יום בחיי אסף בריט - דוגל בלא להיות חייב כספים, והנה אני בדרך להלוואה

בן 40, בזוגיות ואב לאחד, גר בתל אביב, בעלים של בית קפה גדול, חולה ספורט (ואין מזה עכשיו), אוכל עם המשפחה (ויש מזה הרבה עכשיו), חובה לדאוג גם לעובדים הזרים בעת הזו אחרת יהיה רע

סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
111
קרדיט: אסף בריט
סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל

"שמי אסף בריט, בן 40, במקור מקיבוץ כברי, כנראה לעד אציין את זה כסוג של גאוות יחידה שאין לה באמת סיבה, ב-17 השנים האחרונות חי בתל אביב. בזוגיות עם מילי שמגדלת רוב הזמן לבד את בננו בן ה-4, לואי. אני הבעלים והמנהל בפועל של בית הקפה "התחתית". אני שם כבר 14 שנה. התחלתי ביום שבו פרצה מלחמת לבנון השנייה ובעצם את החודש הראשון שלי בעבודה ביליתי בלבנון".

"בימים שאינם קורונה יש לי שגרה עמוסה ולחוצה מאוד. עסקי המסעדנות הפכו לקשוחים בשנים האחרונות ואין דרך לשרוד בזה בלי לאהוב את הדבר הזה שנקרא מסעדנות. בשבילי האהבה זו מורכבת משלושה דברים: אנשים (כן כן, בסופו של דבר אני מאוד אוהב אינטראקציה בין אישית), ניהול וחינוך (של לקוחות ושל עובדים) ועבודה פיזית. בקיצר, אני מאוד מחכה לחזור לשגרה. כולנו מבינים שנחזור לעולם שונה, אבל התחתית תחזור!"

היום של אסף בריט הוא היום ה-280 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

05:00

אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה לא קמתי עם שעון. הוא תמיד מכוון אותו דבר (05:00 עם נודניק עד 05:30) וממנו אני ממשיך לאותו לו"ז, ופתאום לא... כבר שלושה ימים בתוך המציאות המטורפת הזו, שבה ברגע אחד פשוט סגרנו את בית הקפה. פתאום כל מה שהתרגלת אליו משתנה. לקח לי יומיים לעכל, לנסות להבין, ופתאום נפלה עלי התובנה שאנחנו באירוע הרבה יותר גדול מכל מה שהכרנו ואין לנו שום יכולת השפעה חוץ מלצמצם הפסדים, לחבק את הקרובים ואת הצוות (וירטואלית, אל דאגה).

06:17

הגוף עוד לא לחלוטין הפנים את "החופש"... ממתין ללואי במיטה עד שיתעורר. הוא לא יסלח לי אם אצא לבד לריצה.

06:24

בזמן שאני ממתין, גולש בטלפון הנייד, נכנס לאפליקציה של ה-NBA וגם שם הכל מושבת. לא, זה לא חלום רע, זו מציאות בלתי נתפשת. ספורט מהווה חלק ענק מחיי. כל סוג ספורט אפשרי: כדורגל, כדורסל, רוגבי, פורמולה 1 ורוג'ר פדרר אחד ומיוחד. ופתאום אין, שום דבר, הכל דומם. חור גדול בחיים נפער גם בעניין הזה. 

5
צילום: אסף בריט

מסתכל במצלמות האבטחה. עצוב, עצוב, עצוב. מעסק כל-כך חי לעצם דומם.

6

07:06

לואי קם. יש טקסים בריצה והראשון בהם הוא שלואי בוחר עם איזה שיר רצים. עומר אדם עם "תל אביב" מככב אבל גם "פרזות" של "החצר האחורית" נותן פייט. ילד ורסטילי. הטקס השני הוא לקנות יוגורט סופרמן בסופרמרקט הקרוב, ויאללה - אפשר לצאת לרוץ. 

עגלת הריצה היא אחת הרכישות הכי טובות שעשיתי. זה כיף, זה זמן איכות וזה בעיקר זמן עבור למילי לישון או סתם להיות שעה וחצי בשקט. הכי חשוב, זה נותן לי הרגשה שיש לי חלק בגידול הילד.

555
צילום: אסף בריט

08:34

הו, סיימנו. הריצה זו השפיות שלי. שבע פעמים בשבוע, כמעט אותו מסלול, כמעט אותו קצב. בלי זה, אני לא יודע איך הייתי עובר את היום-יום. הפחד הכי גדול שלי הוא שיגידו שאסור לצאת לרוץ. אין מצב. (הטקסט נכתב לפני החמרת התקנות ביום חמישי - ס.ק).

09:30

משאיר את לואי עם מילי לכמה שעות ונוסע לבית הקפה. מנצל את הזמן לניקיונות וסידורים. המקום רגיל לפעול 24/7 ולא מכבים בו אורות באופן סדיר, אז חמישה גופי תאורה פשוט אמרו את דברם וקיצרו יחד. כל אחד והדרך שלו למתוח ביקורת על המצב. דניאל החשמלאי מצא את הבעיה. אני כבר ארכיב גופי תאורה חדשים. בינתיים, אמשיך לנקות.

222
צילום: אסף בריט

10:38

הוצאנו את כל הצוות לחל"ת. 50 עובדים ברגע אחד קיבלו הודעה שאנחנו סוגרים לאור ההנחיות. קהילת הלקוחות היתה פשוט מדהימה ונתנה חיבוק אוהב ומלא תקווה ליום שאחרי. מוודא שכל אחד ואחד מהעובדים שלח את התביעה לביטוח לאומי.

הדאגה הכי גדולה שלי היא שהעובדים הזרים לא יקבלו שקל על הימים האלה. אני מאוד מקווה שיימצא פתרון גם עבורם. שיפתחו את כספי הפיקדון שמופרשים להם או משהו. אם לא יעשו משהו, המצב יהיה מאוד מאוד בעייתי. זו אוכלוסייה בלי שום רזרבות והם ממש לא יכולים להרשות לעצמם בלי לעבוד. שולח גם לעובדים הזרים הודעה שאם מישהו צריך משהו אז שידבר.

4
צילום: אסף בריט

15:00

אוכל ארוחת צהריים במשרד. בבוקר חטפתי סנדוויצ'ון ב"לחמנינה". עברתי שם כדי לעזור לתקן את מטחנת הקפה ובתמורה יצאתי עם לחם אגוזים. שווה!

עבור מי שרגיל לחיות בבית קפה אוכל הוא לא אישיו. הוא תמיד שם, זמין. אז סדר היום הקולינרי שלי מאוד ברור וכולל המון נשנושים (קצוות של עוגות, פרוסת נלסון עם טחינה וכו'). פתאום גם את זה אין. מאלתר בקטנה, אשב לאכול באמת כבר בערב.

3
צילום: אסף בריט

מתעדכן בנעשה בחשבון הבנק. מתחיל לעשות הערכות כמה הוצאות יש לנו בחוץ ואיך נערכים לזה. ממש לא פשוט... ניאלץ לקחת הלוואה מהבנק או מהמדינה. אני שונא הלוואות! שונא! לא הייתי חייב כסף לאף אחד בחיי. בתור קיבוצניק למדתי לפחד מכסף, אבל היחסים שלי איתו מורכבים. מצד אחד אני מבין את החשיבות, ומצד שני מאוד מנסה שזה לא מה שיפעיל אותי וינהל אץ הבחירות שלי בחיים. מצד שלישי, אני עדיין מפחד שלא יהיה ולכן פשוט לא חייב אגורה לאיש. כן, גם משכנתא אני לא מסכים לקחת. ולא, אין לי ולא תהיה לי דירה. אפילו בשיוך דירות בקיבוץ הפסדנו כי סבא מת חודשיים מוקדם מדי.

15:19

הקבוצה של הצוות מהצבא מתעוררת. בימים כאלו אתה נזכר כמה הקשר הזה מיוחד. אנחנו 11 חבר'ה ממקומות, צורות ואידאולוגיות שונות. ביום-יום מתכסחים על פוליטיקה וערכים אבל בעיתות משבר אתה יודע שנהיה תמיד אחד לשני. עצם זה ששכלנו חבר, אלירז פרץ, גרם לקבוצה הזו להיות עוד יותר משמעותית ממה שהיא. עוד מעט יום הזיכרון ואני מקווה שעד אז נוכל להיפגש עם מרים וכל המשפחה. עבורי זה חלק מאוד גדול מהחיים. 

15:39

יאללה, מספיק ניקיונות להיום. אמשיך מחר. הביתה. עולה על האופניים ורוכב. מאזין לפודקאסט המעולה "הפודיום". אני באמת חולה ספורט והוא מעביר לי ריצות ונסיעות שלמות. הוא מוגש בגובה העיניים ונותן לשחקנים הזדמנות להציג את עצמם. בדרך מסוימת הוא מזכיר לי מאוד את הבלוג הזה. הצצה לימים רגילים של אנשים רגילים וזה ממש מעניין. רק שימשיך להוציא פרקים בתקופה הזו...

2
צילום: אסף בריט

15:50

אין ספק שהקורונה מספקת לנו זמן משפחה שאנחנו ממש לא רגילים אליו. לואי עף על זה שאבא מגיע באור יום, ומילי עפה על זה שיש אבא בבית. לגבי הבעל אנחנו עדיין מבררים.

17:00

יוצא עם לואי להוציא אנרגיה. באמת שלא רגיל להגיע באור יום הביתה. אז ננצל את זה. בדרך למגרש לואי מוציא את "התחמושת הכבדה" - "אבא, אני רעב!" לא יודע מי לימד אותו שצירוף המלים הזה מפעיל את כל הסירנות אצלנו ההורים. אני אבא סמרטוט. ביום-יום עימותים זה אחד התחביבים שלי, אבל מול לואי - אני שלולית ושום דבר. פיתה עם שניצל וקטשופ וממשיכים לכדורסל.

2
צילום: אסף בריט

18:40

אני האגף התקיף בבית לגבי מקלחות. מילי פשוט לא מבינה את האובססיה הזו שלי, אבל אני פשוט לא יכול לחשוב על להיכנס למיטה בלי להתקלח. לא אני ולא לואי. המשימה עם לואי הושלמה בהצלחה.

19:30

ארוחת ערב משותפת. אירוע שבשגרה פשוט לא מתרחש. אני מגיע מאוחר מדי אז מילי בדרך כלל מבשלת לה וללואי ואני מביא איזה עוף מבית הקפה. שנים שהיא מנסה שלפחות שני ערבים בשבוע נאכל יחד וזה פשוט לא קורה. אז הנה, הקורונה סידרה לה את הבקשה. ירקות בתנור, מג'דרה ובשבילי עוף. הרבה הרבה יותר טעים מבשגרה.  

0
צילום: אסף בריט

21:00

אחרי האוכל מותר ללואי לראות פרק בטלוויזיה (בימים אלה הוא רואה הרבה הרבה יותר מפרק אחד ביום). גם ככה אין שום משחק שהייתי רוצה אולי לראות.  אז משאיר אותי עם "לבנון המלחמה האבודה", ספר שצועד צעד אחרי צעד בין השנים 1996 ל-2000 כשצה"ל עוד היה בלבנון. הוא מחזיר אותי לזכרונות, לתחושות, לריחות, לנוף שנשקף מהבופור. ספר חובה לכל מי שהיה שם ולכל מי שרוצה להיזכר במחיר שגבתה המלחמה שם.

רוצים גם אתם להשתתף, לתעד יום בחייכם ולהיות אחד או אחת מעוד 365 ימים בחייהם של 365 אנשים? פנו ל-sivan.klingbail@gmail.com

סיון קלינגבייל

סיון קלינגבייל | |עוד 365 ימים

365 אנשים מתעדים כל אחד בנפרד יום אחד מחייהם. הבלוג מאפשר חשיפה לקריירות של אנשים אחרים, לאורח החיים של ישראלים ממקומות שונים ולדרכים המגוונות שבהן אנשים בוחרים לחיות.

אני סיון קלינגבייל, מגישה לשעבר בערוץ 10 וכיום עיתונאית עצמאית, כותבת ב"הארץ" וב"דה מרקר" ומנחה. מנסה כבר שנים להבין למה אנחנו קמים כל בוקר והולכים לעבודה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ