בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משהו לקרוא

חלק ראשון מתוך הספר "בין העולם וביני" מאת טא-נהסי קואטס

במכתב מלא אהבה, זעם וכאב לבנו בן ה-15, טא-נהסי קואטס מגולל את סיפור ההתבגרות שלו ברחובות בולטימור האלימים ובאוניברסיטת הווארד השחורה, ודרכו את סיפורו של הגוף השחור באמריקה

תגובות
הסופר טא־נהסי קואטס
אנדרה צ'אנג / וושינגטון פוסט / גטי אימג'ס

בן,

ביום ראשון שעבר המגישה של תכנית חדשות פופולרית שאלה אותי מה זה אומר לאבד את הגוף שלי. היא שידרה מוושינגטון, ואני ישבתי בסטודיו מרוחק בפאר ווסט סייד של מנהטן. לווין גישר על הקילומטרים שהפרידו בינינו, אבל שום מכשור לא היה יכול לגשר על הפער בין העולם שלה לעולם שבשמו נקראתי לדבר. כשהמגישה שאלה אותי על הגוף שלי, פניה נמוגו מן המסך והוחלפו בגלילת מילים שכתבתי אני כמה ימים קודם לכן.

המגישה קראה את המילים האלה לקהל, וכשסיימה היא עברה לדבר על הגוף שלי, אף שלא הזכירה אותו ספציפית. אבל בשלב זה כבר התרגלתי לכך שאנשים אינטליגנטים שואלים על מצב הגוף שלי בלי להבין לגמרי את המשמעות של בקשתם. ספציפית, המגישה רצתה לדעת מדוע אני מרגיש שהקידמה של אמריקה הלבנה, או בעצם הקידמה של אותם אמריקאים שמאמינים שהם לבנים, מיוסדת על ביזה ואלימות. כששמעתי את דבריה, הרגשתי עצבות ישנה ומעורפלת שגואה בתוכי. התשובה לשאלה הזו היא הרֶקוֹרד של המאמינים עצמם. התשובה היא ההיסטוריה האמריקאית.

אין שום דבר קיצוני בהצהרה הזו. אמריקאים סוגדים לדמוקרטיה באופן שמאפשר מודעות מעורפלת לכך שמפעם לפעם הם ממרים את פי האל שלהם. אבל הדמוקרטיה היא אל סלחן והכפירות של אמריקה – עינויים, גניבה, שעבוד – כה נפוצות בקרב יחידים ואומות עד שאיש אינו יכול לומר שהוא חסין בפניהן. למעשה, במובן ממשי האמריקאים מעולם לא בגדו באל שלהם. כשאברהם לינקולן הצהיר ב-1863 שקרב גטיסברג חייב להבטיח כי ״ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם, לא תכלה מן הארץ״, הוא לא ביטא רק משאלת לב; עם פרוץ מלחמת האזרחים, ארצות הברית של אמריקה החזיקה בשיעורי זכות הצבעה מהגבוהים בעולם. השאלה אינה אם לינקולן באמת התכוון ל״ממשלה של העם״ אלא כיצד ארצנו מבינה, לאורך ההיסטוריה שלה, את משמעותו הממשית של המונח הפוליטי ״עם״. ב-1863 משמעותו לא היתה אמא שלך או סבתא שלך, וגם לא אתה ואני. על כן הבעיה של אמריקה איננה בגידתה ב״ממשלה של העם״, אלא האמצעים שבהם קיבלו "בני העם״ את שמותיהם.

זה מוביל אותנו לאידיאל נוסף וחשוב לא פחות, שהאמריקאים מקבלים במובלע אבל אף פעם לא מצהירים עליו במודע. האמריקאים מאמינים בממשות של ״גזע״ כמאפיין מוגדר ללא עוררין של העולם הטבעי. גזענות – הצורך לייחס לבני אדם מאפיינים מהותיים ואז להשפיל, לרמוס ולהרוס אותם – נגזרת באופן בלתי נמנע ממצב זה, שאינו בר-שינוי. כך הגזענות נעשית לבתה התמימה של אמא אדמה, ולנו נותר רק להצר על ״מעבר הביניים״ או ״נתיב הדמעות" כשם שמצרים על רעידת אדמה, סופת טורנדו, או כל תופעה אחרת שאפשר לתארה כמצויה מעבר לטווח השפעתו של האדם.

אבל גזע הוא ילוד הגזענות, לא אביה. והתהליך שבו ניתנו שמות ל״בני העם״ מעולם לא היה עניין של גנאלוגיה ופיזיונומיה, אלא של היררכיה. הבדלי גוון ובשיער הם עתיקי-יומין. אך האמונה בחשיבות העליונה של גוון ושיער, המחשבה שהגורמים הללו יכולים לארגן נכונה חברה ושהם מעידים על מאפיינים עמוקים יותר שאינם יכולים להימחות – זהו רעיון חדש בליבם של בני העם החדש הזה, שחונכו באורח חסר תקנה, טרגי, נכלולי, להאמין שהם לבנים.

האנשים החדשים האלה הם, כמונו, המצאה מודרנית. אבל שלא כמונו, השם החדש שלהם לא נושא שום משמעות אמיתית שמנותקת מהמנגנון של הכוח הפושע. האנשים החדשים האלה היו משהו אחר לפני שהיו לבנים – קתולים, קורסיקאים, וולשים, מנוניטים, יהודים – ואם כל תקוותינו הלאומיות יתגשמו באיזושהי מידה, הם יצטרכו לשוב ולהיות משהו אחר. אולי הם יהפכו להיות אמריקאים באמת וייצרו בסיס נאצל יותר למיתוסים שלהם. אינני יודע. לעת עתה, מן הדין שייאמר כי התהליך של צביעת השבטים השונים הללו בלבן, האדרת האמונה בהיותם לבנים, לא הושגו בטעימות יין ובמפגשי אכילת גלידה אלא באמצעות בזיזה של חיים, חירות, עמל ואדמה; הצלפה בגבים; כבילת גפיים בשלשלאות; חניקת מתנגדים; הרס משפחות; אונס אמהות; מכירת ילדים; ושלל מעשים אחרים שנועדו, בראש ובראשונה, למנוע ממני וממך את הזכות להבטיח את שלומם של הגופים שלנו ולמשול בהם.

האנשים החדשים אינם מקוריים בכך. אולי היתה פעם, מתישהו בהיסטוריה, מעצמה כלשהי שעלתה לגדולה ללא ניצול אלים של גופים אנושיים אחרים. אם היתה כזו, טרם גיליתי אותה. אבל הבנאליות הזו של האלימות לעולם לא תוכל לתרץ את מעשיה של אמריקה, כי אמריקה מתנערת מן הבנאלי. אמריקה מאמינה שהיא יוצאת מן הכלל, האומה הגדולה והאצילית ביותר שהתקיימה אי פעם, אלופה ומגנה יחידה הניצבת בין העיר הלבנה של הדמוקרטיה ובין הטרוריסטים, העריצים, הברברים ושאר אויבי הציוויליזציה. אי אפשר, בעת ובעונה אחת, לטעון שאתה על-אנושי ואז להיאחז בתירוץ של טעות אנוש. אני מציע להתייחס ברצינות לטענותיהם של בני ארצנו שאמריקה היא יוצאת מן הכלל, במילים אחרות אני מציע לכפוף את ארצנו לאמת מידה מוסרית יוצאת מן הכלל. זה קשה מאחר שבכל מקום סביבנו פועל מנגנון שדוחק בנו לקבל את חפותה של אמריקה כנתון ולא לחקור יותר מדי. וקל כל כך להסב מבט, לחיות עם פירות ההיסטוריה שלנו ולהתעלם מהרשע הגדול שנעשה בשם כולנו. אבל לך ולי מעולם לא היו באמת המותרות האלה. נראה לי שאתה יודע זאת.

אני כותב לך בשנתך החמש-עשרה. אני כותב לך כי זו היתה השנה שבה ראית את אריק גארנר נחנק למוות משום שמכר סיגריות; כי אתה יודע עכשיו שרנישה מקברייד נורתה על שביקשה עזרה, שג׳ון קרופורד נורה למוות מפני שהסתכל במוצרים בחנות כלבו. וראית גברים במדים חולפים ברכבם ורוצחים את טמיר רייס, ילד בן שתים-עשרה שעליו נשבעו לגונן. וראית גברים באותם המדים חובטים באגרופיהם במרלן פינוק, סבתא של מישהו, בצד הדרך. ואתה יודע עכשיו, אם לא ידעת כבר, שלמשטרה בארץ שלך הוענקה הסמכות להרוס את הגוף שלך. זה לא משנה אם ההרס הוא תוצאה של תגובת יתר מצערת. זה לא משנה אם מקורו באי הבנה. זה לא משנה אם ההרס נובע ממדיניות מטופשת. תמכור סיגריות בלי הרשיון המתאים –  והגוף שלך עלול להיהרס. תתייחס במרמור לאנשים שמנסים ללכוד את הגוף שלך – והוא עלול להיהרס. תיכנס לגרם מדרגות חשוך –  והגוף שלך עלול להיהרס. רק לעתים נדירות יישאו ההורסים באחריות למעשיהם. לרוב הם יקבלו פנסיה. והרס הוא רק ההתגלמות העליונה של ריבונות הכוללת זכויות יתר כמו חיפוש גופני, מעצרים, הכאות והשפלות. כל זה משותף לאנשים שחורים. וכל זה לא חדש לאנשים שחורים. איש אינו נושא באחריות.

אין שום דבר מרושע באופן יחיד במינו במחוללי ההרס האלו או אפילו ברגע הזה. מחוללי ההרס הם פשוט בני אדם שאוכפים את גחמותיה של הארץ שלנו, מפרשים נכונה את המורשת שלה. קשה להתמודד עם זה. אבל כל הניסוחים שלנו – יחסי גזע, שסע גזעי, צדק גזעי, אפיון גזעי, פריווילגיה לבנה, אפילו עליונות לבנה – רק מערפלים את העובדה שגזענות היא חוויה של הקרביים, שהיא מזעזעת מוחות, חוסמת דרכי נשימה, קורעת שרירים, עוקרת איברים, סודקת עצמות, שוברת שיניים. לעולם אל תסב את מבטך מכך. זכור תמיד שהסוציולוגיה, ההיסטוריה, הכלכלה, הגרפים, הטבלאות, הרגרסיות – כל אלה נוחתים, באלימות רבה, על הגוף.

צעירים חולפים על פני מבנים נטושים בעיר בולטימור
פטריק סמנסקי / אי-פי

באותו יום ראשון, עם המגישה ההיא בתכנית החדשות, ניסיתי להסביר זאת כמיטב יכולתי במסגרת הזמן שהוקצב לי. אבל בסוף האייטם המגישה הבזיקה תמונה שזכתה לשיתוף נרחב, של ילד שחור בן אחת-עשרה המחבק בדמעות שוטר לבן. ואז היא שאלה אותי על ״תקווה״. וידעתי אז שנכשלתי. ואני זוכר שציפיתי להיכשל. ותהיתי שוב על העצבות המעורפלת שגאתה בתוכי. למה בדיוק התעצבתי? יצאתי מהסטודיו והלכתי ברגל זמן מה. זה היה יום רגוע בדצמבר. משפחות, שהאמינו שהן לבנות, הסתובבו ברחובות. תינוקות, שמחנכים אותם להיות לבנים, היו צרורים בעגלות. והתעצבתי על האנשים האלה, כשם שהתעצבתי על המגישה ועל כל מי שצפו בתכנית והתענגו על תקווה מדומה. ואז הבנתי מדוע התעצבתי. כשהכתבת שאלה אותי על הגוף שלי, זה היה כאילו ביקשה ממני להעיר אותה מחלום נפלא. ראיתי את החלום הזה כל חיי. זה חלום על בתים מושלמים עם מדשאות נאות. זה חלום על ברביקיו ביום הזיכרון, התאגדויות שכונתיות ושבילי גישה. החלום הוא בית על עץ וילדים בצופים. לחלום יש ריח של מנטה אבל טעם של עוגת קצפת ותותים. ובמשך זמן כה רב רציתי להימלט אל תוך החלום, למשוך את ארצי מעל לראש כמו שמיכה. אבל זו מעולם לא היתה אפשרות, כי החלום נח על גבנו, מצעיו עשויים מהגופים שלנו. וביודעי זאת, ביודעי שהחלום מוסיף להתקיים באמצעות מלחמה נגד העולם המוכר לנו, התעצבתי בשביל המגישה, התעצבתי בשביל כל המשפחות האלו, התעצבתי בשביל הארץ שלי, אבל מעל לכול, באותו רגע, התעצבתי בשבילך.

זה היה השבוע שבו למדת שהרוצחים של מייקל בראון יצאו לחופשי. הגברים שהותירו את הגוף שלו ברחוב, כמו איזו הצהרה מטילת מורא על כוחם המקודש, לעולם לא ייענשו. לא ציפיתי שמישהו ייענש אי פעם. אבל אתה היית צעיר ועדיין האמנת. נשארת ער עד אחת-עשרה בלילה, חיכית שיכריזו על הרשעה וכשהכריזו במקום זאת שלא תהיה הרשעה אמרת ״אני צריך ללכת״, ועלית לחדר שלך, ושמעתי אותך בוכה. נכנסתי חמש דקות אחר כך ולא חיבקתי אותך ולא ניחמתי אותך, כי חשבתי שזו תהיה טעות מצדי. לא אמרתי לך שיהיה בסדר, כי מעולם לא האמנתי שיהיה בסדר. מה שאמרתי לך זה מה שסבך וסבתך ניסו לומר לי: שזו הארץ שלך, שזה העולם שלך, שזה הגוף שלך, ואתה חייב למצוא דרך לחיות בתוך כל זה. אני אומר לך עכשיו שהשאלה איך לחיות בתוך גוף שחור, בתוך ארץ אבודה בחלום, היא השאלה של חיי, ושהמרדף אחר תשובה לשאלה הזו, כך גיליתי, בסופו של דבר עונה לעצמו.

זה בטח נראה לך מוזר. אנחנו חיים בעידן של "חתירה ליעדים". אוצר המילים התקשורתי שלנו מלא בפרשנויות חמות, ברעיונות גדולים ובתיאוריות גדולות וחובקות-כול. אבל אני דחיתי את הקסם על כל צורותיו כבר לפני זמן מה. הדחייה הזאת היתה מתנה מסבך ומסבתך, שמעולם לא ניסו לנחם אותי ברעיונות על חיים שלאחר המוות והיו ספקנים בנוגע לתהילה המיועדת לאמריקה. משקיבלתי הן את הכאוס של ההיסטוריה והן את עובדת סופי המוחלט, נעשיתי חופשי לשקול באמת כיצד אני רוצה לחיות – ספציפית, כיצד אחיה חופשי בגוף השחור הזה? זו שאלה עמוקה, מאחר שאמריקה תופסת את עצמה כיציר כפיו של אלוהים, אך הגוף השחור הוא הראיה החותכת ביותר לכך שאמריקה היא מעשה ידי אדם. שאלתי את השאלה הזו בקריאה ובכתיבה שלי, דרך המוזיקה של נעורי, בוויכוחים עם סבך, עם אמך, עם דודתך ג׳נאי, עם דודך בן. חיפשתי תשובות במיתוס הלאומני, בכיתות הלימוד, ברחובות, וגם ביבשות אחרות. השאלה חסרת תשובה, אבל לא עקרה. התמורה הגדולה ביותר על החקירה המתמדת הזו, על ההתעמתות עם אכזריותה של הארץ שלי, היא שהיא שחררה אותי מרוחות רפאים וחישלה אותי כנגד האימה הצרופה של הנישול מן הגוף.

ואני פוחד. אני חש את הפחד במלוא חריפותו בכל פעם שאתה עוזב אותי. אבל פחדתי הרבה לפניך, ולא הייתי מקורי בעניין זה. כשהייתי בגילך האנשים היחידים שהכרתי היו שחורים, וכולם פחדו בעוצמה, בעיקשות, עד כדי סכנה. ראיתי את הפחד הזה לכל אורך ילדותי ונעורי, אף שלא תמיד זיהיתי אותו ככזה.

זה תמיד היה ממש מולי. הפחד היה שם, בנערים הראוותנים מהשכונה שלי, עם הטבעות והתליונים הגדולים, במעילים גדולים ותפוחים או במעילי עור ארוכים עם צווארוני פרווה, שהיו השריון שלהם נגד עולמם. הם היו עומדים בפינת הרחובות גווין אוק וליברטי, או קולד ספרינג ופארק הייטס, או ליד קניון מונדומין, ידיהם תחובות בכיסי הטרנינג. אני נזכר עכשיו בנערים האלו ורואה רק פחד, רואה רק איך הם מנסים לאזור כוחות כנגד רוחות הרפאים של הימים הרעים ההם, כשההמון במיסיסיפי נקהל סביב הסבים שלהם כדי להבעיר, ואז לגדוע, את ענפי הגוף השחור. הפחד מוסיף לחיות בריקוד המתורגל שלהם, בג׳ינסים הרפויים, בחולצות-הטי הגדולות, בזווית המחושבת של כובעי המצחייה – קטלוג של התנהגויות ופריטי לבוש שגויסו כדי לשכנע שהנערים האלו השיגו לעצמם את כל מה שחפצו בו.

ראיתי את זה במנהגי המלחמה שלהם. הייתי בן חמש לכל היותר כאשר ישבתי על מדרגות החזית של ביתי בשדרת ווּדבּרוֹק וצפיתי בשני נערים ללא חולצות שסבבו זה את זה מקרוב והתנגחו בכתפיים. מאז ואילך ידעתי שקרב רחוב הוא טקס, עם נהלים וקודים שעצם נחיצותם העיד על פגיעותו של הגוף השחור המתבגר.

שמעתי את הפחד במוזיקה הראשונה שהכרתי אי פעם, שבקעה מבום-בוקסים בומבסטיים במפגן של "שופוני". הנערים שעמדו בפינת הרחובות גאריסון וליברטי בפארק הייטס אהבו את המוזיקה הזו כי היא סיפרה להם, כנגד כל הראיות והסיכויים, שהם אדונים לחייהם, לרחובות שלהם, לגוף שלהם. ראיתי את זה בנערות, בצחוקן הרם, בעגילי החישוק המוזהבים דמויי הבמבוק שכמו הכריזו שוב ושוב את שמותיהן. וראיתי את זה בשפתן האכזרית ובמבטן הנוקב, בדרך שבה הן חתכו אותך בעיניהן והרסו אותך בלשונן כשהגזמת עם המשחקים. ״שהשם שלי לא יהיה בפה שלך״, הן היו אומרות. הייתי צופה בהן אחרי הלימודים, ראיתי איך הן נערכו כמו מתאגרפים, משוחות שמן, נעולות ריבוק, עגילים בצד, וזינקו זו על זו.

חשתי את הפחד בביקורים בבית של סבתי בפילדלפיה. אתה לא הכרת אותה. אני בקושי הכרתי אותה, אבל אני זוכר את הסגנון הקשוח שלה, את קולה המחוספס. וידעתי שאבא של אבא שלי מת ושדוד שלי אוסקר מת ושדוד שלי דייוויד מת ושאף אחת מהמיתות האלו לא היתה טבעית. וראיתי את הפחד אצל אבא שלי, שאוהב אותך, שמייעץ לך, שתוחב לידי כסף כדי שאדאג לך. אבא שלי פחד כל כך. הרגשתי את זה בצריבה של חגורת העור השחורה שלו, שאותה הניף בחרדה יותר מאשר בכעס, אבא שלי שהכה אותי כאילו מישהו עלול לגנוב אותי ממנו, כי זה בדיוק מה שקרה סביבנו. כולם איבדו ילד, איכשהו – הפסידו אותו לרחובות, לכלא, לסמים, לנשק. אמרו שהנערות האבודות האלו היו מתוקות כמו דבש ולא היו פוגעות בזבוב. אמרו שהנערים האבודים האלו בדיוק השלימו בגרות והתחילו לחולל תפנית בחייהם. ועכשיו הם אבדו, והמורשת שלהם היתה פחד גדול.

עטיפת הספר

כבר סיפרו לך את הסיפור הזה? כשסבתא שלך היתה בת שש-עשרה, גבר צעיר התדפק על דלתה. הגבר הצעיר היה החבר של דודה שלי, ננה ג׳ו. לא היה איש בבית חוץ מסבתך. היא נתנה לו להיכנס ולחכות עד שננה ג׳ו תשוב. אבל סבתא-רבתא שלך הגיעה לשם קודם. היא ביקשה ממנו לעזוב. ואז הכתה את סבתא שלך מכות איומות, בפעם האחרונה, כדי שתזכור באיזו קלות היא יכולה לאבד את הגוף שלה. אמא לא שכחה אף פעם. אני זוכר איך היתה לופתת בכוח את ידי הקטנה כשחצינו את הכביש. היא היתה אומרת לי שאם ארפה ואיהרג ממכונית חולפת, היא תרביץ לי עד שאחזור לחיים. כשהייתי בן שש אמא ואבא לקחו אותי לפארק בסביבה. חמקתי ממבטם ומצאתי מגרש משחקים. סבא וסבתא שלך העבירו כמה דקות מלאות חרדה בחיפוש אחרי. כשמצאו אותי, אבא עשה מה שכל הורה שהכרתי היה עושה – שלח יד לחגורה שלו. אני זוכר שהסתכלתי בו במין הלם, ירא מהפער שבין עברה לעונש. מאוחר יותר שמעתי את זה בקולו – ״אם אני לא ארביץ לו, הוא יחטוף מהמשטרה״. אולי זה הציל אותי. אולי לא. אני יודע רק שהאלימות עלתה מהפחד כמו עשן מאש, ואינני יכול לומר אם האלימות הזו, גם אם הורבצה בנו בפחד ובאהבה, השמיעה את קול האזעקה או חנקה אותנו ביציאת החירום. מה שידוע לי הוא שהאבות שחבטו בבניהם המתבגרים על חוצפתם היו משחררים אותם אחר כך לרחובות, ושם הבנים האלה אכפו ונשמעו לכלליו של אותו צדק עצמו. והכרתי אמהות שהצליפו בבנותיהן בחגורה, אבל החגורה לא יכלה להציל את הבנות ההן מסוחרי סמים שגילם כפול משלהן. אנחנו, הילדים, גייסנו הומור שחור משחור כדי להתמודד. עמדנו בסמטה שבה קלענו כדורי סל בארגזים מפוּצצים וסיפרנו בדיחות על הילד מכיתה ה׳ שאמא שלו קרעה אותו במכות מול כל הכיתה. ישבנו באוטובוס קו חמש למרכז העיר וצחקנו על ילדה שאמה נודעה בכך שהשתמשה בכל הבא ליד – חוטי חשמל, כבלים מאריכים, סירים, מחבתות. צחקנו, אבל ידעתי שאנחנו פוחדים מאלו שאהבו אותנו יותר מכול. ההורים שלנו מצאו מפלט ברצועה כמו המצליפים בימי המגפה, ששמו מבטחם בשוט.

להיות שחור בבולטימור של נעורי היה להיות עירום אל מול יסודות העולם, אל מול כל כלי הנשק, האגרופים, הסכינים, הקראק, האונס והמחלות. העירום הזה אינו טעות ואינו פתולוגיה. העירום הזה הוא התוצאה הנכונה והמכוונת של מדיניות, התוצר הצפוי של אנשים שאולצו לחיות בפחד במשך מאות שנים. החוק לא הגן עלינו. ועכשיו, בתקופתך, החוק נהפך לתירוץ לעצור ולמשש אותך בחיפוש אחר נשק, כלומר להעמיק את המתקפה על גופך. אלא שחברה שמגנה על חלק מהאנשים באמצעות רשת ביטחון של בתי ספר, משכנתאות בחסות המדינה ועושר שעובר בירושה אבל יכולה להגן עליך רק באמצעות האלה של הצדק הפלילי היא חברה שנכשלה באכיפת כוונותיה הטובות – או שזו חברה שהצליחה במשהו אפל מזה בהרבה. תקרא לזה איך שתרצה, התוצאה היא החולשה שלנו אל מול כוחות הפשע של העולם. לא משנה אם הסוכן של הכוחות הללו לבן או שחור – מה שמשנה הוא תנאי הקיום שלנו, מה שמשנה הוא המערכת שמתירה לשבור את הגוף שלך.

________________________

תרגום מאנגלית: זהר אלמקייס.

"בין העולם וביני" (החל מהחודש בחנויות), הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום דק, 136 עמודים, 60 שקל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו