להרחיק יתושים שמעבירים מחלות.

13
צילום: שלי אלדד

08:30

ניקוי החצר והאכלה של הדורבניות שלנו - דורית ועמית.

צילום: שלי אלדד

08:45

סלטי הפירות והירקות כבר מוכנים! התוכים רעבים.

12
צילום: שלי אלדד
14
צילום: שלי אלדד

09:00

ניקוי כל התצוגות, האכלה, העשרות ואימונים לבעלי החיים. בשנים האחרונות הבינו שחיות שלא נמצאות בטבע עלולות לסבול משעמום. התפקיד שלנו הוא להעשיר את חייהן. אז לעתים אנחנו מחביאים את האוכל לבעלי חיים שאוהבים לחפור, או שמים אותו על מקל לאלה שאוהבים לנקר.

אנחנו גם עושים להן אימונים שמטרתם לחזק את הקשר עם המאמנים. נותנים להם חיזוקים חיוביים שמטרתם לחזק את הפעילות הטבעית שלהן. מעודדים אותן לעוף, לחפור, לרחרח. את הצבועה, למשל, הייתי צריכה לאמן לקחת בשר מהיד שלי כדי שנוכל לתת לה תרופה בלי שנצטרך להרדים אותה ולקחת לווטרינר.

11
צילום: שלי אלדד

11:15

יוצאים להפסקת אוכל. זה הזמן להתעדכן מה קורה וליהנות מצחוקים.

12:00

אימון לקובי, קלאו בכיר שלנו (מין של עוף טרופי).

צילום: שלי אלדד

העבודה עם בעלי חיים מחדדת קשב מסוג אחר, תקשורת בשפה אחרת, לפעמים מתבססת על ריח, שפת גוף וניואנסים דקים ועדינים שדורשים זמן ורגישות רבה כדי ללמוד. האופן שבו אתה ניגש אל בעל החיים משפיע מאוד. אי אפשר להיות לחוצים, צעקניים או יהירים. החיה קולטת הכל. מבחינתי הכלל הראשון הוא כבוד. לכבד, לכבד, לכבד. אנחנו לא יותר חכמים מהם ולא יותר מבינים מהם. יש לגשת אליהם בצניעות ולאט לאט לרכוש את אמונם. אני חושבת שהרגישות הזאת עזרה לי בקשר הראשוני עם ילדיי כשנולדו.

13:00

מאכילה את הנשרים דונקי וקוסטה. אני סופר גאה ומתרגשת מפרויקט ההשבה לטבע שלנו. מדי שנה זוג הנשרים שלנו מטיל ביצה שאותה אנו לוקחים למדגרה. במקומה אנחנו שמים להם ביצת דמה. קצב הרבייה של הנשרים נמוך ומצבם בטבע עגום. כשהגוזל יבקע נשים אותו בקן שלהם במקום הדמה והם יטפלו בו מיד במסירות. כשהגוזל יפרוש כנפיו הוא יעבור לחי-בר כרמל ובהמשך ישוחרר לטבע. כך אנו מסייעים בשמירה על המין הכל כך חשוב הזה.

6
צילום: שלי אלדד

14:00

אימון לנויה הצבועה. דרך הגדר כמובן...

הנה שתי שאלות שנוהגים לשאול אותי על נויה: "האם היא מזהה אותך?" - התשובה היא בהחלט כן. היא מריחה, מזהה וקולטת הרבה לפני שאני מגיעה. "איך את לא פוחדת ממנה?" - אני פוחדת, אבל בעיקר מכבדת ושומרת על גבולות. אנחנו לא מלטפים ולא נוגעים בטורפים, ועדיין יש לנו קשר מספק ומרגש מאוד. בכל בוקר אני אומרת לה "בוקר טוב" והיא מתקרבת אלי ומקבלת צ'ופר קטן. בשבוע שעבר היא פתאום לא באה, וכך היה גם אחר הצהריים. הבנו שמשהו לא בסדר, עשינו לה בדיקת דם וגילינו שיש לה דלקת. כעת היא עם אנטיביוטיקה.

צילום: שלי אלדד

15:26

זהו, יוצאת לכיוון גני הילדים. מקבלת מנת אנרגיה משוקולד מריר איכותי

16:00

אוספת את יובל ואורי ומשם חוזרים אל הספארי. אורי שמח שהוא יכול לשבת איתי על ההגה. יש לו שנה מורכבת בגלל הפרידה מסבא, המעבר לגן עירייה והולדתו של יובל. מנסה לחבק אותו כמה שאפשר.

יש לנו דילמה בין לעבור לגור ליד המשפחה בהרצליה או להישאר פה, קרוב לספארי. מצד אחד רוצה להיות קרובה לאמא שלי, לאחי, גיסתי ולאחיינים, ומצד שני להגיע לפה פעמיים-שלוש בשבוע אחרי הגן, מוקדם בשבת, בימי חופש,זה פשוט חלום. הילדים גדלים כמו בקיבוץ. 

7
צילום: שלי אלדד

18:00

חוזרים הביתה. שי, שעוסק בבנייה ירוקה ובאיכות הסביבה, הגיע גם הוא. אנחנו בית מוזיקלי - שי גיטריסט ענק ואני מתופפת לא רעה. נראה איזה כלי הילדים יבחרו כשיגדלו...

אני לא זוכרת מתי אכלנו ארוחת ערב ללא חברים. כל יום או אצלנו או אצלם, לפעמים כמה משפחות, הבית שלנו פתוח. אני אוהבת לארח, לא נבהלת מרעש ובלאגן, העיקר ששמח! 

5
צילום: שלי אלדד
צילום: שלי אלדד

20:00

קופצת לשעה לאימון. מעולם לא חשבתי שאמצא את עצמי מתאמנת בסטודיו. תמיד רכבתי על אופניים או עשיתי דברים אחרים בחוץ. אחרי הלידה השנייה, שירות הבייביסיטר שמציעים לאמהות בסטודיו שלי פשוט קנה אותי. ככה התמכרתי לפילאטיס, חיטוב ועיצוב. חוץ מזה, העובדה שהפעילות בסטודיו היא רק לנשים נתנה לי אנרגיה ושקט. הייתי זקוקה לזה אחרי לידה.

21:50

שי כבר הרדים ילדים במיטה שלנו. תיכף נפזר אותם למיטות. הכלים יחכו למחר.

צילום: שלי אלדד

22:32

שי ואני בסלון, מסיימים את היום תשושים. עוד עשר דקות נירדם.

הכרנו כשהייתי כבר בת 35. לא ממש מצאתי מה ועם מי אני רוצה לחיות את חיי ואז ברגע אחד, כשנפגשנו, המבטים שלנו הצטלבו וישר ידעתי שזה זה. הוא פשוט מדהים! בן אדם מדהים, בן זוג מדהים ואבא מדהים. היה שווה לחכות!

מה שמצחיק הוא שאנחנו מכירים מגיל 15. ראה אותי בהופעות ברעננה שבהן תופפתי פעם ויש לנו חוג חברים משותף. ובכל זאת, פנים מול פנים נפגשנו רק אחרי 20 שנה.

רוצים גם אתם להשתתף, לתעד יום בחייכם ולהיות אחד או אחת מעוד 365 ימים בחייהם של 365 אנשים? פנו ל-sivan.klingbail@gmail.co

סיון קלינגבייל

סיון קלינגבייל | |עוד 365 ימים

365 אנשים מתעדים כל אחד בנפרד יום אחד מחייהם. הבלוג מאפשר חשיפה לקריירות של אנשים אחרים, לאורח החיים של ישראלים ממקומות שונים ולדרכים המגוונות שבהן אנשים בוחרים לחיות.

אני סיון קלינגבייל, מגישה לשעבר בערוץ 10 וכיום עיתונאית עצמאית, כותבת ב"הארץ" וב"דה מרקר" ומנחה. מנסה כבר שנים להבין למה אנחנו קמים כל בוקר והולכים לעבודה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ