בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משהו לקרוא

פרק ראשון מתוך הרומן "להקיף את השמש" מאת פולה מקליין

בֵּריל קלאטֶרבָּאק הקטנה, שנולדה באנגליה ועברה עם הוריה לקניה, ננטשת על ידי אמה בעודה פעוטה ומתחנכת על ברכי אביה בעזרת השכנים מבני שבט הקיפסיגיס. ילדת הטבע הפראית הופכת לנערה עצמאית, אמיצה וחסרת מעצורים, שאוהבת את סביבתה הקשה אך מלאת הקסם. כאשר היא מגלה שכל מה שהכירה ואהבה הולך ומתפוגג

תגובות
מחוז טורקאנה, מצפון מערב לניירובי, קניה
בז רטנר / רויטרס

4 בספטמבר 1936

אבּינגדוֹן, אנגליה

ה"וֵוגָה גָאל" כחולה כמו נוצת טווס וכסופת כנפיים, מרהיבה יותר מכל ציפור שהכרתי, ואיכשהו זכיתי להטיס אותה. קוראים לה "The Messenger", השליחה, והיא תוכננה ונבנתה בקפדנות גדולה ובמיומנות רבה כדי לעשות את הבלתיאפשרי - לחצות אוקיינוס בגיחה אחת אמיצה, שלושת אלפים ושש מאות מייל של גלים סוערים שחורים ורִיק - ולקחת אותי איתה.

אני עולה על סיפונה בשעת בין ערביים. במשך ימים ארוכים רבצו סערות מעל שדה התעופה, והאור עכשיו זעום וקלוש. הגשם מתופף בקצב על כנפי הגָאל והרוח הולמת במשבים מהצד, ובכל זאת אמרו לי שזה מזג האוויר הטוב ביותר שיהיה לי החודש. מזג האוויר מדאיג אותי פחות מהמשקל. הגאל נבנתה עם תושבת מיוחדת שיכולה לשאת תוספת דלק ושמן. מתחת לכנפיים ובצמוד לתא הטייס הותקנו מכלים היוצרים מעין חומה הדוקה סביב המושב שלי, ויש בהם מתגים שאני יכולה להגיע אליהם בשתי אצבעות כדי להחליף בין מכל למכל באמצע הטיסה. קיבלתי הנחיה להניח למכל אחד להתרוקן לגמרי ולסגור אותו לפני שאפתח את המכל השני, כדי למנוע היווצרות בועת אוויר. המנוע עלול לִכבות למשך רגעים אחדים, אבל הוא יתניע שוב. אני אצטרך לסמוך על זה. אני אצטרך לסמוך גם על לא מעט דברים נוספים.

לאורך כל מסלול ההמראה נקוות שלוליות, שכל אחת מהן גדולה כאגם קטן ומימיהן מקציפים עד לובן. רוחות נגדיות עזות נושבות ללא הרף, ועננים נמוכים מקדירים את השמים. קומץ עיתונאים וחברים נאספו לקראת ההמראה שלי, אבל מצב הרוח בהחלט עגום. כל מי שמבין לאשורו את המעשה שאני עומדת לעשות ניסה לשכנע אותי לא לעשותו. לא היום. לא השנה. השיא שאת רוצה לשבור יהיה קיים גם במזג אוויר ידידותי יותר - אבל כבר עברתי דרך ארוכה מכדי שאוכל לחזור בי עכשיו. אני מאפסנת את סל המזון הקטן שלי, תוחבת את בקבוקון הברנדי השטוח לכיס הירך בסרבל הטיסה ונדחקת לתוך תא הטייס שעוטף אותי כמו עור. יש לי שעון שקיבלתי בהשאלה מג'ים מוליסון, הטייס היחיד שניסה איפעם לבצע את המשימה המסוימת הזאת ויצא ממנה בחיים. יש לי מפה שמראה את מסלול הטיסה שלי מעל האוקיינוס האטלנטי, מאבינגדון לניו יורק, כל סנטימטר של מים קפואים שאעבור מעליהם, אבל לא את הריקנות, או את הבדידות, או את הפחד. אולם דברים אלה מוחשיים לא פחות, ואני אצטרך לטוס גם דרכם. היישר מבעד לטלטולים ולכיסי האוויר המחליאים, כי לא ניתן לשרטט על המפה מסלול שיעקוף את כל מה שאנו פוחדים מפניו. איננו יכולים לברוח משום חלק שבתוכנו, וטוב שכך. לפעמים אני חושבת שרק האתגרים שאנו מתמודדים עמם מלטשים אותנו, וגם משנים אותנו - מסלול המראה של קילומטר וחצי ושמונה מאות ושישים קילו דלק. גדודי עננים שחורים שנדחקים מכל פינות הרקיע והאור שגווע מרגע לרגע. אין שום סיכוי שאעשה את זה ואשאר כמו שאני.

אני מייצבת את עצמי ורוכנת מעל מוט ההיגוי, חולפת בשאגה על פני הצופים עם מצלמותיהם ואחר כך על פני שורת סימונים לעבר דגל אדום בודד שפירושו נקודת האלחזור. יש לי קילומטר וחצי של מסלול המראה ולא סנטימטר אחד יותר. הגאל עלולה לא להצליח, כמובן. אחרי כל התכנון והדאגה והעבודה וגיוס האומץ, עדיין קיימת האפשרות המכרעת שהיא תישאר צמודה לקרקע, דומה יותר לפיל מאשר לפרפר, ושאני אכשל עוד לפני שהתחלתי. אבל לא לפני שאשקיע ברגע הזה את כל מה שיש לי.

אחרי מאה וחמישים מטר על מסלול ההמראה הזנב שלה מתרומם בכבדות. אני דוחקת בה להאיץ, חשה באחיזתו של כוח המשיכה, במשקלה הבלתיאפשרי, מרגישה יותר משאני רואה שהדגל האדום מתקרב והולך. ואז הגאֵי הגובה והכיוון מתעוררים סוףסוף לחיים, מניפים את חרטומה אל על והיא ניתקת מהקרקע - ישרה כמו חץ. בכל זאת פרפר. אנו מטפסות מבעד לגשם בשמים המחשיכים מעל סווינדון המשובצת בירוק ובאפור. לפנינו משתרע הים האירי, כל המים הכהים מאוד האלה המוכנים ללפות את לבי ולעוצרו. הכתם המנצנץ של העיר קורק. השחור המגושם של חצי האי לברדור. היבבות הבלתיפוסקות של המנוע שעושה את העבודה שנועד לעשות.

החרטום שלי מנתר, אני מאיצה בכוח מבעד לדֶלֶף הרטוב, נדחפת מעלה, מטפסת לתוך רטט האוויר הלוחץ. אינסטינקט הטיסה טבוע בידַי וכך גם העבודה המעשית הקשורה בה, ונוסף על כך יש עוד משהו מסתורי וחיוני, התחושה שמאז ומתמיד נועדתי לעשות את המעשה הזה, לרקום את שמי ברקיע עם המדחף הזה, עם כנפי הבד המצופות לכה, שלושים ושש שעות בחשיכה.

עברו שנתיים מאז עלה הרעיון לאתגר הזה, בניֵירִי, בבר "הקרנף הלבן" הסואן שקירותיו מחופים לוחות עץ ארז. על צלחתי היו מונחים נתחי סטייק בקר זרויים פלפל שחור, חניתות אספרגוס חלוט, כל אחת מהן צרה כזרת, וקלרֶט עמוקצבע מילא את כל כוסותינו. ואז, לקינוח, השליך ג'ייסי קארבֵּרי כפפה. אף אחד לא הצליח לחצות את האטלנטי לבד מהצד הזה, מאנגליה לאמריקה, לא גבר ולא אישה. מה את אומרת, בֵּריל?

שנתיים קודם לכן נכשל מוליסון באותה קפיצה מעל המים, ואיש לא עשה מאז הרבה יותר מלדמיין את המטוס שיצליח לעבור את המרחק, אבל לג'ייסי היה כל כך הרבה כסף שהוא לעולם לא יצליח לבזבז, והיה לו גם ניצוץ של מגלי ארצות כמו מגלן ופּירי. והנה יש כאן אוקיינוס עצום ממדים, אלפי קילומטרים של אוויר בתולי קפוא, גבול ברור שלא נחצה, ואין מטוס. רוצה לנסות? עיניו של ג'ייסי נצצו כמו אבני חן. התבוננתי בזיק שניצת בהן וחשבתי שאשתו היפה מאיה היתה צריכה להיות כאן, לבושה במשי לבן עם שיער מטופח בתלתלים מושלמים, אבל היא מתה לפני שנים בשיעור טיסה פשוט ליד ניירובי, ביום שלא היתה בו שום רוח או בעיה של מזג אוויר. זה היה אסון התעופה הראשון שפגע קרוב אלינו, אבל לא האחרון. עוד רוחות רבות של מתים יקרים ללבנו הבליחו אלינו מהעבר, ניצוצות אור שריצדו על כוסות היין והזכירו לנו עד כמה פזיזים הם היו ועד כמה נפלאים. לא נזקקתי באמת לתזכורת. לא שכחתי את המתים האלה אפילו לרגע - ואיכשהו, כשפגשתי במבטו של ג'ייסי הרגשתי שאני מוכנה להתקרב אליהם עוד יותר. כן, אמרתי, ואחר כך אמרתי זאת שוב.

לא עובר זמן רב עד שרסיסי האור האחרונים נשטפים משולי הרקיע המשוננים, ואז יש רק גשם וריח של דלק. אני טסה בגובה אלפיים רגל מעל פני הים, ושם אשאר במשך יומיים. עננים מעובים בלעו את הירח ואת הכוכבים - החשיכה מושלמת כל כך, עד שאין לי ברירה אלא לטוס בעזרת המכשירים, ואני מתנערת מהעייפות במצמוץ עיניים כדי להציץ בשעונים המוארים בקושי. אין לי מכשיר קשר, כך שקולו החזק של המנוע והרוח הנושבת על החרטום במהירות של ארבעים קשר מרגיעים אותי. גם פכפוך הדלק המיטלטל במכלים מרגיע, עד שכעבור ארבע שעות טיסה המנוע מתחיל לגמגם פתאום. הוא יורק ושורק ואחר כך גוֹוע. דממה. מחוג מדהגובה מתחיל להסתחרר כלפי מטה במהירות מבהילה. המצב הזה מקפיא אותי במעין קהות חושים, אבל ידי יודעות מה לעשות גם כשהתודעה שלי נותרת מאובנת ודוממת. עלי רק להושיט יד אל המתג של שסתום הדלק ולהחליף את המכל. המנוע יתניע שוב. זה מה שיקרה. אני מייצבת את היד ומאלצת את אצבעותי למצוא את הזיז הכסוף. אני מוצאת אותו והוא משמיע קול נקישה מרגיע, אבל המנוע לא משתף פעולה. הגאל ממשיכה לאבד גובה, אלף ומאה רגל, ואחר כך שמונה מאות. נמוך יותר. העננים סביבי נפרדים להרף עין, ואני רואה נצנוץ מבעית של מים וקצף. הגלים מתרוממים, והרקיע האינסופי הודף מטה. אני מרימה שוב את המתג, מנסה לא לרעוד או להיתפס לבהלה. התכוננתי כמיטב יכולתי לכל אפשרות, אבל האם מישהו מסוגל באמת להתכונן למוות? האם מאיה היתה מוכנה כשהיא ראתה את הקרקע מתקרבת אליה ביעף? האם דניס היה מוכן, באותו יום נורא מעל ווֹי?

ברק מבזיק ליד הכנף השמאלית שלי, זוהר כמו קישוט חג מולד, מחשמל את האוויר - ופתאום יש לי הרגשה שכל זה כבר קרה בעבר, אולי פעמים רבות. אולי תמיד הייתי כאן, צוללת במהירות אל תוך עצמי. מתחתי גועשים מים אכזריים, מוכנים לקבל אותי, אבל אני חושבת על קניה. על בקעת השבר שלי - הר הגעש לוֹנגוֹנוֹט ולועו המשונן של הר הגעש מֵנֶנְגַאי. אגם נָאקוּרוֹ עם הבהובים ורודים של פלמינגו, המתלולים הגבוהים והנמוכים, מעיינות קֵקוֹפֵּיי והעיירה מוֹלוֹ, נג'וֹרוֹ והמדשאות המתנוצצות במועדון מותאיגה. נראה שלשם מועדות פני, אם כי אני יודעת שזה בלתיאפשרי - דומה שהמדחף מפלח את השנים, מסובב אותי לאחור וגם קדימה עד אינסוף, משלח אותי לחופשי.

אה, אני חושבת, מסתחררת מטה דרך החשיכה, עיוורת לכול. איכשהו הסתובבתי ואני בדרך הביתה.

חלק ראשון

לפני שקניה היתה קניה, כשכבר היתה בת מיליוני שנים ובכל זאת עוד היתה חדשה איכשהו, היה השם קניה שייך רק להר המרשים ביותר. הוא נשקף מהחווה שלנו בנג'ורו, במזרחאפריקה הבריטית - שוליו החדים מצטיירים בקצה המרוחק של ערבה מזהיבה שנפרשה מלוא העין, פסגתו מזוגגת בקרח שאינו נמס לעולם. מאחורינו צמח יער מָאוּ, כחול ומעוטר בפתילי ערפל. לפנינו השתפל למרחקים עמק רוֹנגַאי, גובל בצד אחד בהר הגעש המוזר והגבוה מננגאי, שהילידים מכנים אותו הר האלוהים, ומצדו השני ברכס אָבֶּרדָארֶס, גבעות מעוגלות, כחולותאפרפרות, שמשנות את צבען לסגול מעושן בשעת בין ערביים, לפני שהן מתמזגות בשמי הלילה.

כשהגענו לכאן לראשונה בשנת 1904, החווה לא היתה אלא ששת אלפים דונם של אדמות פרא בתוליות ושלוש בקתות רעועות.

"זה?" אמרה אמי, האוויר סביבה מזמזם ומרצד כאילו היה יצור חי. "מכרתָ הכול בשביל זה?"

"חקלאים אחרים מנסים את מזלם במקומות קשים יותר, קלרה," אמר אבי.

"אתה לא חקלאי, צ'ארלס!" היא סיננה ופרצה בבכי.

למעשה, הוא היה איש של סוסים. הוא התמצא במרוצי סוסים ובציד שועלים בשבילים ובשיחים המסודרים של אזור רַטלֶנד. אבל הוא ראה עלוני פרסום על מכירת אדמות אימפריאליות זולות ונתפס לרעיון מסוים שלא הרפה ממנו. עזבנו את בית וֶסטפִילד שבו נולדתי ויצאנו למסע של אחדעשר אלף קילומטר, חלפנו על פני טוניס, טריפולי וסואץ; הגלים התנשאו כמו הרים אדירים אפורים, בולעים את השמים. אחר כך חצינו את מפרץ קילינדיני אל נמל מומבסה, שהדיף ריח עז של תבלינים ודגים מתייבשים, ומשם עלינו על רכבת שהתפתלה כנחש בדרכה לניירובי, חלונותיה הרותחים מכוסים באבק אדום. אני לטשתי עיניים בכול, נפעמת עד עמקי נשמתי כפי שלא זכרתי את עצמי מעולם. לא ידעתי מהו המקום הזה, אבל הוא לא היה דומה לשום דבר ולשום מקום אחר.

התמקמנו ועבדנו כדי להפוך את תנאי המקום לכאלה שאפשר לחיות בהם, ניסינו להדוף את מרחבי הפרא, ומרחבי הפרא הדפו אותנו בחזרה בכל כוחם. לאדמתנו לא היו גבולות או גדרות נראים לעין, ולבקתות שלנו לא היו דלתות ראויות לשמן. קופי קולובּוּס קטיפתיים ומפוספסים טיפסו על החלונות ונכנסו מבעד לאריגי השק שכיסו אותם. על צנרת איש עוד לא שמע שם. כשהצורך הטבעי דחק, יצאנו אל הלילה ואל כל הדברים שארבו בו וביקשו לעוט עלינו, שרבבנו את האחוריים מעל מדרון ארוך ושרקנו כדי להרחיק את הפחד.

הליידי והלורד דֵלָאמֶר היו שכנינו הלבנים הקרובים ביותר וגרו במרחק של אחדעשר קילומטרים מעבר למרחבי הפרא. הם היו ברון וברונית, אבל התואר הזה לא פטר אותם משינה בבקתת טיט עגולה עם גג מקש. ליידי די החזיקה אקדח טעון מתחת לכרית ויעצה לאמי לעשות כמוה - אבל אמי סירבה. היא לא רצתה לירות בנחשים או בארוחת הערב שלה. היא לא רצתה לסחוב מים לאורך קילומטרים כדי לרחוץ במשהו שרק דומה לאמבטיה ראויה לשמה, או לחיות בלי חֶברה במשך חודשים ארוכים. לא היו שם אירועים חברתיים. לא היתה לה שום אפשרות לשמור על ידיים נקיות. החיים היו פשוט קשים מדי.

כעבור שנתיים הזמינה אמי מקום באונייה בחזרה לאנגליה. אחי הגדול דיקי הצטרף אליה, כי הוא תמיד היה חלוש ולא היה מצליח להחזיק מעמד באפריקה עוד זמן רב. טרם מלאו לי חמש כשהם עלו על הרכבת לניירובי, זו שהגיעה פעמיים בשבוע, עם תיבות מסע וממחטות ונעלי נסיעות. הנוצה הלבנה בכובעה הנוקשה רטטה כשהיא נשקה לי ואמרה לי לשמור על ראש זקוף. היא ידעה שאני אהיה בסדר כי אני כזאת ילדה גדולה וחזקה. כפיצוי מפנק היא תשלח לי במתנה קופסת סוכריות ליקוריץ וסוכריות קטנות בצורת אגס מחנות בפיקדילי, ולא אצטרך לחלוק אותן עם שום נפש חיה.

התבוננתי ברכבת המתרחקת לאורך מסילת הברזל השחורה ולא ממש האמנתי שהיא באמת מסוגלת לנסוע. אפילו כשהקרון המרעיד האחרון נבלע בין הגבעות הצהובות הרחוקות ואבי פנה אלי, מוכן לחזור לחווה ולעבודות; אפילו אז עוד חשבתי שכל העניין אינו אלא טעות, איזו איהבנה איומה שתיפתר בכל רגע. אמא ודיקי יֵרדו מהרכבת בתחנה הבאה או ישובו על עקבותיהם בניירובי ויחזרו למחרת היום. כשזה לא קרה המשכתי לחכות בכל זאת, כריתי אוזן בתקווה לשמוע את הרעם המרוחק של הרכבת, עין אחת צמודה לאופק, לבי דרוך.

במשך חודשים לא שמענו שום דבר מאמי, אפילו לא מברק שנכתב בחופזה, ואחר כך הגיעו הממתקים. הקופסה היתה כבדה ונשאה רק את שמי - בריל קלאטֶרבּאק - בכתב ידה המסולסל של אמי. למראה האותיות המוכרות, המתלכסנות והמתעקלות, פרצתי מיד בבכי. הבנתי את משמעותה של המתנה ולא יכולתי להשלות את עצמי עוד. חיבקתי את הקופסה בזרועותי, הלכתי לפינה חבויה ושם, רועדת כולי, אכלתי מהממתקים מצופי הסוכר כמה שיכולתי עד שהקאתי לתוך דלי באורווה.

מאוחר יותר, כשלא הייתי מסוגלת לשתות את התה שאבי הכין, העזתי סוףסוף להגיד את הדבר שממנו פחדתי יותר מכול. "אמא ודיקי לא חוזרים, נכון?"

הוא נעץ בי מבט כאוב. "אני לא יודע."

"אולי היא מחכה שאנחנו נבוא אליה."

השתררה שתיקה ארוכה, ואז הוא הודה שאולי זה נכון. "אבל זה הבית שלנו עכשיו," הוא אמר. "אני עוד לא מוכן לוותר עליו. ואת?"

עטיפת הספר "להקיף את השמש"

אבי הציע לי לבחור, אבל זו לא היתה בחירה פשוטה. הוא לא שאל, האם תישארי איתי כאן? ההחלטה הזאת כבר התקבלה חודשים קודם לכן. הוא רצה לדעת אם אוכל לאהוב את החיים האלה כמוהו. אם אוכל לתת את לבי למקום הזה, גם אם היא לא תחזור לעולם ומאותו יום ואילך לא תהיה לי אמא.

איך יכולתי לענות לו? מאיפה להתחיל? הארונות שהתרוקנו מסביבנו הזכירו לי את הדברים שהיו בהם פעם אבל עכשיו כבר אינם - ארבעה ספלי תה מחרסינה עם פס מוזהב שמעטר את שפתם, משחק קלפים, חרוזי ענבר שנקשו אלה באלה על מחרוזת שאמי אהבה. חסרונה עוד היה קולני כל כך, מכביד כל כך, עד שכאבתי אותו והרגשתי חלולה ואבודה. אני לא ידעתי איך לשכוח את אמי, ואבי לא ידע איך לנחם אותי. הוא משך אותי אל חיקו - ארוכת גפיים ומלוכלכת במקצת, כפי שתמיד הייתי כנראה - וכך ישבנו זמן מה בדממה. מקצה היער הדהדו קריאות אזהרה של להקת שפני סלע. אחד מכלבי הציד שלנו הטה אוזן מִשיית ואחר כך שב והתמקם בתנוחת השינה הנוחה שלו ליד האח. בסופו של דבר אבי נאנח. הוא תפס אותי מתחת לזרועותי, מחה את דמעותי המתייבשות בנשיקה חטופה והעמיד אותי על שתי רגלי.

______________________________

מאנגלית: עפרה אביגד

"להקיף את השמש", הוצאת ידיעות אחרונות, 423 עמודים, 98 שקל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו