בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משהו לקרוא

פרק ראשון מתוך "מדריך האוהבים לרומא" מאת מארק למפרל

שלושה זוגות מגיעים מארבע כנפות תבל לעיר אחת - בעקבות האהבה. מסע שנון בסמטאות הנסתרות של העיר הרומנטית ובנבכי הלב האנושי

תגובות
זוג בסמטה ברומא
Jean-François Gornet

1

ניו יורק, ניו יורק

פירורי אבק רקדו לאט בקרני השמש שזרמו פנימה מבעד לחלונות הדרומיים הגבוהים. הם פיזזו מעל לראשו של האיש הזקן, מתנגשים וכושלים, כאוס וכוראוגרפיה, נצחיים ובני חלוף בו בזמן. כמה מהם נעו למטה, אבל רבים אחרים טיפסו למעלה בלא שייראה כל כוח שדוחף אותם לשם. למה חוקי כוח המשיכה לא חלים עליהם? תהתה אליס.

היא שמעה את ניו יורק מהמהמת וצופרת מחוץ למשרד של הפרופסור שלה ואף על פי שהייתה בטוחה למדי שהעיר אכן נמצאת שם ממש, לעיתים קרובות התעורר בה חשש שעיר אחרת, קרובה מאוד, אבל מוסווית בגלל כשל כלשהו בכוח התפישה שלה, התקיימה שם גם היא. בעולם האחר ההוא לא יוכלו לשפוט אותה או ללעוג לה בשל היותה חכמה או משעממת, משום ששם החוקים – כמו חוק הכבידה שסותר את עצמו ממש מול עיניה – לא תקפים. במקום ההוא פשוט אין שום חוקים. כמה רצתה להיות שם לפעמים.

הסופר מארק למפרל
Ian & Erick / Allen & Unwin

פרופסור סטוקלינסקי, כל כולו שיער פרוע וחוכמה, הרים את מבטו ועיניו חייכו. היא עצרה את נשימתה בציפייה לדבריו, אבל הוא לא אמר דבר ותשומת ליבו חזרה אל העבודה שלה.

בדיוק מזה היא חששה, מהבחינה המדוקדקת שלו. הציפיות שלו ממנה היו כה גבוהות. הוא התייחס אליה כאילו הייתה מיוחדת, ואם היה דבר אחד שאליס הייתה בטוחה בו, בהגיעה לגיל הבשלות המתקדם של תשע-עשרה-כמעט-עשרים, היה זה שאין בה שום ייחוד. היא ידעה זאת משום שנולדה למשפחה של אנשים מיוחדים בהחלט.

אימה הייתה כוכבת עולה בלהקת בלט-מֵט בקולומבוס, אוהיו, עד שנפלה דרך דלת סתרים שלא הוברחה היטב ברצפת הבמה במהלך חזרה של 'מפצח האגוזים' וריסקה שלושים ותשע מתוך חמישים ושתיים העצמות בכפות רגליה. במשך תקופת ההחלמה הארוכה היא התחילה ללמוד משפטים והייתה עכשיו שותפה-מנהלת בחברה משגשגת לעריכת דין בוול סטריט. אביה, מומחה מהולל לרפואת עיניים, בילה את כל זמנו הפנוי בהודו, בהשבת הראייה לאלה שלא יכלו להגיע לקבל טיפול רפואי ראוי או לממן אותו. אחיה הבכור, שפנה לרפואה בעקבות אביהם, זכה במלגת רודס ועתה היה בעיצומה של התמחות במחלות כליות במָאיוֹ קליניק. אחותה הצעירה התבלטה באחרונה בשנתה הראשונה בהרווארד כשזכתה בפרס ובמלגה על שם ג'ייקוב ונדל. כל אחד מבני משפחתה הצטיין ללא מאמץ ברוב הדברים שעשה.

אליס, לעומתם, לא הצטיינה. לא הייתה בה תשוקה לשום דבר מיוחד, אף על פי שהיה לה מנהג לבחון בקפדנות כל גוון, עומק ועוצמה של כל צבע כמעט בכל חפץ שנקרה בדרכה. הזיכרון הכי מוקדם שלה היה של עצמה, מסתתרת בארון הבגדים המרווח של אימה ומסדרת את הבגדים התלויים בו לפי מיקומם על סולם הצבעים.

היא התחילה עם החולצות, חולצות בצבעי ארגמן, סגול, כחול, ירוק, ירוק-ליים, צהוב, שמנת, כתום, אדום, בורגונדי. היא הניחה את החולצות הלבנות בין הצהובות לאלה בצבעי השמנת, אף שאם לדייק, לבן לא היה חלק מהספקטרום. אימא שלה הוקסמה בהתחלה, אך כשאליס חזרה על התרגיל בארונות של אחֶיה, היא לקחה אותה לאבחון כדי לבדוק אם היא אוטיסטית.

ארון מסודר בבגדים צבעוניים
גטי אימג'ס ישראל

בגיל ארבע-עשרה שיקרה אליס לגבי גילה ומצאה עבודה חלקית בבוטיק בגדים, שלוש חנויות מפינת 83 ומדיסון. נדין, בעלת הבוטיק שנשא את שמה, זיהתה עד מהרה את החוש הטבעי של אליס לצבע וכך גם לקוחותיה, שתמיד ביקשו את עצתה של אליס לפני הקנייה. נדין אפילו לקחה את אליס למסע קניות לשבוע האופנה "אמרו כן לחיים, לאהבה ולסגנון" בשיקגו. אליס נהנתה להיות טובה במשהו. ככל שביטחונה העצמי גדל, כך התרחב גם מעגל חבריה.

בשנתה האחרונה בתיכון אזרה אליס אומץ והזמינה את חברתה הטובה החדשה, מנואלה, לביתה לארוחת ערב. אחרי שהחברה הלכה ציינה אימה של אליס שלמנואלה יש קרסוליים עבים. זאת הייתה ההערה היחידה שלה לגבי הערב. למחרת, בחדר האוכל בבית הספר, מנואלה הציגה במונולוג משעשע מאוד איך חברתם הלוחמנית אליס הופכת לעכבר בבית. אליס גלגלה את עיניה וצחקה עם כולם, אבל לחייה בערו.

במסיבת קוקטייל לכבוד חזרתו של אחיה מאוקספורד ציין עמית של אימה שראה את אליס נכנסת לחנות בשדרת מדיסון. אליס עמדה להסביר שהיא עובדת שם כבר כמעט ארבע שנים, אבל אימה התערבה וסיפרה לו שאליס מנסה להתקבל כמתנדבת להדרכה במוזיאון האומנות מטרופוליטן, ולכן נמצאה באָפֶּר-איסט-סייד. זאת הייתה המצאה – אליס ואימה דיברו על האפשרות הזאת פעם אחת, בקצרה, אבל זה הכול. אליס עמדה למחות כשמבט פלדה מטריארכלי השתיק אותה. היא הנהנה באדישות ונחנקה מן ההכרה הפתאומית בכך שלמעשה היא מהווה מקור למבוכה קלה. שלעומת הפעילות היומיומית של שאר בני משפחתה מה שהיא עושה הוא שולי, ואי לכך היא עצמה שולית, אכזבה. הכול הגיע בהתגלות אחת קצרה אך ממוטטת.

כשהגישה את התפטרותה ימים אחדים לאחר מכן, נדין אימצה את אליס אל חזה המרשים ובכתה. לאליס היה זיכרון מרוחק של חיבוק כזה בילדותה, אבל היא לא יכלה לזכור היכן או מתי. היא סיימה את שנת הלימודים האחרונה שלה בציונים ממוצעים ולא הגיעה לנשף הסיום, אף שהשיגה שמונה יארד של משי 'איב קליין' כחול לשמלה.

באחד מביקוריו החטופים בבית הבחין אביה של אליס שהיא קצת מרוחקת וציין זאת בפני אימה, שהגיבה בכך שארגנה לבתם פגישה עיוורת עם בחור צעיר מהמשרד שלה שבדיוק קוּדם להיות שותף זוטר. דניאל היה מבוגר מאליס בעשר שנים, עורך דין חכם עם שרידי גמגום של ילדות. היו לו ריסים ארוכים באופן מטריד והוא היה עשוי להיות נאה באופן אפל אלמלא אוזניו הגדולות מהרגיל. אם הוא מוכן להסתדר עם השיער האדום שלי, חשבה אליס, אני מוכנה להתעלם מהאוזניים.

אימה של אליס הייתה מרוצה במידה יוצאת דופן מהזיווג, ואליס נוכחה לדעת שחיבתו של דניאל לא רק גאלה אותה אלא רוממה אותה. כשהיא מתחממת באור השמש של שביעות הרצון החדשה של אימה הבינה אליס כמה קר היה לה בלעדיה והייתה אסירת תודה עד מאוד לדניאל. כשהגיע זמנה של אליס להתחיל בלימודים על-תיכוניים היה זה דניאל שעודד אותה בעדינות להניח בצד את תוכניותיה לתואר בעיצוב אופנה ב-IED מילאנו ובמקום זאת להירשם לקורס בפַּרסוֹנְס סקוּל בניו יורק, שם הם עדיין יוכלו לראות זה את זה כל יום. לרוע המזל אליס הייתה מתוחה כל כך בשעת ריאיון הקבלה שלה עד שהרסה אותו לגמרי ולא התקבלה ללימודים. דניאל רצה לתבוע, אבל אליס, שלא רצתה להקים מהומה, נרשמה במהירות לקורס באומנויות במכללה מקומית שהתמחתה בדוגמאות ובהדפסות בתלת-מימד, יסודות שהיא חשבה שתוכל בהמשך ליישם בעיצוב וייצור של בגדים.

וכך היה ששנתיים לאחר מכן עזבה אליס את המיטה החמה בלופט שחלקה עם דניאל ומצאה את עצמה עומדת בפני פרופסור פליקס סטוקלינסקי בבטן מתהפכת. פעם נוספת הרים האיש הזקן את מבטו מעבודתה. הפעם תבע מבטו תגובה כלשהי.

פסל "הנשיקה" של אוגוסט רודן
Tony Takitani

היא הגישה שלושה מודלים בגודל קופסאות נעליים בתור עבודת הגמר של שיעור הפיסול בשנת הלימודים השנייה שלה. באישור הפרופסור הם יהפכו לחלקי ברונזה גדולים בהרבה במהלך שנתה השלישית והאחרונה ללימודים. הדגם הראשון של זוג צעירים השלובים זה בזה נראה לפתע כמו חיקוי של 'הנשיקה' של רודן, כפי שאכן היה. אליס התאמצה להישאר רגועה. זה לא היה הזמן להיתפס לבהלה. היא התכוננה לזה עם דניאל. זה היה הרעיון שלו מלכתחילה: לה לא היה מושג מה להגיש בתור עבודת גמר עד שהוא עבר על העבודות שעשתה בשנה הקודמת ועזר לה לכתוב רשימה של בעד ונגד לכל עבודה. אחרי שבחרה שלושה פסלים פיגורטיביים, התכסיס הבא, הסביר דניאל, היה למצוא איזה קונספט, איזה רעיון מגשר שיחבר ביניהם.

אליס כחכחה בגרונה והעבירה את ידה מול הדגם של רודן, והרגישה משום מה כמו דוגמנית מכירות בערוץ הקניות. "אושר: השלב הראשון. שני אנשים נפגשים. מתאהבים. זה... אושר," היא אמרה.

הפרופסור לא הגיב. היא עברה לדגם השני: שני אוהבים בגיל העמידה, זרועותיהם כרוכות זה סביב זה, אבל פניהם מוסבות בכיוונים הפוכים, חתומות. אליס תהתה לפתע מה לעזאזל דחף אותה להציע את החלק הזה, בעל הביצוע המגושם כל כך. אבל היא נצמדה לתוכנית. "סָפֵק: השלב האמצעי," היא אמרה. "האופוריה מתפוגגת. הם צריכים להתאמץ כדי שזה יעבוד. קנאה, שעמום, אכזבות... ממלאים אותם בספק."

הפרופסור הנהן. חיוך הבהב על פניו. כשהיא מהדקת את שתי ידיה מאחורי גבה עברה אליס לדגם השלישי: איש זקן, פניו מעוותות מכאב, אוחז בגופתה נטולת החיים של אישה. 'הפּיֶיטה' של מיכלאנג'לו עם חילוף תפקידים וטוויסט פוסט-מודרני. פתאום זה נראה כל כך צולע. היא דיכאה את האימה שחשה ומשכה קדימה. "אובדן: השלב הסופי," היא אמרה. "אדם אחד תמיד מאבד את האחר."

"תמיד?" שאל הפרופסור.                                                    

"תמיד," היא אמרה. "או שהם מוצאים מישהו אחר או שהם עוזבים או שאחד מהם... מת."

"אז זאת התזה שלך? שאהבה נגמרת רע?"

נדמה כי הקיבה של אליס מתכננת אסטרטגיית יציאה דרך פיה. היא הידקה את שפתיה והנהנה.

הפרופסור הביט לתוך עיניה האפורות-בהירות. כולן היו יפות בגיל הזה, אבל הבחורה הזאת הייתה יפה במיוחד. היא הזכירה לו ונוס בעלת עיני שיש, לא ממש נוכחת, עדיין לא מלאת חיים כרוב בנות כיתתה הסוערות. שנים של ניסיון אמרו לו שגחלים רוחשות במעמקיה שלא נחקרו, אבל הוא חשש שהיא לעולם לא תצא לחקור משום שלעולם לא יתעורר הצורך; יופייה היה מהסוג שפותח דלתות, שיאפשר לה לרפרף בקלילות על פני קרום החיים כל עוד הדבר יתאים לה.

"מה את עושה בחופשה?" הוא שאל לפתע.

"אני... סליחה?"

עטיפת הספר

"מה את עושה? לאן את נוסעת?"

"אני... אני לא יודעת."

"אני רוצה שתעשי משהו שונה, ואני רוצה שתעשי משהו..." האיש הזקן תפס את ידיה מאחורי גבה. לרגע אחז אותן בין ידיו ואחר כך הניף אותן גבוה מעל ראשה. "...משהו וווּש!"

הוא חייך אליה בנועם, אבל אליס הרגישה דמעות צורבות בעיניה. היא אכזבה גם אותו. ובכן, נמאס לה מזה. נמאס לה לאכזב אנשים. נמאס לה להיות אידיוטית. אליס ידעה פתאום בדיוק מה עליה לעשות, ובו ברגע החליטה לעשות זאת.

באותו רגע היא חשבה שההשראה לטוס לחו"ל הייתה לגמרי שלה. היא כלל לא הייתה מודעת לכך שכוחות גדולים ממנה קראו לה לרומא – שבעצם היא זומנה על ידי עיר הנצח. על ידִי.

_______________________

מאנגלית: יערית טאוב

"מדריך האוהבים לרומא", הוצאת כתר, 256 עמודים, 88 שקל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו