יום בחיי איתמר כהן, עם בודה בודה או מוטאטו בדרך לביה"ח הפסיכיאטרי

בן 31, פסיכולוג קליני, עובד עם זוגתו שירלי באוגנדה. אוכל קאסבה, מטוקה ואורז עם בוטנים אצל בטי ורון, מנסה להתחבר לאליזבת ואסתר ולהבין את התפישה המקומית על בריאות הנפש (וזה קשה)

סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
14
קרדיט: איתמר כהן
סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל

"קוראים לי איתמר כהן, אני בן 31, פסיכולוג קליני בהכשרתי. עובד מזה שלושה חודשים בבית החולים הפסיכיאטרי בוטאביקה שבקמפאלה, בירת אוגנדה. זוגתי  שירלי היא גם פסיכולוגית קלינית ואנחנו עובדים באותו בית חולים. היא בעיקר במחלקות המבוגרים ואני במחלקת הילדים. בנוסף, שירלי עובדת באופן פרטי ואני מלמד סטודנטים לתואר שני באוניברסיטת מקאררה שבמרכז העיר".

"אני במקור ממושב סלעית ועברתי ללונדון עבור הדוקטורט. שירלי במקור מצור הדסה אבל חיה בלונדון ב-12 השנים האחרונות. עד מתי נישאר כאן? לא ברור. יש לנו חוזה פתוח לעוד שנה לפחות. כרגע אנחנו מתכוונים להישאר לתקופה ארוכה. שנינו רוצים להתמקצע בעבודה הומניטרית. עבורי זה חלום ילדות. בתחילה היינו אמורים לעבוד עבור 'רופאים ללא גבולות" בקונגו, אבל התפרצות האבולה מנעה מהארגונים ההומניטריים לגייס עובדים חדשים. למזלנו, לארגון הבריאות הבריטי יש שלוחות במדינות מתפתחות, ביניהן אוגנדה".

"ההסתגלות לחיים במזרח אפריקה לוקחת זמן. זו משימה לא פשוטה בכלל, במיוחד אחרי שנים כה רבות בלונדון. אנחנו לא מתחרטים לרגע ומקווים מאוד שבעתיד הקרוב יהיה לנו גם זמן פנוי".

היום של איתמר כהן הוא היום ה-267 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

06:30

זמן לקום. רוב שעות היום מוקדשות לעבודה אינטנסיבית, כך שהשעות הפנויות הכמעט יחידות שלנו הן בבוקר. מנסה לשבת למדיטציה, בדרך כלל למשך חצי שעה. המחשבות זורקות אותי לכל הכיוונים, ואני לומד לאט לאט כיצד להתייחס למטען הרגשי שלהן. באופן מוזר שעדיין לא ברור לי, אני חושב שזה הופך אותי לרגיש יותר במהלך היום.

12
צילום: איתמר כהן

07:10

שירלי התעוררה והתחילה להתארגן. אני מחליט לקחת את הזמן ולקרוא קצת בשביל הכיף (קריאה בערב היא משימה בלתי אפשרית, העיניים פשוט נעצמות). קורא את "רופא לבן אלים שחורים" מאת ד"ר אורי שוורצמן. הוא כותב על עבודתו כפסיכיאטר בלב יערות הגשם של גאנה וכיצד התמודד עם ההבדלים שבין התפישה המערבית לזו המקומית בכל הנוגע לבריאות הנפש. זה מרגש לדעת שבעוד כמה דקות אתמודד בדיוק עם אותן הדילמות בעצמי.

11
צילום: איתמר כהן

08:00

יוצאים לבית החולים. שירלי אמיצה ממני ובוחרת להגיע אליו על גבי בודה בודה (אופנוע-מונית שמטרתו העיקרית היא להגיע מהר, חוקי התעבורה משניים). אני הלחצתי מספיק את הוריי וחברי במהלך השנים האחרונות ולכן אני נוסע במוטאטו, ואן ישן שמשמש כמונית ודוחסים אליו 14-20 איש במקרה הצורך). למזלי, היום המונית לקחה רק אנשים, ללא חיות משק כאלה ואחרות. בתמונה: תחנת המוניות המרכזית של קמפאלה.

10
צילום: איתמר כהן
9
צילום: איתמר כהן

08:25

מר דיסמס, הכומר של בית החולים, פסיכולוג ונגן סקסופון מוכשר במיוחד, אוסף אותי מהתחנה שבה ירדתי. מאמין שאספיק להגיע בזמן. פוגש את שירלי בכניסה לבית החולים ואנחנו נכנסים יחד.

8
צילום: איתמר כהן

08:30

בכל יום שלישי מתקיימת ישיבה של הצוות הפסיכולוגי. בבית החולים יש ארבעה פסיכולוגים על כ-800 מאושפזים, כך שהמשאבים מוגבלים במיוחד. לצערנו, היום ירד גשם ורוב הדרכים לבית החולים חסומות. חוץ משנינו, רק קרול (מתמחה בעבודה עם התמכרויות) הצליחה להגיע. מנצלים את הזמן לעבוד על אחת מסדנאות ההכשרה שנעביר לצוות בית החולים בשבוע הבא.

7
צילום: איתמר כהן

09:36

שירלי מלווה אותי למחלקה ועוזרת לי לתעד במידת האפשר את העבודה. במחלקה ישנם 41 ילדים מכל הגילאים, שלוש אחיות, שתי פסיכיאטריות ופסיכולוג אחד. קשה להתרגל לחיי היום-יום כאן. רוב הילדים מטושטשים מאוד בגלל השימוש בתרופות פסיכיאטריות מיושנות יחסית. מספר אנשי הצוות קטן מדי והאוכל מספיק רק לשתי ארוחות וחצי ביום, וגם זה בכמות שאינה ממש מספיקה למתבגרים. פעמים רבות אני צריך להסביר להם מדוע איני יכול לקנות להם אוכל, ואז שונא את עצמי לרגע.

6
צילום: איתמר כהן
15
צילום: איתמר כהן

09:40

אסתר (שם בדוי) מזהה אותנו מקצה החצר. הצוות מעריך שהיא בת 13 וסובלת מתסמונת נוירו-התפתחותית קשה. הסיבה להערכת הגיל היא שלצערנו לפחות 40% מהילדים במחלקה ננטשו על ידי הוריהם בפתח בית החולים. איננו יודעים עליהם דבר. משפחות רבות באוגנדה מתמודדות עם מצוקה כלכלית קשה, כך שאינן מסוגלות להקדיש את הזמן הדרוש לטיפול בילדים הסובלים מעיכוב התפתחותי. חלק גדול מהן, בעיקר אלה מהכפרים המרוחקים, נוטשות את הילד גם בשל האמונה שהעיכוב הוא למעשה עדות ממשית להיותו של הילד "מקולל".

אסתר ואני נפגשים כל בוקר לטיול בחצר. בגלל שהיא אינה מדברת, אני שואל את רוב השאלות והיא עונה בהבעות פנים. אני לומד להבין אותה מטיול לטיול. לצערי, לא עברתי הכשרה ייעודית לעבודה עם תסמונות התפתחותיות, כך שרוב הזמן קיימת בי תחושת החמצה מהולה בלחץ שעלי לדעת יותר. משכנע את עצמי שגם לטיול אחד על אחד בחצר יש ערך טיפולי.

5
צילום: איתמר כהן

11:20

נשארה עוד שעה לסיום ההדרכה של הסטודנטיות והסטודנטים לתואר השני. העבודה איתם מבלבלת מאוד, שכן דרכי ההכשרה בבריטניה ובאוגנדה שונות לחלוטין. כך נוצר מצב למשל שאת ה-DSM, ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, הם זוכרים טוב ממני. אני נעזר בהם בכל הקשור להיבטים התרבותיים החשובים כל-כך בעולם בריאות הנפש.

12:20

שירלי ואני נפגשים לארוחת צהריים ממש מחוץ לבית החולים. החלטנו לאכול אצל בטי ורון, זוג מקומי שפתח סוג של מסעדה ליד השער הראשי. שירלי צוחקת על כמה שאני אוהב את האוכל המקומי. עבורה, הוא יבש וחסר טעם. לדעתי הוא ברכה משמיים. קאסבה, מטוקה (סוג של פלנטיין) ואורז ברוטב בוטנים שנראה חשוד מעט בהתחלה. הילד של בטי עצבני כי העפיפון שלו (שקית סנדביצ'ים שבטי קשרה לחוט ארוך) ברח לו מהידיים. הוא שולח אלינו מבטים כועסים וברור שאנחנו לא באים לו בטוב עכשיו.

4
צילום: איתמר כהן

15:00

אליזבת (שם בדוי) מגיעה לחדר הטיפול כבכל יום. היא נערה בת 14 שהובאה לילה אחד למחלקה לאחר שסיפרה על רצונה לשים קץ לחייה. התוצאה החיובית של בדיקת ה-HIV הסבירה לנו חלק גדול מהסיפור. דודתה אסרה עליה לחזור הביתה מחשש שתדביק את ילדיה, וכך מצאה עצמה אליזבת מתגוררת בכנסייה בקמפאלה שאליה היא מתגנבת בכל לילה כדי לא לישון ברחוב. אליזבת מסרבת לקחת את התרופות המעכבות את השפעתו של הווירוס, וביחד אנו מנסים להבין את הסיבות לכך. כרגע, לצערי, אני מרגיש שעדיין לא הצלחנו לגעת בלב הכאב שמונע ממנה מלעשות זאת.

18:40

די, אני גמור וממש צריך לצאת מבית החולים. לוקח מוטאטו ויוצא לדרך.

20:15

שירלי ואני יוצאים להופעה ב-"The Five Horsemen". מדובר בהוסטל באחד הבניינים המכוערים בעיר, אבל עם גג ממנו היא נשקפת כולה.

3
צילום: איתמר כהן
2
צילום: איתמר כהן

22:40

בדרך הביתה אחרי ההופעה. אני קצת טרוד כי מתווך שעזר לנו למצוא את הדירה בה אנו גרים שולח לי הודעות חצי מאיימות. הוא בטוח שעלינו לשלם לו עוד 150 דולר ואין לי מושג למה. חרדה קלה עולה כשאני נזכר שהוא יודע בדיוק איפה אנחנו גרים. אצטרך להתמודד עם כאב הראש הזה מחר על הבוקר.

1
צילום: איתמר כהן

23:10

בבית. חצי שעה של מדיטציה נוספת בזמן ששירלי מתארגנת לשינה. בכוחותי האחרונים מנסה לקרוא שיר אחד בספר "הנביא" של ג'ובראן חליל ג'ובראן, אותו קיבלתי במתנה מסבתא שלי. נכשל במשימתי ונופל לשינה עמוקה עוד לפני ששירלי נכנסה למיטה.

רוצים גם אתם להשתתף, לתעד יום בחייכם ולהיות אחד או אחת מעוד 365 ימים בחייהם של 365 אנשים? פנו ל-sivan.klingbail@gmail.com

סיון קלינגבייל

סיון קלינגבייל | |עוד 365 ימים

365 אנשים מתעדים כל אחד בנפרד יום אחד מחייהם. הבלוג מאפשר חשיפה לקריירות של אנשים אחרים, לאורח החיים של ישראלים ממקומות שונים ולדרכים המגוונות שבהן אנשים בוחרים לחיות.

אני סיון קלינגבייל, מגישה לשעבר בערוץ 10 וכיום עיתונאית עצמאית, כותבת ב"הארץ" וב"דה מרקר" ומנחה. מנסה כבר שנים להבין למה אנחנו קמים כל בוקר והולכים לעבודה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ