יום בחיי יעל גרופר - מנסה למצוא תרופה לסרטן, אך המדע הוא מאהב אכזר

בת 32, סטודנטית לדוקטורט במכון ויצמן למדע, מתניידת באופניים וחולמת לזכות בפרס נובל בביולוגיה

סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יעל גרופר
קרדיט: איתי בלסון
סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל

"אני יעל גרופר. בת 32, מתגוררת ברחובות יחד עם בן זוגי, עומר ושתי החתולות שלנו. גדלתי בדימונה, שם אחותי ואני היינו הג׳ינג׳יות היחידות בכל העיר. תמיד ידעתי שאני רוצה להיות חוקרת לכן את התואר הראשון שלי בביולוגיה עשיתי באוניברסיטת בן גוריון שם פגשתי גם את עומר".

"היום אני סטודנטית לדוקטורט במכון ויצמן למדע כחלק ממלגת אריאן דה רוטשילד. את המחקר שלי לדוקטורט אני עושה במעבדתו של פרופ' יעקב אברמסון במחלקה לאימונולוגיה. אני מנסה להבין איך מחלות אוטואימוניות (מחלות בהן הגוף תוקף את עצמו) מתפתחות ואיך אפשר לנצל את התופעה הזאת לטיפול אימונותרפי בסרטן. לצורך זה אני מנסה לבודד "נוגדנים עצמיים" מחולים במחלות אוטואימוניות. נוגדנים אלה יודעים לזהות חלבונים המוצגים על תאי סרטן, לכן המטרה היא לפתח טיפולים חדשים לסרטן, תוך שימוש בנוגדנים שכבר 'תוכננו' על ידי הטבע עצמו".

"אני מעבירה פעילויות מדעיות לבני נוער במכון דוידסון למדע, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן. בנוסף אני גם כתבת מדעית באתר של מכון דוידסון. בין קריאת מחקרים וכתיבת כתבות אני מנסה למצוא זמן לנגן על הפסנתר, לבלות עם חברים ולצאת לטיולים בטבע. חולמת יום אחד לפתוח מעבדה משלי, ולזכות בפרס נובל בביולוגיה. במשפחה שלי כבר רבים מי יישב בשורה הראשונה בטקס בשטוקהולם, מקווה לא לאכזב אותם".

היום של יעל גרופר הוא היום ה227 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

07:00

השעון המעורר מצלצל. אני מכבה אותו, עוד חמש דקות.

07:15

שוב מצלצל, הלו גברת! זוכרת שרצית להתחיל את היום מוקדם? מכבה. כן כן... אבל רק עוד חמש דקות.

08:09

פותחת עין אחת ומסתכלת על השעה בטלפון. מתבאסת על עצמי ועל המוסר הרופף שלי, אבל נותנת לגוף הוראה לקום. עומר כבר מזמן לא פה, הוא קם לפני שעה וחצי כדי להספיק להגיע לבית החולים לפני שכל הפקקים יתחילו. זאת השנה האחרונה שלו בלימודי ווטרינריה, שנה עמוסה בסבבים שונים באגפי בית החולים הווטרינרי בבית דגן. רוב הזמן הוא מספר שהוא סובל, אבל לפעמים יש לו רגעים של סיפוק מהלימודים, גם אם הוא לא מודה בזה.

08:40

ריח הקפה מעורר מעט את תאי המוח המנומנמים שלי. ברוב הבקרים בלה החתולה שלי מתלווה אליי לריטואל כוס הקפה. היא אוהבת לשבת עליי ולגרגר בזמן שאני שותה וגוללת בטלפון. אין דבר יותר מרגיע מחתול שיושב עליך ומגרגר, במיוחד בחורף כשקר. טוב, חדל פינוקים. הגיע הזמן להתחיל את היום.

קפה עם החתול

09:00

את המסע שלי למעבדה במכון ויצמן אני עושה באופניים. הנסיעה שלי עוברת דרך שדרות ח״ן, שדרות פסטורליות בלב רחובות, עמוסות עצים, ציפורים ואנשים שמתעקשים ללכת על נתיב האופניים. רוב הדרך היא בעלייה, אז לא עובר זמן רב עד שאני מתחילה להזיע. הרי רחובות היא ״בית השחי של השפלה״ כפי שאני מכנה אותה, לחה בקיץ ורטובה בחורף.

שביל אופניים

09:20

סוף סוף הגעתי למעבדה. אגלי הזיעה רצים במורד הגב שלי, אז אני מניחה את התיק על הכיסא ומיד נכנסת לחדר הקור שנמצא מול החדר שלי. הטמפרטורה בחדר הזה היא ארבע מעלות, והוא אמור לשמש לקירור של חומרים או להרצה של ניסויים שדורשים טמפרטורה נמוכה. בשבילי זה חדר ההתאוששות, שם אני מבלה כל בוקר חמש דקות בהצטננות לפני שאני בכלל אומרת למישהו שלום. במקרים קשים במיוחד יש חדר קירור נוסף בו הטמפרטורה היא מינוס 20 מעלות. אבל היום אין צורך, הפסקתי כבר להזיע.

המעבדה

09:30

היום אני עושה ניסוי מעניין. אני בודקת אם לאנשים שחולים במחלות אוטואימוניות (מחלות בהן הגוף תוקף את עצמו) יש נוגדנים שיכולים לזהות תאי סרטן. במעבדה שלי אנחנו חוקרים איך מתפתחות מחלות אוטואימוניות ואת המנגנונים המולקולריים שקשורים בכך. אני באופן ספציפי מנסה לפתח טיפולים חדשים לסרטן תוך ניצול הידע שיש לנו על מחלות אוטואימוניות. הרי במחלות הללו מערכת החיסון פועלת בעודף, ואילו בסרטן המצב בדיוק הפוך. אז אם נצליח להפעיל את מערכת החיסון בחולי סרטן על סמך הידע שלנו ממחלות אוטואימוניות, זה יכול להיות נהדר.

אני עובדת בתוך המנדף הביולוגי שמאפשר לי לעבוד בתנאים סטריליים מבלי לזהם את התאים.

במעבדה

11:00

התאים סוף סוף מוכנים. אחרי ששטפתי אותם וצבעתי אותם אני יכולה עכשיו להעביר אותם בתוך המכשיר הגדול הזה הנקרא FACS, ולנסות להתחיל להבין מה קרה שם במבחנה. ה-FACS יכול להסתכל על כל תא בנפרד ולהגיד לי מה מצבו: איזה סוג תא זה? האם התא חי? האם הנוגדנים של החולים הצליחו להקשר אליו? זה די מגניב! הוא עושה את רוב העבודה, אני רק מטעינה את הדוגמאות ובוהה בו.

תמיד ידעתי שאני ארצה לעסוק במדע ומחקר. זה התחיל עוד מחוג לפיזיקה ביסודי והתחזק כשלמדתי ביולוגיה בתיכון. ובגלל שתמיד ידעתי את זה, אז לקחתי את הזמן עד שהתחלתי את לימודי התואר הראשון שלי (התחלתי רק בגיל 24), כי ידעתי שמרגע שאני אתחיל ללמוד זה לעולם לא יגמר.

כשאני אהיה גדולה אני רוצה לפתוח מעבדה משלי ולהמשיך לחקור ולגלות דברים חדשים על מערכת החיסון ועל מחלת הסרטן. לכן זה רק התבקש שאמשיך מלימודי התואר השני לדוקטורט, ובעתיד אני מכוונת לנסוע לפוסט בחו"ל.

המעבדה

12:30

״המדע צועד על קיבתו״ ועכשיו זה זמן לארוחת צהריים. אנחנו מאוד משתדלים בלאכול כולם יחד במעבדה, אבל זה לא תמיד מתאפשר. קשה להתאים לוחות זמנים של 13 אנשים שעושים במקביל 13 ניסויים שונים. אלא אם יש עוגה. אם יש עוגה כולם עוצרים הכל ובאים לאכול.

אוכלות צהריים

13:30

חזרה לניסוי שלי. עכשיו אחרי שכל הדוגמאות סיימו לעבור ב-FACS, אני לוקחת את הנתונים מהמכשיר ומתחילה לעשות אנליזה. עיבוד תוצאות הניסוי הוא שלב מאוד חשוב ומורט עצבים. האם כל העבודה הקשה שהשקעתי בשלושת השבועות האחרונים בתכנון הניסוי, בזבוז של חומרי מעבדה יקרים, וטיפול אדוק בתאים - השתלמה? אני יוצרת את הגרף הסופי ומחזיקה אצבעות. באסה! אלו הן לא התוצאות שציפיתי להן. מגרדת את הראש ומנסה להבין מה קרה שם במבחנה? אולי אני צריכה לשנות את אחד התנאים בניסוי שלי? אולי לא שמתי מספיק מאחד החומרים? או שאולי התיאוריה שלי לא נכונה וזאת היא האמת הביולוגית שבוהה בי בחזרה מצג המחשב. נו שויין, אין מה לעשות. להיות מדען זה קשה, צריך הרבה אופטימיות, סקרנות ואורך רוח. כזה הוא המדע, מאהב אכזר שמצפה ממך להתאהב בו נואשות אך בו זמנית לסבול את כל המניירות והשיגעונות שלו.

15:45

שוב אני על האופניים. מדוושת לעבר מכון דוידסון למדע, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן. שם אני מעבירה היום פעילות מדעית לתלמידי תיכון. שוב עושה את הדרך בעלייה, אבל לפחות הנוף בדרך יפה.

דרך צדדית

16:30

אני מאוד אוהבת להעביר פעילויות מדעיות לנוער. להסביר להם איך הגוף שלנו עובד, להתפעל מהידע שיש להם ובעיקר לספר להם מה אני חוקרת ולראות את העיניים שלהם נוצצות מסקרנות. אני חושבת שזה מאוד חשוב להנגיש את המדע לכמה שיותר בני נוער, לחשוף אותם לעולם המרתק הזה ולעודד אותם לבוא לחקור אותו בעתיד. חוץ מהעברת פעילויות העשרה מדעיות אני גם כתבת מדע באתר של מכון דוידסון. אני מאוד אוהבת את העבודה הזו, היא חושפת אותי למחקרים מתחומים שונים ומעשירה אותי מאוד. תמיד כשאני מתיישבת לכתוב כתבה אני חושבת על אמא שלי ואיך הייתי מסבירה לה במילים פשוטות מה החוקרים עשו במחקר הזה.

בכניסה לביה"ס
מלמדת
צילום: איתי בלסון

20:00

הפעילות הסתיימה ועכשיו אני ממהרת לפאב השכונתי על רחוב הרצל. אנחנו מארגנים מסיבת הפתעה לחברה שלי איה, ואני צריכה לעזור לקשט את המקום לפני שכולם מגיעים. בפאב אני פוגשת את עומר שלא ראיתי כל היום. מנפחים בלונים ומתעדכנים כל אחד ביומו של האחר.

מסיבה בפאב

21:00

איה סוף סוף הגיעה לפאב. היא מאוד נרגשת לראות את כל החברים שבאו לשמוח איתה ביום ההולדת שלה. יש פה כל כך הרבה אנשים שהפאב מפוצץ, וזה בגלל שאיה היא האדם הכי חברותי בעולם. המשימה הכי מאתגרת בארגון המסיבה הייתה לאתר את כולם. היא טוענת שהיא לא ידעה על המסיבה ושהיא באמת הופתעה. אני לא מאמינה לה, ראיתי את המבט שלה כשהיא נכנסה בדלת.

00:30

סוף סוף בבית. מרגישה את העייפות מתפשטת לי בכל העצמות. גוררת את עצמי למקלחת ומשם ישר למיטה. 

סיון קלינגבייל

סיון קלינגבייל | |עוד 365 ימים

365 אנשים מתעדים כל אחד בנפרד יום אחד מחייהם. הבלוג מאפשר חשיפה לקריירות של אנשים אחרים, לאורח החיים של ישראלים ממקומות שונים ולדרכים המגוונות שבהן אנשים בוחרים לחיות.

אני סיון קלינגבייל, מגישה לשעבר בערוץ 10 וכיום עיתונאית עצמאית, כותבת ב"הארץ" וב"דה מרקר" ומנחה. מנסה כבר שנים להבין למה אנחנו קמים כל בוקר והולכים לעבודה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ