יום בחיי מקס האוזר, בישראל למדתי לא לקחת ללב ועל "אגרסיביות מקסימה"

בן 23, אמריקאי, טרנסג'נדר, גר בתל אביב ומתמחה ב-TLVFest כחלק מתוכנית "מסע", מעולם לא אכלתי כל-כך הרבה ירקות כמו כאן, נהנה מתרבות העבודה אך לישירות הישראלית לקח לי זמן להתרגל

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
00
קרדיט: מקס האוזר
סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל

"שמי מקס (מקסוול) האוזר, בן 23, מברקלי שבקליפורניה (המקום בו הומצאו ההיפים, מצטער תל אביב). שחקן בעל תואר ראשון בתיאטרון. באתי לתל אביב כדי להתגבר על הבלוז של אחרי התואר. זו הפעם השנייה שלי כאן. הגעתי לישראל לראשונה בתחילת 2019 לביקור ואחרי שחזרתי לארה"ב - ידעתי שאני חייב לחזור לכאן לתקופה ארוכה יותר, ולא לטיול".

"בחיפושיי ברשת מצאתי את ארגון 'מסע' ואת Destination Israel, אחת התוכניות שלו, המאפשרת התמחות, סטאז', התנדבות ופעילויות משמעותיות אחרות בישראל. חזרתי הנה והצטרפתי אל צוות הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה (TLVFest). מה עוד? הו כן, עוד משהו שאתם צריכים לדעת לגבי הוא שאני טרנסג'נדר. הטבע החליט לברוא אותי נקבה, אך בשלב מוקדם מאוד הבנתי שאני זכר וכשהייתי בן תשע התחלתי להזדהות כזכר. מאז אני חי כאני האמיתי שלי".

היום של מקס האוזר הוא היום ה-251 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

09:00

מתעורר מצלצולו של אחד השעונים המעוררים הרבים שלי. לרוב אני מכה על ה"נודניק" עד 10, למגינת לבו של שותפי לחדר, גייב.

09:15

צלצול שני. גייב כבר התעורר אז אני מרגיש בנוח ללחוץ שוב על הנודניק.

09:30

סוף סוף גורר את עצמי מחוץ למיטה. רק מחשבה אחת מתנגנת בראשי: קפה. בביקורי האחרון לארה"ב רכשתי מכונת קפה וכמות גדולה של פולים. אל תיעלבו, ישראלים, אבל הקפה הטחון שלכם לא משהו בכלל.

בזמן שאני מחכה לקפה, מכין לעצמי מיץ שיבולת שועל או דגני בוקר ואציק לחברה שלי, שרון. כן, חברתי היא אחת משותפיי לדירה, וכן, אני יודע שזה נשמע צפוף להחריד.

10:00

כולם כבר יצאו ואני מתחיל להתארגן. דבר ראשון, חוזר למיטה שלי כדי לישון עוד כמה דקות. לאחר מכן, מתחיל ברוטינת הבוקר: מדיטציה, לבוש, שיער.

10:45

יוצא לעבודה. בדרך רואה את קרליטוס, החתול שחי ליד ההמבורגריה. אני אוהב את החתול הזה. יש לי תחושה שהישראלים יודעים מי גדל פה ומי לא בהתבסס על התגובה לחתולים משוטטים. אני חושב שליטוף החתול מסגיר את היותי זר, אבל אני לא יכול להתגבר על הדחף הזה.

11:00

מגיע לסינמטק תל אביב. במשרדי TLVFest תמיד מתקיים איזה אירוע מוזר שאינני מצליח לעמוד על טיבו. היום מתרוצצים פה כ-25 ילדים עם מצלמות וידאו בידיהם. האירועים האלה כוללים בדרך כלל אוכל חינם (עבורי) אז אני נלהב לחטוף כמה דברים טעימים שלא נועדו לפי.

הסטאז'ר השני בצוות הוא ג'ו. בחור ברזילאי, בן 23, שקט ומאופק. אני נהנה מחברתו מכיוון שהוא תמיד ישמח לשוחח איתי על הסרט האחרון שבו צפיתי. מתיישב לקרוא מיילים, והראשון שבהם הוא מבמאית שמבקשת ממני לצפות בקטע מסרטה. מדובר בסרט טרנס-פיקשן בתקציב נמוך.

9
צילום: מקס האוזר

13:30

סיימתי לצפות, שלחתי לה את הערותיי במייל, וכעת אני שוב גווע ברעב. רק שעה בעבודה ואני מוכן לגמרי לאכול צהריים. מזמין סלט טונה ואמריקנו מאחד מבתי הקפה הסמוכים לסינמטק וחוזר לעבוד.

8
צילום: מקס האוזר

14:30

צופה בסרט אחר. במסגרת ההתמחות שלי אני צופה בסרטים ולכתוב עליהם ביקורת כדי לסייע בהתמודדות עם כמות ההגשות לפסטיבל.

הבוס שלי, יאיר, נכנס ומבקש ממני להתמקד בהגשות שקיבלנו לסרטים באורך מלא, ולא בקצרים. אני נהנה מתרבות העבודה הישראלית. היא הרבה יותר נינוחה מזו האמריקאית. עם זאת, הישראלים הם הרבה יותר ישירים ולקח לי זמן להתרגל לזה. מאז שאני כאן למדתי לא לקחת ללב. מנסה לא לתת לכל דבר קטן להטריד אותי.

17:00

הולך הביתה ומתכונן ליציאה אל המכון כושר. זה לא שאני ממש רוצה ללכת, ובכל זאת, אני מכריח את עצמי להתאמן מדי יום. הסיבה היא שאני מרגיש נפלא לאחר מכן.

מכון כושר יכול להיות מקום קצת מלחיץ עבור טרנסג'נדר. אני תמיד מרגיש שאני צריך להוכיח את עצמי, אך מצד שני זה גם מעצים אותי.

7
צילום: מקס האוזר

18:20

חוזר הביתה ומכין ארוחת ערב. משהו פשוט עם טופו וירקות. עד שהגעתי לכאן מעולם לא אכלתי כל-כך הרבה ירקות. גיליתי בישראל אוכלים סלט כמעט בכל ארוחה, אפילו בארוחת הבוקר, ויותר מכך - גיליתי שזה מדבק!

19:00

חוזר לסינמטק. קונה קפה ומתחיל לעזור בארגונים. הבאנו לכאן כמה יוצרים כדי שיצטלמו ויספרו מהו TLVFest עבורם. התפקיד שלי הערב הוא לגרום לכמה שיותר אנשים מהקהל להירשם לניוזלטר שלנו. אני פחות אוהב את התפקיד הזה... מרגיש טיפש / אשם על כך שאינני יכול לפנות לקהל בעברית. אני גם מרגיש כאילו אני יוצא מהארון בכל פעם שאני אומר שאני עובד בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה. משתדל לחיות חיים חשאיים. לא נוח לי שהזהות הלהטב"קית שלי "בחוץ".

6
צילום: מקס האוזר

20:50

ג'ו, יאיר ואני צועדים לאולם ההקרנה. הוא עמוס ביותר מ-300 איש. מצלם תמונות לעמוד האינסטגרם שלנו, ויאיר מזמין אותי לעלות לבמה כדי לעשות סלפי עם הקהל.

5
צילום: מקס האוזר

21:00

הסרט מתחיל. זהו סרט סלובקי בשם "השלכות", המספר את סיפורו של בחור צעיר ומתוסבך שנשלח למכון גמילה, ושם הוא פוגש ומתאהב בבחור מתוסבך אחר.

21:43

הערב מסתיים ואני יוצא הביתה.

22:10

שרון שואלת אותי בהודעת טקסט אם אני רוצה להצטרף לבילוי איתה ועם אמה, חברתה שהגיעה לביקור מצרפת. למה לא?

22:30

צועד בגשם לעבר הפאב ובדרך עושה FaceTime עם המשפחה. אני מתגעגע אליהם. אמא שלי, אחי וסבתי הלכו לקולנוע ואני תופס אותם כמה דקות לפני שהסרט מתחיל. אני קרוב מאוד אליהם. הם תומכים בי ובהחלטותיי ואנחנו עושים הרבה כיף יחד.

23:00

שרון מאוד נלהבת להציג אותי בפני חברתה. היה לי יום ארוך, אבל אני רוצה להיות במיטבי. הולך לקנות בירה כדי להשתחרר (גולדסטאר למרות שאני מעדיף מכבי). עשר דקות תמימות עוברות עד שאני תופס את תשומת לבו של הברמן. הוא כל הזמן מפספס אותי! אני לא אוהב את העובדה שאני צריך להיות אגרסיבי כדי לקבל שירות בישראל. שרון ואני מספרים לאמה איך נפגשנו הודות למסע ואיך שובצנו לאותה דירה.

3
צילום: מקס האוזר

00:00

נפרדים לשלום מאמה ונוסעים באוטובוס הביתה. מתנשקים בעת ההמתנה בתחנה, אך הנשיקה נקטעת כשבחור מופיע ואומר לנו כמה מאוהבים אנחנו נראים. "את יודעת, גם אם אין לך טבעת - ברור לחלוטין שהוא מאוהב בך לגמרי", הוא אומר לשרון. מלחיץ... האינטראקציה הזו היא כל-כך ישראלית. בחור שנכנס לעניינים לא לו, אבל בדרך נחמדה להפליא. כלומר, ישירות אגרסיבית יכולה להיות לפעמים די מקסימה.

2
צילום: מקס האוזר

01:00

סוף-סוף הגענו. הולך לחדרי ושרון לחדרה. הדבר הכי גרוע בזה שגם גייב גר איתנו (הוא כבר נוחר במיטתו) הוא שאי אפשר לישון יחד. מאז ששרון ואני התחלנו לצאת, אני הולך לישון הרבה יותר מאוחר מאשר התרגלתי. נרדם ברגע שראשי נוגע בכרית.

רוצים גם אתם להשתתף, לתעד יום בחייכם ולהיות אחד או אחת מעוד 365 ימים בחייהם של 365 אנשים? פנו ל-sivan.klingbail@gmail.com

1
צילום: מקס האוזר
סיון קלינגבייל

סיון קלינגבייל | |עוד 365 ימים

365 אנשים מתעדים כל אחד בנפרד יום אחד מחייהם. הבלוג מאפשר חשיפה לקריירות של אנשים אחרים, לאורח החיים של ישראלים ממקומות שונים ולדרכים המגוונות שבהן אנשים בוחרים לחיות.

אני סיון קלינגבייל, מגישה לשעבר בערוץ 10 וכיום עיתונאית עצמאית, כותבת ב"הארץ" וב"דה מרקר" ומנחה. מנסה כבר שנים להבין למה אנחנו קמים כל בוקר והולכים לעבודה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ