יום בחיי נעמה צור - גם אם המטופלים לא זוכרים, הרושם הרגשי ממני נשאר

בת 45, בזוגיות, גרה בתל אביב, גרונטולוגית ומטפלת באמנות, מתבאסת כשיורד גשם, אוהבת את הרוך, המוכנות ושיתוף הפעולה עם הדור השלישי, אבל קשה מאוד לראות אנשים נסוגים מול העיניים

סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
00
קרדיט: נעמה צור
סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל

"שמי נעמה צור. בת 45, בזוגיות, גרה בתל אביב, גרונטולוגית ומטפלת באמנות. עובדת ומטפלת בבני הגיל השלישי בבתיהם באזור גוש דן. נותנת מענה לצרכים הרגשיים היחודיים והמשתנים של מבוגרים ומסייעת להם בהתמודדות עם בדידות, דיכאון, אובדן בני משפחה, שבץ, אלצהיימר ועוד".

"אנשים חיים היום עד גיל מאוד מבוגר. הזיקנה מצריכה הסתגלויות ולכן עולים הרבה צרכים שדורשים מענה ייחודי. אני חושבת שאין עדיין בציבור הרחב (בוודאי למי שאין לו נגיעה אישית או מקצועית לנושא) מספיק מודעות לאספקטים הרגשיים של הזיקנה".

היום של נעמה צור הוא היום ה-258 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

08:03

שעון מעורר. אני לא חייבת לקום מוקדם היום, אבל מכוונת שעון כדי להתחיל את היום בנחת. תמיד יש לי מה לעשות ולרוב היממה קצרה מדי. התעוררתי הלילה מהגשם (לא כיף) ובבוקר מהחיבוק של בן הזוג שלי כשיצא לעבודה (כן כיף). אין לי חשק לזנק מהמיטה והשעון הופך לסנוזר.

08:36

מדיטציית מיינדפולנס.

08:56

קפה ראשון. החתול מבקש את תשומת הלב שלו ביללות תובעניות, ואני מנסה לשחזר אם היה לי חלום מעניין.

8
צילום: נעמה צור

09:04

מתעדכנת במזג האוויר כחלק מההיערכות ליציאה מהבית. לא אוהבת את החורף ובעיקר לא גשם. מתבאסת מכך שצפוי יום גשום.

7
צילום: נעמה צור

09:18

קפה שני ועוגיות לוטוס. תבורך מכונת הקפה שקיבלתי במתנת יום הולדת ותבורכנה בנות המשפחה שהבריקו בבחירה.

ההנעה שלי איטית בבוקר. מהרהרת במה שצפוי לי היום, ואיך אני רוצה לארגן את המטלות שתכננתי לעצמי.

10:30

מספיקה להכין ארוחת צהריים ולבצע כמה ממטלות הבית ויוצאת לשיעור יוגה.

6
צילום: נעמה צור

10:45

יוגה בסטודיו שליד הבית עם מורתי האהובה מיטל (יש כמה כאלה, זכיתי). מתרגלת בקביעות מאז 2006. מכורה ליוגה ולמוזיקה. משתדלת לא לוותר על השיעור הזה בשום אופן. קובעת את העיסוקים האחרים שלי למשבצות זמן אחרות.

5
צילום: נעמה צור

12:15

עומדות קצת בחוץ ומקשקשות ואז מזדרזת הביתה כדי להתארגן ליציאה. עושה מקלחת, לא מספיקה לאכול ולוקחת איתי קופסה.

13:15

היום אני מטפלת בתל אביב. בגלל הגשם יש הרבה פקקים. נוהגת לאט ובזהירות. מספיקה לדבר בדרך עם בן הזוג. שמחה לשמוע את קולו לפני ששנינו נהיה עסוקים עד הלילה. הערב הוא עם בתו ונתראה שוב רק מחר.

13:45

מטופל ראשון.

התחלתי לטפל במבוגרים ב-2010 אחרי שלמדתי פסיכותרפיה יונגיאנית. התפישה שהנפש מתפתחת בכל גיל, עד יומנו האחרון, ושהאמנות (כמו חלומות) היא שפת הנפש, התיישבה בול על היותי מטפלת באמנות. עם המבוגרים חשוב לי להדגיש ולהעצים את כוחות הנפש הקיימים בהם, את החלקים המתפקדים ואת החלקים החיוביים שבחיים, גם כשמדובר בחוויות קשות. תהליכים יצירתיים ועשייה יצירתית היא דרך מופלאה לחבר אנשים לכוח החיים שלהם ולאפשר להם ביטוי רגשי ונפשי. אוהבת את הרוך והמוכנות של המבוגרים לשתף פעולה עם מדיום ש(אולי) מעולם לא התנסו בו. 

לא ציפיתי לאימפקט כל-כך מהיר עם מבוגרים. תהליכים טיפוליים הם בדרך כלל ארוכים ואיטיים, ואני בהחלט קושרת את ההבדל בגיל של המטופלים ובשלב המאוחר של החיים. כמובן שיש ויש, אבל כשיש חיבור מהיר - זה מפעים, מרגש ומאשרר לי שוב ושוב שאני במקום הנכון.

4
צילום: נעמה צור

15:15

יוצאת אל הפגישה הבאה. נסיעה קצרה משתדלת (משיקולי פקקים ויעילות) לארגן את הלו"ז שלי לפי אזורי המגורים של המטופלים והמטופלות. זה לא תמיד מסתדר ויש ימים שאני הרבה על הכביש. מזדהה עם פוסט שקראתי השבוע ולפיו יש לנו דמות שכולם מכירים ודמות שיוצאת כשאנחנו נכנסים לאוטו. חותמת על זה.

עוברת את הכביש לכיוון האוטו ופתאום נעצרת מולי מכונית: זו חברה שמזמן לא ראיתי! איזו הפתעה משמחת!

15:30

פגישה שנייה. בית דיור מוגן שבו גרה המטופלת. יש איתי תיק גדול מלא בהפתעות, רמקול קטן ועוצמתי לעבודה עם מוזיקה והרבה אהבה. ההתערבות שלי אינה תרופתית ומבוססת על הקשר שנוצר אתם. העשייה המשותפת וההאזנה המשותפת למוזיקה מפיגים את הבדידות, מפעילים קוגניציה וזיכרון ואת האונה הימנית של המוח. גם אם הם לא זוכרים אותי או את מה עשינו, הרושם הרגשי נשאר והרשמים מהחוויה (הנעימה, אני מקווה!) נשארים.

גם המטופלת הזאת נמצאת בשלב מסוים של דמנציה. טיפול באמנות בכלל ולחולי אלצהיימר בפרט, הוא סוג של קסם. גם למי שכבר לא יכול/ה לדבר או למי שמעולם לא התנסה/תה בציור. היום אנחנו עובדות על פרויקט יצירתי שנמשך כבר כמה שבועות.

17:00

פגישה שלישית, האחרונה להיום. בשאר השבוע יש ימים עמוסים יותר ועמוסים פחות. עוד נסיעה קצרה ואני מגיעה. זו אשה שהמפגשים איתה כבר מזמן מרגישים כמו משפחה. היא מזכירה לי את סבתי האהובה. אנחנו נפגשות אחת לשבוע כבר יותר משנה. השיחה מהנה ומעניינת. שמחה על ההזדמנות לעבוד עם מבוגרים ועל ההתפתחות המקצועית הזו בחיי. זה לגמרי "זה".

3
צילום: נעמה צור

נדרשת הרבה עבודה מצדי כדי שאנשים יידעו שאני קיימת מבחינה מקצועית. משקיעה הרבה זמן ומרץ כדי שישמעו עלי ועל תחום העיסוק שלי. זו השקעה לטווח רחוק שאני יודעת שתתממש. עם זאת, לפעמים יש רגעים של חשש בתוך חוסר הוודאות והדינמיות שבפרקטיקה הפרטית. אנשים באים והולכים וזה טבעי בתחום הטיפולי. נעזרת במיינדפולנס ובנשימות כדי לעשות לעצמי סדר ולהזכיר לעצמי את ה"כאן ועכשיו".

בכל תחום יש גם קשיים, ועבורי, הקושי הוא לראות אנשים שיש לי קשר טיפולי טוב - מידרדרים. לראות אותם נסוגים מול העיניים - זה לא קל. אני רק יכולה לתאר מה זה עושה לבני המשפחה שלהם. רואה מולי את סבי וסבותיי האהובות, ולהבדיל את הוריי, ששניהם בריאים ומתפקדים, טפו חמסה. כמובן שאינני יכולה להציל איש מהזדקנות או ממחלות וגם לא אחזיר אותו לעלומיו, אבל אני יכולה לתת לו שעה של איכות חיים. עוד לא קרה שמטופלים/ות מתו במהלך קשר טיפולי, אבל זה בטח גם יקרה יום אחד.

18:00

בדרך לתיאטרון הקאמרי. ענבר חברתי התקשרה בין הפגישות ושאלה אם אני ספונטנית ורוצה ללכת להצגה של חנוך לוין הערב. מחזה בבימויו של ארי פולמן. She had me at חנוך לוין.

18:58

נכנסת לחניון. קבענו לאכול לפני ההצגה. אני גוועת! בין לבין מוצאת מאמר שאני רוצה לשתף בעמוד השיווקי שלי בפייסבוק.

20:15

יוצאות לקופות הקאמרי כדי לאסוף את הכרטיסים ונכנסות לאולם.

2
צילום: נעמה צור

22:35

כגודל הציפיה - גודל האכזבה, בעיני לפחות. לפחות היה כיף לפגוש את ענבר והאוכל היה טעים! 

23:10

נכנסת הביתה והעייפות נוחתת עלי. כיף שמצאתי חנייה צ'יק צ'ק. החתולים דורשים את תשומת לב לילית, ובצדק. לא קיבלו יחס מאז הצהריים...

23:27 

צומי אינסופי לחתול ששום דבר בעולם לא מספיק לו. ליטופים וזריקה לחתולה שצריכה נוזלים כל יום כדי לטפל בכשל כלייתי. חתולים גידלתי ורוממתי.

1
צילום: נעמה צור

0:22

מחממת לי בקבוק ונכנסת למיטה עם ספר. לפעמים אני מנסה לחשוב על החיים במונחים של שעות כדי לדרבן אותי לזוז מהר יותר. זו תזכורת חשובה כדי שארגיש בפוקוס על הדברים שבאמת חשובים לי.

1:06

נעצמות לי העיניים, סוף-סוף.

רוצים גם אתם להשתתף, לתעד יום בחייכם ולהיות אחד או אחת מעוד 365 ימים בחייהם של 365 אנשים? פנו ל-sivan.klingbail@gmail.com

סיון קלינגבייל

סיון קלינגבייל | |עוד 365 ימים

365 אנשים מתעדים כל אחד בנפרד יום אחד מחייהם. הבלוג מאפשר חשיפה לקריירות של אנשים אחרים, לאורח החיים של ישראלים ממקומות שונים ולדרכים המגוונות שבהן אנשים בוחרים לחיות.

אני סיון קלינגבייל, מגישה לשעבר בערוץ 10 וכיום עיתונאית עצמאית, כותבת ב"הארץ" וב"דה מרקר" ומנחה. מנסה כבר שנים להבין למה אנחנו קמים כל בוקר והולכים לעבודה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ