יום בחיי אלמוג חולות, האימה בעוטף עזה מתחילה כשאינך אחראית רק לחייך

בת 41, נשואה ואם לשניים (4.5 ושנתיים), גרה מזה עשור בקיבוץ נירים. לחיות כאן זה חלום מדהים שנפגש עם מציאות קשה ולכן לחיות כאן זה לשקול פעם ביומיים אם לעזוב ולהחליט פעם בשבוע להישאר. אחד מתפקידי הוא להסביר למתעניינים בקליטה את "הריקוד" הזה

סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
10
קרדיט: אלמוג חולות
סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל

"שמי אלמוג חולות. בת 41, מתגוררת בקיבוץ נירים שבחבל אשכול (עוטף עזה בשבילכם), הכי קרוב שאפשר לגבול. בגלל המצב הביטחוני המתמשך, זה אחד המאפיינים הראשונים שאני מספרת על עצמי. המצב הוא חלק משמעותי משגרת היום שלי, מההורות שלי ומההתמודדויות שלי".

"אני עורכת דין בהכשרתי, אולם בפועל עוסקת ב-15 השנים האחרונות בניהול פרויקטים חברתיים. כיום אני אחראית על הקליטה (ובעצם על הצמיחה הדמוגרפית) בקיבוץ. מעבר לכך, יש לי גם קליניקה עצמאית כמרפאה שאמנית (סוג של הילינג). יש לי בן זוג נפלא, אורן, ושני ילדים - סהר (4.5) ונרין (שנתיים) - שהם מטריפים, מהממים, חכמים, מצחיקים, מוכשרים ועקשנים. לגבי העקשנות, אני האשמתי את חמי בעניין והוא בתגובה שאל אם גידלו אותי בלי מראות בבית".

היום של אלמוג חולות הוא היום ה-222 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

05:00

השכמה ויציאה להליכת בוקר.

מאז הלידה של נרין אני מנסה לחזור לאיפוס ומתקשה. בעיקר בתחום התזונה והפעילות הגופנית. מנסה פעם אחד פעם לעשות משהו עם הגוף ולא מצליחה. פשוט אין לי אנרגיה. בשבוע האחרון ניסיתי טריק חדש: להקדים את הילדים. כלומר, לצאת להליכה לפני שהם מתעוררים כשאני עוד שפויה. זה עבד יומיים ואז החל סבב ביטחוני נוסף. התכוונתי לראות בכך אות משמיים שמתיר לי להישאר בטטת כורסה, אבל הצלחתי לאסוף את עצמי.

"עושה סיבוב מחוץ לגדרות הקיבוץ, בשדות המערביים בואך חאן יונס. קצת מלחיץ כי 500 מטר מהגדר גילו מנהרה לפני שנתיים, אבל טרחתי לקבל אישור מראש צח"י (צוות חירום יישובי) שהמצב אכן "שגרה". מרגיעה את עצמי שבמשקלי הנוכחי אפילו ארבעה חמאסניקים יחד יתקשו לגרור אותי על הידיים למנהרה. זה כל-כך טוב, כל-כך טוב לנשום ולראות את השדות משתנים באור ראשון. יוצאת בחושך כשהשמיים מלאי כוכבים ומגיעה הביתה כשהאור ממלא הכל, מוכנה לטרוף של היום.

9
צילום: אלמוג חולות

07:00

פיזור לגנים. אנחנו לוקחים את הילדים על אופניים לגן. הילדים רוכבים בעצמם מגיל כלום. לילדה יש בימבה ולילד אופניים בלי גלגלי עזר, וככה על האופניים שלי, יש מקום לשני תיקים, שתי חולצות, בובת גיבור-על, בובת פרווה ירוקה (כי היום "יום ירוק" בגן), בובת פרווה חומה (כי דווקא איתה נרין רוצה לישון), שלושה ספרים (כי סהר התקשה לבחור), חמישה מקלות שנאספו בדרך ובגדים להחלפה. אה.. וגם מחשב נייד.

8
צילום: אלמוג חולות

08:30

פגישה עם מתעניינים בקליטה. הפגישה הראשונה עם כל משפחה היא פגישה רגישה מאוד. למרות המצב, משפחות מתעניינות בקליטה בקיבוץ כי זה חלום מדהים. הן רוצות את החינוך המעולה שיש כאן, את המרחבים הפתוחים, את הירוק ואת הקהילה. אולם קיבוץ הוא הרבה מעבר. קיבוץ הוא לא רק מה אני מקבל אלא גם מה אני נותן, איך אני הופך לחלק, מה העלויות האמיתיות של זה ואיך מתמודדים עם המצב הביטחוני. 

חלק מהמיומנות שהתפקיד שלי דורש הוא לרקוד בין שני הקווים הללו. נהדר לחיות כאן, ממש נהדר, אבל גם ממש קשה לפעמים. אנחנו חייבים לעזור למשפחות לזהות מה הן מחפשות, מהו החלום, מהי המציאות והאם הם יכולים להיפגש.

7
צילום: אלמוג חולות

11:00

מטופלת ראשונה בקליניקה. מאז שהייתי ילדה חיפשתי דרך רוחנית שתיתן תשובות לשאלות שהיו לי. למדתי, חקרתי, חיפשתי, בדקתי כל מיני דרכים ומצאתי את הדרך שלי ברפואה האינדיאנית ובשאמניזם. במקביל עשיתי כל מה "שצריך" - תארים אקדמיים, קריירה, תפקידי ניהול. לקח שנים עד שהפכתי את השמאניזם לעיסוק המרכזי שלי. זה סוג מאוד עתיק ומאוד עוצמתי של הילינג, שמבוסס על תפישת עולם הרמונית. בזה מצוי הכישרון שלי ובזה מרוכזת האש שבי.

זה קושי אמיתי לחזור לשגרה ולטפל אחרי כל סבב. לרוב אני חייבת יום עד כמה ימים כדי לאסוף את עצמי ולהתייצב מחדש לעבודה. זה מסוג הדברים שאין עליהם פיצוי. לכי תסבירי לאיזה פקיד שומה שאמור להעריך הפסדים על בסיס ריאלי של פגישות שמתבטלות, שהשבוע לקחת חופש הכרחי אחרת את לא תוכלי לתת את עצמך בשלמות ובאופן מדויק. לכי תסבירי שזה חלק מהעניין ושלחזור לשגרה זה לא כפתור שלוחצים עליו כשפיקוד העורף מכריז. זה לא קשור לכמות הרקטות שנפלו עלינו - לחזור לשגרה זה מצב נפשי, והנפש צריכה זמן כדי להתרחב ולהתכווץ.

המטופלת שלי הגיעה לקריאה בקלפים ואת זה אני יכולה לעשות. חוץ מזה, את הסבב האחרון עברתי "בטוב", אולי כי היה אחריו סוף שבוע לנוח. אני מסוגלת, אז לא ביטלתי. אפילו הצלחתי לעזור לה למצוא את התשובות שחיפשה.

6
צילום: אלמוג חולות

13:00

מכינה ארוחת צהריים. שתי פרוסות לחם עם טחינה. בצהריים אני אוכלת מה שיש. לרוב אני מכינה אוכל בשישי ואז יש אוכל למשך השבוע.

13:30

עבודת ניירת. מסתבר שאי אפשר להמנע מזה, בכל עבודה. טונה מיילים, וואטסאפים, שיחות טלפון, תיאומים, דו"חות, ניירת, ניירת, ניירת.

5
צילום: אלמוג חולות

15:30

מפילה את העט והולכת לאסוף את הילדים. איחור יגרור נזיפה מהמטפלות. צודקות.

15:45

הולכים לגינה קהילתית. חלק מהכיף של לגור בקיבוץ זה הפרויקטים הקהילתיים. הגינה הקהילתית מטופחת על ידי כל החברים. יש בוסתן משותף ופעילויות משותפות, כמו בנייה בבוץ, ולכל משפחה שרוצה יש גם ערוגה שלה. זה מסוג הפרויקטים שאת חיה בקיבוץ עבורם. בחיים לא הייתי מצליחה לנהל כזה דבר בעצמי. אני זוקפת לזכותי את הצלחת המלפפונים כי ברכתי את האדמה כששתלתי אותם, אבל זה מן הסתם גם קשור לצוות המדהים, כולל אורן.

4
צילום: אלמוג חולות

אורח החיים הקיבוצי מאפשר להיות הרבה בחוץ. אני חושבת שזה ההבדל העיקרי מהחיים בעיר. כשיש הסלמה, אחד האתגרים הוא להיות עם הילדים בבית. הם רגילים להיות בחוץ, בגינה, בשדות. הפעם אנחנו לא יוצאים לשדות כי אני עדיין לא רגועה לגמרי. הסיכונים שאני יכולה לקחת על עצמי אינם הסיכונים שאני לוקחת על הילדים.

אנחנו משתדלים להסתיר מהילדים מידע על המצב. הגדול מפחד מאוד מצבע אדום וקשה להרגיע אותו כשהוא חווה אותו. הקטנה עדיין קטנטונת, כשאנחנו שקטים - היא שקטה. הפעם הצלחנו לעזוב לפני שהחל הירי על נירים, אז נחסכה מהם ומאיתנו ההתמודדות עם עוד טראומה. ובכל זאת, הילד קלט מספיק כדי להתחיל ולשאול מה זו הפסקת אש ואם בחיפה אין צבע אדום. הילדה קלטה מספיק כדי שיברח לה פיפי כמה פעמים למרות שנגמלה.

כשהם לא שמים לב שמשהו קרה - הם חוזרים יותר בקלות לשגרה, כמו אחרי החופש בחגי תשרי. אם הם שמים לב - קשה יותר להיפרד ויש הרבה שאלות על צבע אדום; על טילים ועל למה האנשים הטובים בעזה לא עוצרים את הרעים; על מה קורה כשטיל פוגע; ועוד הרבה שאלות שאני בכלל לא רוצה לענות עליהן. השנה הגננת כבר חשבה שצריך להביא את סהר לאבחון כי ראתה סימנים מדאיגים. הוא שכנע את כל הילדים לבנות ממ"ד ולשחק בצבע אדום והתחמקות מטילים.

17:00

זמן ילדים. שיחקנו על דשא הכדורגל, רכבנו על אופניים והילדים הסתובבו על השביל בעוד אני ניסיתי לבשל ארוחת ערב. משחקי קופסה, ארוחת ערב, מקלחות, היום-יום שהוא משרה נוספת. הוא כל כך קשה כשעושים אותו, וכל כך משמח כשנזכרים בו.

3
צילום: אלמוג חולות

20:00

הרדמות. זה הזמן הכי מתוק והכי קשה ביום. זה תלוי במצב הרוח שלהם, בדרגת העייפות והסבלנות שלי, בכמות הבכי, בכמות הצעקות, בכמה סיפורים אני מסוגלת להקריא, בכמה פעמים הם מבקשים לקום מהמיטה לשירותים, בעשרות הנשיקות, בכמה יש בי להכיל. כל כך אוהבת אותם מצד אחד וכל כך אוהבת כשהם נרדמים מצד שני.

2
צילום: אלמוג חולות

21:00

הזמן שלי. אני קרוסה על הכורסה. אורן לצדי. כמו שני פליטי מלחמה שנסחפו אל החוף. לפעמים אנחנו מצליחים להתחבק קצת ולהתייחס אחד לשנייה, לפעמים פשוט בוהים בטלוויזיה. למרבה המזל, אין לי היום ישיבות. אין שום דרך שהייתי מצליחה לתפקד עוד שעתיים. הצלחתי להכין אתמול בערב מרק אז יש מה לאכול. זה חם ומנחם ואפילו בריא (לא צילמתי את חבילת השוקולד שאכלתי אחר כך כדי להשאיר רושם חיובי). יש לי שעה וחצי אולי שעתיים לנשום, ולהיות סתם לעצמי. לא בשירות, לא בנתינה, לא בעבודה. אשה. נושמת. נרגעת. מחר יום חדש. רק שתהיה שגרה.

1
צילום: אלמוג חולות

הגעתי לנירים לפני 10 שנים. גדלתי בחיפה. אורן הוא בן קיבוץ והחלטנו לחיות פה. לפני שנולדו הילדים לא חשבתי על השלכות המצב הביטחוני. לא היה בנו שום פחד ושום דאגה. מקסימום צבע אדום ונכנסים לממ"ד, ובתקופת מלחמה מעבירים את המזרן לממ"ד. האימה מתחילה כשאת אחראית לא רק על חייך שלך. האימה מתחילה כשהילדים שלך בסיכון. כשאת על אופניים עם שני ילדים ויש לך תשע שניות להוריד אותם, להשכיב אותם על הארץ ולהשכב מעליהם. כשיש לך חלומות על איפה להחביא את הילד אם מחבל פורץ ממנהרה, וכשאת מתעוררת ומבינה שבאותה סיטואציה את התינוקת צריך לעטוף בשמיכה ולזרוק מהחלון לשיחים. מישהו בטח ימצא אותה בריאה ושלמה. הצער נכנס כשאת צריכה לשלוף את הילד מהמקלחת או להרים מהשירותים ולרוץ לממ"ד ובבת אחת ההבעה שלו משתנה מרגיעה ונינוחות של לפני השינה לפחד ואי הבנה. את רצה חצי מתנשפת-חצי מתייפחת ולוחשת לו "הכל בסדר אהוב, אל תפחד, אמא איתך, זו בסך הכל התרעה כמו רמזור על מדרכה". ואת ערה לכך ששום דבר לא יחזור אצלו להיות כפי שהיה קודם לכן.

להיות הורה בעוטף עזה זה לשקול פעם ביומיים אם לעזוב, ולהחליט פעם בשבוע להישאר ולהפסיק עם כל המחשבות האלה. הידיעה שהילדים שלנו נשרטים היא בלתי נסבלת. שום הבטחה אלוהית לא משאירה אותנו במקום הזה וגם לא פוליטיקה מיוחדת, אלא אהבת הארץ בפשטותה, ציונות בסיסית, רצון לגור קרוב לאדמה, לטייל בשדות ולאסוף עם הילדים בטטות ותפוחי אדמה. ובעיקר, כאמור, הרצון להיות חלק מהקהילה שיש כאן, מהווה מקור לחוסן ועוצמה, והופכת כל אדם ליותר טוב.

ועדיין, בכל הידרדרות ביטחונית אני תוהה אם להישאר כאן זו החלטה נכונה. זה עצוב וקשה כי זה הבית והמשפחה. בעשר השנים האחרונות הצמחתי שורשים במקום הזה והלב שלי שייך לקהילה. אני משקיעה את כל כולי בצמיחתה ושגשוגה. אם לא היו לי ילדים קטנים - הכל היה הרבה יותר פשוט ופחות דרמטי. כל עוד אני מרגישה שמה שהילדים מקבלים מהחיים כאן עולה על מה שנגזל מהם - אנחנו נשארים. גם ילדים בתל אביב נשרטים, פשוט מדברים אחרים...

22:00

קורסת לשינה. הגוף והנפש מותשים.

לוקח כמה ימים לחזור לאיזון.

לוקח זמן עד שהנפש מסכימה להאמין לראש שאנחנו אכן בשגרה.

לוקח זמן לתת אמון שוב בלילה, שיהיה שקט.

לוקח זמן עד שהקשר הזה בבטן מתרופף.

לוקח זמן להפסיק לקפוץ מכל צליל או לחפש את הצליל של פתיחת הרמקול.

לוקח זמן להירגע באמת.

לוקח זמן לחזור ולקוות שלא תהיה פעם נוספת.

אנחנו ממשיכים לייחל לשלום. ואם לא לשלום, אז לפחות להסדר ארוך טווח. אנחנו זוכרים שהעזתים הם לא האויב. הג'יהאד האיסלאמי - כן. חמאס - כן. העזתים - לא. יש שם אנשים שהם כמונו בדיוק ורוצים לחיות בטוב. וכל עוד אנחנו זוכרים את זה וכל עוד זה מה שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו - יש תקווה.

רוצים גם אתם להשתתף, לתעד יום בחייכם ולהיות אחד או אחת מעוד 365 ימים בחייהם של 365 אנשים? פנו ל-sivan.klingbail@gmail.co

סיון קלינגבייל

סיון קלינגבייל | |עוד 365 ימים

365 אנשים מתעדים כל אחד בנפרד יום אחד מחייהם. הבלוג מאפשר חשיפה לקריירות של אנשים אחרים, לאורח החיים של ישראלים ממקומות שונים ולדרכים המגוונות שבהן אנשים בוחרים לחיות.

אני סיון קלינגבייל, מגישה לשעבר בערוץ 10 וכיום עיתונאית עצמאית, כותבת ב"הארץ" וב"דה מרקר" ומנחה. מנסה כבר שנים להבין למה אנחנו קמים כל בוקר והולכים לעבודה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ