יום בחיי אבי נגר, עבודה במשמרות? אני חייב לאישתי את הרוב

בן 56 (ממש היום), נשוי ואב לשלושה, גר ברמת גן, דפס מאז 1986 בבית הדפוס של "הארץ" (רגיל לריח), בקורונה לא חולקים יותר מוניות, ארוחת שבת היא החשובה ביותר. וגם: סוף פרויקט ותודות

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
00
סיון קלינגבייל
סיון קלינגבייל

"שמי אבי נגר, בן 56 ממש היום (חמישי), נשוי להילה ואבא לטל (בן 23), אור (בת 18) ונוי (בת 16). גרים ברמת גן. אני עובד כדפס בגרפופרינט, בית הדפוס של עיתון הארץ, מ-1986".

"הגעתי לעבודה לפני 34 שנה דרך חברים שעבדו שם. אישתי צוחקת עלי שנשארתי כל-כך הרבה שנים כי אני מקובע. אני מזל גדי - אנחנו אנשים שאוהבים מקום בטוח. מעבר לזה, זה מקום מאוד משפחתי. מחוץ לעבודה, אני אוהב מאוד לטייל בארץ".

היום של אבי נגר הוא היום ה-365 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים" 

10:00

קפה של בוקר. אתמול עבדתי עד 03:00 והגעתי למיטה ב-03:30, אז אני לוקח את הבוקר לאט. מסתכל בחדשות באינטרנט. את העיתון קראתי כבר לפנות בוקר. בטלפון הנייד זה יותר נגיש.

10:30

מניח תפילין. אני איש מאמין, שהולך לבית כנסת בשישי ושבת ומקפיד על קידוש משפחתי בערב שבת. הילדים פחות מקפידים ממני ולבתי הכנסת, בדרך כלל, אני הולך לבדי. אשתי אינה שומרת שבת וכשיצאנו סיכמנו שזה לא יעמוד בינינו, אבל נשמור על כשרות וקידוש, כי ארוחת שישי היא מבחינתי החשובה ביותר. אני עובד משמרות וזה הזמן שבו כולנו יכולים להיפגש. זה זמן האיכות המשפחתי שלנו.

צילום: אבי נגר
צילום: אבי נגר

10:45

מתקלח, מכין ארוחה קלה ומתארגן לעבודה.

13:30 

המונית מגיעה ואוספת אותי אל בית הדפוס בתל יצחק. מאז הקורונה לא חולקים מוניות. יש גם יותר אנשים בחל"ת, כמות העובדים הצטמצמה. נהגים קבועים ויש לנו נושאי שיחה משותפים: קצת פוליטיקה (מי יעלה בבחירות ומי ירד, קורונה) והמצב הכלכלי. נהגי המוניות חווים ירידה קשה בהכנסה בגלל המגפה, היקף העבודה שלהם ירד.

14:00

מגיע לתל יצחק, מעביר כרטיס וניגש למחשב. מקבל ממנהל העבודה את סדר ההדפסות, מכניס את הקבצים למערכת של מכונת הדפוס ובודק שהכל מוכן.

צילום: אבי נגר

15:00 

הפלטות מתחילות לטפטף. מכניס אותן למכונה לפי סדר מספרי העמודים ולפי הצבעים. ב-34 השנים האחרונות עבודת הדפוס השתנתה לחלוטין. פעם היו עובדים עם פילם ואיש המעבדה היה שם אותם בצורה מדויקת זה על זה ואז מקרין על הפלטה. היום עובדים ישירות מהמחשב והפלטה מופקת בלי חשש מתזוזות. הוותיקים עוד מספרים על האותיות שהם היו מסדרים על פלטות בכתב ראי...     

15:30

מתחילים להדפיס את מגזין סוף השבוע של דה-מארקר - MarkerWeek.

צילום: אבי נגר

15:45

העיתונים הראשונים יוצאים מהמכונה. ניגש לבדוק שסדר העמודים והצבעים יצאו כמו שצריך. אנשים שמגיעים לבית הדפוס מדברים לרוב על הריח שלו. אני כבר רגיל אליו.

16:00

בשולחן הפיקוד. מתקן את שדורש תיקון ומכוון את הצבעים.

אני אוהב לראות שהמוצר יצא בצורה הכי טובה שאפשר. שהצבעים מדויקים והרמה גבוהה. לא חשבתי שאעבוד בדפוס. בתיכון למדתי במגמת חשמל וחשבתי להמשיך עם זה. הייתי אמור להמשיך להנדסאי או מהנדס חשמל, אבל היתה לי אז תחושה שהעבודות לא מספיק טובות וזה לא הזמן המתאים. ככה התגלגלתי לדפוס.

צילום: אבי נגר

17:00

הדפסת MarkerWeek מסתיימת ונכנסות עבודות נוספות. מדפיסים מקומונים, עיתונים בשפה הערבית, עבודה רודפת עבודה. רוב הזמן אני על הרגליים - בין מכונת הפקת הלוחות, מכונת הדפוס ושולחן הפיקוד. מדי פעם עולה במדרגות על המכונה לבדוק אם הנייר בסדר, לדווא שהמצלמות ששומרות על הצבעים לא זזו. לעתים צריך לנקות אותן או לראות שהן במקום.

אני אדם שיודע לעבוד טוב עם הידיים. הנדימן. התכונה הזאת מאפשרת לי לעזור ללא מעט אנשים. בעיקר מבוגרים. אם יש ברז מטפטף או שקע לא עובד, קוראים לי ואני בא. בלי תמורה.

22:00

טפטופים של פלטות הכותרת של "הארץ". היה יום קצת קשה. היו קצת יותר תקלות מהרגיל. חייב להודות שאני טיפה עייף.

כשהילדים היו קטנים להילה היה מאוד קשה עם העבודה שלי במשמרות. היא עשתה את רוב החינוך; היא היתה עם הילדים באספות ההורים; היא ישבה איתם על שיעורי הבית; היא לקחה והחזירה מחוגים; היא היתה איתם בארוחות; כשהם היו קטנים יצא שעבדתי במשמרת שאפשרה שארוחת הצהריים תהיה עלי - "אל תגיד לאמא, אבל האוכל שלך יותר טעים משלה", הם אמרו לפעמים.  

צילום: אבי נגר

23:00

מדפסים את העמוד הראשון של "הארץ" ליום שישי. זה גם מסמל את סוף יום העבודה. 

צילום: אבי נגר

01:30

ההדפסה מסתיימת. מתארגן ויוצא למונית שלוקחת אותי הביתה.

02:30 

בבית. כולם ישנים. שקט. משתדל להיכנס בלי להפריע.

לפעמים בא לי לעשות שבוע בלי עבודה בלילה. לעבוד בבוקר, כמו אדם רגיל. אבל למרות שמדובר בעבודה שוחקת, אני אוהב אותה ואת האנשים שעובדים איתי. התקווה שלי שאמשיך לעבוד עד הפנסיה. 

רגע לפני שנפרדים

זהו. עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים הגיעו לסיומם. יצאנו לדרך ב-1 בינואר 2019 עם יום בחייה של לייזה פאנלים, היא חגית ביליה, והמשכנו משם למסע ארוך שהפגיש אותי לא רק עם אנשים שלא הכרתי, אלא גם עם עצמי.

"365 ימים בחיים של 365 אנשים" נולד לפני שמונה שנים. עזבתי אז את תפקידי כעורכת מגזין TheMarker, והצורך האישי שלי להבין למה אנשים קמים בבוקר לעבודה ומה התפקיד שהיא ממלאת בחיינו יצר את הפרויקט האינטרנטי הזה. המון דברים קרו מאז. אצלי. בעולם. לעזאזל, כשיצאנו לדרך אפילו סטורי באינסטגרם לא היה (כפי שהסב את תשומת לבי באחרונה ליאור מנור, שהיה "היום הראשון" בגלגול הראשון של הפרויקט).

לפני כשנתיים, אחרי שהפסקתי להגיש תוכנית בערוץ 10, חשתי שאני רוצה להחזיר את הפרויקט לחיים. לשמחתי, הצלחתי לשכנע את ליאור קודנר, סגן עורך "הארץ", ואת נעה אפשטיין, שנכון לעשות זאת (ואולי פשוט נמאס להם מהתחינות שלי). טוב שכך. המסע אמנם ארך שנתיים והיה לעתים מתיש, אבל 365 הימים של 365 האנשים החדשים שהכרתי, פתחו לי צוהר אל עולמות נוספים ויצרו מפגשים יקרים מפז עבורי ואני מקווה שגם עבורכם, קוראי אתר "הארץ". כמו בסיבוב הקודם של הבלוג, גם הפעם התחביב הוביל לשינוי בחיי. לפני קצת יותר משנה שבתי ל-TheMarker ככתבת עבודה וקריירה ולפני כמה חודשים מוניתי לעורכת TheMarker. 

וזהו. רגע לפני שהכל הופך להיסטוריה, תודה ענקית ליונתן ובר, עורך הבלוגיה המוכשר שליווה אותי לאורך השנתיים האלה. הפרויקט הזה הוא שלו לא פחות משלי. ל-365 האנשים שהסכימו לתרום יום מחייהם ולשתף את הקוראים – שמחתי להכיר כל אחת ואחד מכם. אני יודעת שהתיעוד כרוך במאמץ ניכר ומודה לכן ולכם על כך. ואם כבר עוסקים בתודות, אז תודה גם לכם, הקוראים. תודה שלא השארתם אותנו לבד ודאגתם שנדע מה דעתכם, גם אם היא לא תמיד היתה נעימה לי.

תם. לא מבטיחה שנשלם (עדיין לא מצאתי נהג מונית שיסכים לתעד יום בחייו ויש מקצועות נוספים שלא מצאתי להם ייצוג), אבל אין ספק שאחרי שנתיים של עבודה מאומצת יונתן ואני חייבים קצת חופש.

סיון קלינגבייל

סיון קלינגבייל | 365 ימים

365 אנשים מתעדים כל אחד בנפרד יום אחד מחייהם. הבלוג מאפשר חשיפה לקריירות של אנשים אחרים, לאורח החיים של ישראלים ממקומות שונים ולדרכים המגוונות שבהן אנשים בוחרים לחיות.

אני סיון קלינגבייל, מגישה לשעבר בערוץ 10 וכיום עיתונאית עצמאית, כותבת ב"הארץ" וב"דה מרקר" ומנחה. מנסה כבר שנים להבין למה אנחנו קמים כל בוקר והולכים לעבודה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ