יום בחיי מקס רוזנפלד - אנחנו לא מה שקרה לנו אלא מה שנבחר להיות

בן 32, גרוש במשמורת משותפת, גר ברמת-גן, אב לשני בנים (3,6), אחד מהם בעל צרכים מיוחדים, ולבת שנהרגה בתאונה לפני שלוש שנים. מאמן אישי ליציאה ממשברים, אוהב לפסל באבן ולעבוד בעץ

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
9

"שמי מקס רוזנפלד, בן 32, מאמן אישי להצלחה וליציאה ממשברים. גרוש במשמורת משותפת, גר ברמת-גן, אב למנור (6) בעל צרכים מיוחדים (סוג של שיתוק מוחין) ליעלה ז״ל שנהרגה לפני שלוש שנים בתאונת דרכים בנמל תל-אביב לפני יום הולדתה השני, ולפלא (3). לימדתי שש שנים בחטיבת ביניים כמחנך ומורה וגם במכללת לוינסקי. מחבר הספר 'מגביה הראשים'. בזמני הפנוי אוהב לעסוק בספורט (טריאתלון), לנגן, להלחין בפסנתר, לפסל באבן, לעבוד בעץ ולבשל".

היום של מקס רוזנפלד הוא היום ה-361 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים" 

06:20

מתחיל את היום באיחור היסטרי. לא התעוררתי מהשעון המעורר וההסעה של מנור לגן צריכה להגיע בעוד 18 דקות בדיוק. ילדים בחינוך המיוחד זכאים להסעות למסגרות. מנור עוד לא לבוש ולא הכנתי לו את ארוחת הבוקר לגן. מסך שחור ולחץ הם כל מה שאני רואה ברגע הזה, כי עומד בפניי בוקר ויום סופר עמוס ואני לא יכול לאפשר לעצמי לאחר ולהודיע שאסיע אותו בעצמי. זה ייצור לי איחורים בהמשך היום.

עף למטבח, מכין ארוחת בוקר, מתקתק את הבגדים, מאחר רק בשתיים-שלוש דקות ואיכשהו ההסעה מאחרת. מזל.

09:00

אחרי שמסיע את פלא לגן, פותח מפגש אימון אישי בקליניקה. בגלל כל ההתמודדויות האישיות והשינויים שחוויתי בשנים האחרונות (בן עם צרכים מיוחדים, אובדן, גירושים מורכבים וקשים), בחרתי לעשות הסבה ולעבור לאימון. פתחתי קליניקה כדי להעביר את הצלחותיי הלאה ולסייע להם לנוע קדימה, לצאת מקשיים ולהגשים חלומות.

היום אקיים מפגש אחד בלבד בגלל צילומים שיתחילו ב-10:30. נרגעתי מהלחץ של הבוקר ואפילו הספקתי לשתות קפה ולהתארגן. המפגש עובר בצורה מוצלחת, שנינו מסיימים באנרגיות גבוהות. 

צילום: מקס רוזנפלד

10:30

זכיתי בכבוד גדול - שלושה נערים מקסימים בכיתה י"ב בחרו לצלם עלי ועל סיפור חיי סרט דוקומנטרי קצר לפרויקט הגמר שלהם. הם חיפשו נושא וחבר של אחד מהם, שהיה בעבר תלמיד שלי במשך שלוש שנים, המליץ להם עלי. בשש השנים שבהן חינכתי ועבדתי כמורה במשרד החינוך, יצרתי קשרים משמעותיים ומיוחדים עם תלמידים ובאמת עשיתי הכל כדי להיות לדמות משמעותית עבורם. הספר שלי עוסק בדיוק בכך - כיצד ניתן להיות דמות משמעותית עבור התלמידים?

שמחתי והתרגשתי מאוד כשהנערים יצרו איתי קשר. כמה לא מובן מאליו שאנשים זוכרים אותך, מדברים עליך, שומרים איתך על קשר וחלקם אפילו הופכים להיות חברים שלך ממש. הקשר בינינו התגלגל והיום הוא יום הצילומים השני. לראות את הבית שלי עם פנסי תאורה, מצלמות ומיקרופונים זה מרגש ומשונה בו-זמנית. הצילום היום עוסק בהיכרות אישית ובתקופת ההתמודדות והמשבר שלי. בהמשך נעבור ללוקיישן העצוב ביותר עלי אדמות - חלקת הילדים בבית העלמין. 

12:12

סיימנו בבית ואנחנו מגיעים אל מקום קבורתה של יעלה האהובה שלי. חלקת הילדים זה באמת אחד המחזות הקשים שאדם יכול לראות. המון קברים, סדורים זה אחר זה בסדר מופתי, ועליהם חרוטים תאריכים כל-כך קרובים זה לזה, שפשוט נשארים ללא מילים. טראגי, עצוב, באמת חוויה מורכבת.

חלק מהרעיון של הסרט הוא להביא קדימה את הבחירה שעשיתי בחיים, על-אף האובדן והשכול. אני נושא דברים מאוד מרגשים למצלמה על כך שבכל מצב יש לנו את היכולת לבחור בחיים, ואמנם אנחנו כרגע במקום מאוד קשה להכלה, אבל המסר הוא חיובי ואופטימי - המשך החיים למרות הכל. היה מאוד מאוד מרגש והחבר'ה אומרים שזו תהיה סצנת הסיום. כולנו יוצאים משם עם דמעות בעיניים. 

צילום: מקס רוזנפלד

14:13

אני גמור נפשית מהביקור בבית העלמין. מחליף בגדים ויושב במרפסת עם הטלפון ומגיב לאנשים ברשת. בת הזוג שלי מצלמת אותי מבלי שאני שם לב בתנוחה טיפוסית עם העיניים בצג. אני מאוד פעיל ברשתות החברתיות ומשקיע המון זמן בכך, גם עבור העסק שלי וגם כי זה מסיט את המעמסה הרגשית שחוויתי כרגע.

ברשת אני מביא את העולם האותנטי שלי ודווקא משתדל לא להציג את החיים כ״פינפון״ מתמשך, אלא גם את הקשיים, ההתלבטויות, ההתמודדויות. אני עושה זאת באמת מתוך גישה שהחיים האמיתיים הם לא כך, וזה עושה את שלו וגורם להערכה בקרב הגולשים.    

צילום: מקס רוזנפלד

15:32

מנור חוזר מהגן ואנחנו מדברים ומשחקים. מנור מהווה עבורי את ההשראה הכי גדולה בחיים. הוא מתמודד עם המון קשיים אישיים וברמה המוטורית. בזמנו גילינו ב-MRI שהחלק במוח שאחראי על תכנון תנועה ושיווי משקל מנוון אצלו. מלבד בעיות מוטוריות, זה גורם לו גם לעיכוב התפתחותי כללי. הוא לא יכול לעמוד עצמאית או ללכת לבד, מתנייד באמצעות הליכון מיוחד/כיסא גלגלים/רכב חשמלי מיוחד, חווה הרבה נפילות ומגיע אינסוף פעמים למיון הילדים בגלל איבוד שיווי המשקל, מכות ופציעות. כל זה עוד לפני שאני מדבר בכלל על הקושי שחווה מנור עם אובדן אחותו הקטנה, שהיתה לו כמו תאומה ממש. ביום בהיר אחד היא פשוט נעלמה לו. 

לפעמים מנורי ואני מדברים על הקושי שלו, ואני מסביר לו שיש לכל מיני אנשים קשיים - יש כאלה שמתקשים לראות אז הם זקוקים למשקפיים, יש כאלה שצריכים מכשיר שמיעה, יש שמתקשים ללכת וזקוקים להליכון, יש שהקושי שלהם בכלל לא נראה והם לוקחים תרופות או מקבלים טיפולים. לכולם יש קשיים, אבל העיקר הוא לא להיכנע לקושי, להמשיך ללכת, להמשיך לחתור קדימה.

תוך כדי השיחה אני מריח שמשהו נשרף. האורז שהכנתי לצהריים... מצליח להציל ממנו קצת, אבל רובו הולך לפח. לומד להבא לשים שעון מעורר לכיבוי הגז :)

צילום: מקס רוזנפלד

18:00

אחרי האיסוף של פלא מהגן, מגיעה אלינו חברה להדלקת נר שישי (הטקסט נכתב במהלך חנוכה; ס"ק). הילדים מברכים כל אחד בתורו ואנו מדליקים את הנרות יחדיו. אם היו אומרים לי לפני כמה שנים שמנורי, שבקושי יכול היה לומר כמה מילים בודדות, יאמר את הברכה, ועל אחת כמה וכמה בכזה ביטחון - בחיים, אבל בחיים, לא הייתי מאמין. מנור הוא לוחם אמיתי. הרבה עבודה קשה, תירגול ומוטיבציה. ילד אלוף שנלחם כנגד כל הקשיים על ביצוע דברים בסיסיים לילדים בגילו. רק להוריד בפניו את הכובע, באמת.

פלא מברך גם הוא. אנחנו שרים שירים, אוכלים סופגניות ובעיקר שמחים להיות יחד. 

צילום: מקס רוזנפלד

20:22

אחרי מקלחות. הילדים במיטה בטקס שלפני השינה. הטקס תמיד כולל קריאת ספר ובכל יום כל אחד מהם בוחר בתורו מהספרייה. מעבר לזה שקריאת ספר מפתחת יכולות וכו׳, זה לפני הכל זמן איכות שלנו ללא מסכים או גירויים אחרים.

הילדים שלי הם באמת האושר שלי בחיים האלה. אחרי הגירושים, הדבר שהיה לי הכי חשוב הוא לקבל משמורת משותפת. יש לנו קשר חזק ואיתן ואני מעורב בכל מה שקורה בחייהם. מגיע לכל אספות ההורים, משתתף בכל קבוצות הוואטסאפ של הגן, לוקח חלק בקבלת ההחלטות ובכלל מאוד מעורב במתרחש. בעיניי, זה גם מאוד מחזק את הקשר עם הילדים והופך אותו למשמעותי יותר, בטח בגילאים האלה.

מסיימים לקרוא את הסיפור, מתחבקים ומתנשקים והולכים לישון. אני יוצא מהחדר עם אושר אמיתי בלב. 

צילום: מקס רוזנפלד

21:39

יוצא לריצה כדי לאוורר את הראש מהיום הארוך הזה ולהעניק לעצמי כוחות. מסיים אותה במזח ליד הילטון, לא רחוק מהמרינה של תל-אביב ומצלם את קו החוף בלילה. יוצא צילום נפלא שמסיים יום גדוש, מורכב, ומלא עשייה. חוזר הביתה למקלחת חמה וזז לישון. מחר יהיה יום חדש עם תקוות חדשות ועם אורז שכנראה לא יישרף, כי אזכור לשים שעון.

צילום: מקס רוזנפלד

מהכל לומדים, מקטן ומגדול, העיקר להמשיך הלאה ולנוע אל מה שחשוב באמת. זו הגישה שלי בחיים. אני תמיד אומר לסביבה שאנחנו לא מה שקרה לנו - אנחנו מה שאנחנו בוחרים ליצור בחיינו. זה מה שיקבע איך שהחיים שלנו ייראו. הכל אפשרי בחיים האלה. זה נשמע כמו מסר קלישאתי, אבל המסר הזה הוא חיי ואני מאמין בו מכל הלב.

אני מאחל לכולכם ולכולכן את כל הטוב שבעולם ❤.

רוצים גם אתם להשתתף, לתעד יום בחייכם ולהיות אחד או אחת מעוד 365 ימים בחייהם של 365 אנשים? פנו ל-sivan.klingbail@gmail.com 

סיון קלינגבייל

סיון קלינגבייל | 365 ימים

365 אנשים מתעדים כל אחד בנפרד יום אחד מחייהם. הבלוג מאפשר חשיפה לקריירות של אנשים אחרים, לאורח החיים של ישראלים ממקומות שונים ולדרכים המגוונות שבהן אנשים בוחרים לחיות.

אני סיון קלינגבייל, מגישה לשעבר בערוץ 10 וכיום עיתונאית עצמאית, כותבת ב"הארץ" וב"דה מרקר" ומנחה. מנסה כבר שנים להבין למה אנחנו קמים כל בוקר והולכים לעבודה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ