בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האזנה ראשונה

"עוף חול שלא ידע היכן לעצור": האזינו ליעל דיין מספרת על אחיה אסי

האוטוביוגרפיה של יעל דיין יצאה לאור לפני כשלוש שנים. עכשיו היא קוראת ממנה בקולה

14תגובות
אסי דיין ב-1994
מיקי קרצמן

בבוקר יום חמישי אחד, בתחילת אביב קיצי, מת אחי הצעיר אסי. צעיר ממני בשבע שנים – ובשנות דור.

אסי כתב את חייו, כתב את מותו, הספיד את עצמו וחזר והכתיר את עצמו. עוף החול, היפה בנערים, שובה לב וחכם שלא ידע היכן לעצור. אסי חי על הקצה, לא רצה למות, אבל לא די רצה לחיות כדי לאמוד נכון את המרחק בין ״על פי התהום״ לנפילה עצמה.

חיינו התנהלו במקביל והתרחקו, חפפו ושברו מסלולים. תמיד היה הוא אחי הקטן ואני אחותו הבוגרת, אך הרבה פעמים חסרת אונים להסיר מדרכו את המכשולים שהוא עצמו ערם לעייפה. דחה וקרב, אהב ובחל, יצר והחריב, ואיש לא יוכל לו.

לאמא שלנו היה התינוק, ולימים, בשנותיו אחרונות, הילד החולה. מרכז הדאגה, העיסוק, הסיעוד והדמעות. הכוח ניתן בידיו להחיות או לשבור אותה והוא התפנק וניצל וכאב איתה. כמונחי גורל הם פסעו יד ביד, נופלים וקמים. היא זקופת קומה, והוא שחוח. אם ובן חשוכי מרפא, לביאה אצילית ביופיה ובזקנתה וגור אריה מדמם המשאיר טביעות כפותיו, זורה פירורי זהב.

דרכה האמהית, דרכו האחרונה.

יוטיוב אייקאסט - מנגד של יעל דיין - דלג
להאזנה לטקסט הכתוב ליחצו כאן

אסי נטמן בגבעת שומרון, בית העלמין של נהלל. במפלס חדש בצלע הגבעה, לרגלי קברי אבינו והורי אבינו, צופה אל העמק והמקום לצדו שמור לאמנו.

ייתכן שהשלים עם אביו כשביקש להיקבר לידו, ״בקרב בני משפחתו״, כאומר שרק המוות יפייס. נתתי בבקשתו סימנים.

בחדר הנעול יש מגירות שכבר אפשר לפתוח. אסי נצר וטיפח טינה לאביו שאני לא מצאתי לה סימוכין. קיבלתי את המיתוסים במשפחה על אב מנוכר, אמא אגדה, אחות מועדפת אהובה, חסכי ילדות וקיפוח, ואם היה בהם מימד של לא אמת לא היה טעם לחשוף אותו. גרסאות שונות של כל אחד מאתנו, וגם אם הכרתי באגדות צד אחר, לא העזתי לפגוע בחיים השבירים הניזונים מהן. כשמיתוס הופך להגנה ועוטף את נושאו בעבותות אהבה או שנאה מדומים, אולי אסור לגעת בו. אני חוששת לנתץ את מה שאולי לא אוכל לשקם. גם לא בתוכי. ובכך נבדלנו זה מזו.

אחיך לא הרגיש שהוא לא אהוב, אלא נפגע מזלזול באיכותו כמשורר – שהיה או לא היה – מצד אבינו. את לא יודעת, ואולי גם הוא שכח מה מן הדברים אמת ומה בדה כשנפערו חסרים באריג ימיו, והוא לא הבחין בהם כלל ולא הטליאם. מה שנותר היה מבריק ומסמא ומטעה, ולא ידעתם אם יחזור ויחבור אליכם ואיזה נשק יהיה בידו ובמה ואת מי יאשים, ואם האשם יהיה תמיד אביכם, כאל זועם שממצחו נולד ולא אומץ אל חזהו, או שתהיה זו אמך, או את, או אחיך אודי. כולכם הייתם מטרות לתקיפה מכפישה ומבטלת שהסתיימה בהתנצלות מצידו, חרטות על מה שהיה בכתובים, ושירים לפיצוי. שירים נוגעי לב לאמכם בימי הולדתה - "עוֹד יַגִּיעוּ יָמִים עִם שֵׂיבָתֵּנוּ הָרָעָה / נְדַדֶּה אֵלַיִךְ עוּלַת הַיָּמִים" -  כפי שכתב לה ביום הולדתה התשעים ושנים, ושנה אחרי זה, כשאמכם בת תשעים ושלוש כתב:

״וַאֲנִי שֶׁהִתְנַחַלְתִּי עַל בִּרְכַּיִךְ / מְבָרֵךְ אוֹתָךְ לְכָל אֲרִיכוּת הַיָּמִים /

כִּי שֶׁלִּי הוֹלְכִים וְנִכְשָׁלִים".

(אסי דיין, שני השירים מספרו "... אבל אהבה")

ואת קיווית באי נוחות ובבושה, שיאריכו ימיה מימי חייו, כי רק בידיה היא היה לקיים אותו באהבה ובסבלנות, לקבל את אובדן דרכו ואת ניצוצות התבונה שפיזר, את חרדתו הדוויה וכאבי גופו.

ארבעה ילדיו, הבכורה כאחות לבתך. נשותיו-גרושותיו, אהובותיו, נכדותיו ונכדו, יצירות ופרסיו, מפעלי החיים שעיטרו את שבילי העליות והמורדות שידע, כל אלה לא יכלו לחרדות, לפחדי ההזיות ולפרצי האליומת שחווה, ואמכם הכילה אותו. הכילה ושילמה את מחיר כבד ושרדה אותו, וטוב היה מותו מחייו ללא אמכם.

אהבתי את אחי הקטן, חמלתי על שיבוש חייו ופחדתי מהאלימות שגילה ברגעים בלתי נשלטים. הֲבָנָתִי לא הספיקה כדי לקבל או למחול על חוסר הרצון להתמודד, בשנים שזה היה אפשרי, על חוסר הנכונות לשאת באיזושהי אחריות ועל התובענות המתנצלת. הוא כתב לי ליום הולדתי השישים:

"כִּי אָחִיךְ הַקָּטָן מְחַכֶּה לָךְ מֵרֹב אָהֲבָה / וּמְעַט הַזְּמַן

עטיפת הספר "מנגד"
הוצאת מודן

שֶׁנּוֹתַר לִפְנֵי שֶׁאֲנִי רָץ לְשִׁמרוֹן / כָּל אָחִיךְ זוֹעֵק אֵלַיִךְ

מִתַּחַת לַבְּרוֹשִׁים – בָּאַהֲבָה!"

הוא רצה לחיות על פי תנאיו, בכאוס שהוא יצר, בהדהוד יצירתו הקולנועית המפוארת ובבריאותו המחוררת – מוח, לב, ריאות, כבד – ולשאול, ״הסוף... למה הוא תמיד מנגד״.

אסי תרגם את דילן תומס, ״אל תלך בעדינות אל הלילה הטוב הזה״, ואת ״אל תהיה למוות ממשלה״, ומת במחשבה שהוא שורד עוד לילה של חגיגת התמכרות פרועה ולא מספקת.

אחי אהב את הצירוף ״לאחותי באהבה... מאחיך באהבה״, והשתמש בו בכל ספריו ושיריו, צילומים וציורים שהקדיש לי.

כך, שוב שבעה. רק הצפוי המתמשך יכול להיות כל כך פתאומי. צפוי מדי שנה, מדי חודש, מדי אשפוז, מדי הזמנת אמבולנס, מדי ניסיון התאבדות, מדי מנת יתר, מדי שיחה הזויה ״סופית״ מצדו, מדי מכתב או שיר פרידה עד שהתרגלנו. התרגלנו לחייו ולא לפתאומיות מותו.

אנשים, מאות אנשים, נכנסים ויוצאים ולא שואלים שאלות. שניים מילדיו התייתמו מאם ואב בשנה הזו.

התקשורת קשרה לו כתרים שהיו משמחים אותו בחייו, החברים והמכרים ובני המשפחה הפכו להיות מעריצים, אמא נוחמה על ידי ארבעה דורות של מכרים, חברים, בניהם ונכדיהם, ופה ושם אנשים שחשו צורך לבוא ולהתבונן בנאספים בדירה הצפופה ולטעום מאפים ולנחש את זהותם של הבאים והיוצאים.

אני אסירת תודה לדודתי החכמה והאהובה ראומה, שחולקת עימי את הדאגה והאהבה לאמי, אחותה היחידה, ועוזרת לה לעבור את הימים הקשים האלה.

בדירתו של אסי נערמו ניירות באלפים – מודפסים, קטעי תסריטים, סיפורים, שירים, תקצירים, תסריטי עבר, מאות ספרים מאובקים, ציורי מחשב מודבקים על הקירות מרצפה ועד תקרה, גזרי עיתונים, צילומים של קפקא, איינשטיין, פרויד, ילדיו, שחקניות – שאסף, גזר, הדביק באובססיביות בלתי ניתנת להסרה או למחיקה. קיר-כותל, עדות לפעילות מוחית מתוזזת מהרציונלי לאונות הדמיון והזיכרון לשדות ההזיה למרחבי ההומור ועומק החרדות והייאוש.

אחי קורא לי אל ״מתחת לברושים״, אלא שמקומי לא יהיה שם. אתה מחובק לבד, ילד אהוב, תינוק של אמא, צופה אל פני נהלל, בקרב בני משפחתך ללא אחיך. בחרת ״לחזור הביתה״, לבית שלא היית בו ושבו תנוחם ותירגע מדרך חייך הגועשת. סערת והסערתָ במשאבים נאדרים, ועכשיו סוף.

מודעת תודה למנחמים. אצל אמא שאריות של עוגיות, תמונות, בגדים שלו שלא נלבשו, מלמולים חסרי פשר כשהמילים נגמרו, עיניים יבשות בנוכחות אנשים, אם שהתייתמה מבנה.

בנהלל זרים נבולים על תל העפר הבזלתי, ובקרוב מצבת שיש כבדה ומכובדת ועליה כיתוב:

אסי דיין בן רות ומשה

2014-1945

אני חוזרת לשגרת יומי ואל המעט שנותר, ובמעט הזה אורות, ואני מושיטה יד ונוגעת בהם בחום ובאהבה.

להאזנה לספר כולו ב"אייקאסט, הוצאה לאור של ספרים מוקלטים"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו