משהו לקרוא

"אפילו אמא שלה לא תכיר אותה ברחוב": האזינו לפרק מתוך הסיפור "החוליה" מאת שולמית הראבן

פרק לקריאה והאזנה מתוך הסיפור הקצר "החוליה" עליו מבוסס "מסתור" - סרטו החדש של ערן ריקליס שייצא לאקרנים בשבוע הבא

הארץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נטע ריסקין ו גולשיפטה פרהאני מתוך "מסתור"
נטע ריסקין ו גולשיפטה פרהאני מתוך "מסתור"צילום: גורדון טימפן / סרטי יונייטד קינג
הארץ

את חדר ההמתנה של המוסד הכירה רות היטב, לא פעם חיכתה שם לאבנר. אבל מעולם לא עברה את קו התחום השמור לאורחים, את הדלת שמעבר לה היה קודש־הקודשים. הפעם יצאה לקראתה מזכירה מחייכת, שרות הכירה את פניה ממסיבות היחידה, בזריזות חיברה לחולצתה תג־אורח אלקטרוני, בקלילות הובילה אותה דרך דלתות נפתחות לגרם מעלות, למעלית, למסדרון ולחדר הסמוך לחדרו של ראש המוסד. דלת חדרו היתה פתוחה, ורות ראתה משרד לא־גדול, רגיל מאוד, כמו משרד של סוכן ביטוח, אמרה לעצמה, רק שזה לא בדיוק ביטוח, ועל הקיר תמונות של נשיא המדינה ושל ראש הממשלה. בחתימת יד. זה היה אולי ההבדל היחיד הנראה לעין.

האיש שהזמין אותה קרא אליה מחדרו, מרים יד לברכה.

״רותי, היכנסי ושבי, אני מיד איתך.״ אחר כך אמר באינטרקום, ״נילי, דוּבָּה ישנו? בקשי ממנו שיהיה מוכן להיכנס אלי. וצרפי את הנייר הזה שנתתי לך עכשיו לתיק לראש הממשלה, ואני רוצה שהתיק יֵצא מיד, לא לעכב עוד. קדימה". סגר את האינטרקום וקם.

״בואי, רותי. ברוכה הבאה״.

ישבה מולו והביטה בו. היה לבבי מאוד, פניו השחומים מחייכים, אבל לא הסיט עצמו לעברו השני של השולחן לשבת לידה. שומר על מעמד המפקד, אמרה לעצמה, מוטב כך.

״איך התאקלמתם? קצת קשה לחזור מאפריקה, מה?״

״כל הצמחים נראים פתאום קטנים מאוד,״ אמרה רות.

״ואיך אורנה?״

הוא באמת זוכר את השם, חשבה רות, לא בדק בסֶגֶל לפני רבע שעה. לפחות את שמות ילדיהם של הוותיקים הוא באמת יודע, קצת כמו ראש־שבט. וזה מה שקורה בחבורה כל כך מסוגרת: אילוזיה של משפחה.

״ככה. עדיין מלאה פחדים. הגן עוד לא בא בחשבון״.

״מה אומרת הפסיכולוגית?״

״מה אומרים פסיכולוגים? סבלנות״.

״הילדים משלמים מחיר נורא. מי כמוני יודע. כשחזרנו לפני עשר שנים, אלישבע ואני, איתן פשוט נשאר כיתה. העברית שלו לא היתה מספקת. היה אומלל לגמרי. אלישבע שנה שלמה דרשה ממני להתפטר ולעשות הסבה מקצועית. ככה זה. אין לי תשובה לדברים
האלה, רותי. זה אולי הדבר הכי כואב״.

שתקה ולא נעתרה לו, והוא ניגש לעניין.

״טוב. הזמנתי אותך הנה גם כדי להגיד שלום וברוכה הבאה, אבל גם כדי להציע לך הצעה, ומובן מאליו שאת רשאית תכף ומיד לומר לא, ואיש לא יחשוב מילה רעה. חשבנו עלייך, רותי, כי את פשוט יודעת כמה שפות, למדת בצרפת, ויש לך ראש טוב. בקיצור: אנחנו זקוקים לשמרטף בפריז. לשבוע, שמונה ימים בערך״.

״את מי צריך לשמרטף?״

״אישה אחת שעברה ניתוח פלסטי — יותר נכון, היא עוברת מחר — והחל מיום שני יהיה צריך לשבת איתה בדירה עד שתחלים ונוכל לשלח אותה הלאה. זה הכול. זה גם לא מאסר בית, יהיה אפשר לצאת לחצי שעה פה ושם. רק שהיא לא תגור לבד. לא צופה
בשלב זה שום סיכונים״.

״בדרכון ישראלי?״

״אני חושש שלא. אבל זה לא משנה, כי כעבור השבוע או שמונת הימים תקבלי בחזרה את הדרכון שלך, ואין לי שום התנגדות שאבנר יצטרף אלייך ותעשו עוד יומיים־שלושה של בילוי בפריז, כפיצוי. לא״, תיקן את עצמו מיד, ״אני מבין שאת אורנה עדיין אי אפשר להשאיר לבד. אז נשמור לכם את הצ'ופר הזה להזדמנות אחרת, אני מבטיח. נוצר מצב, רותי, את לא תאמיני, אבל באמת שאין לי כרגע אף אחד שאני יכול להוציא לעניין הזה. הצוערת שעמדה לצאת אושפזה אתמול לניתוח כיס מרה. חשבנו עלייך. הרי את שייכת למשפחה״.

״ואם אני יוצאת, אבנר יוכל לשבת כל היום עם אורנה בבית? לא קוראים לו לישיבות באמצע היום?״

״זה מובן מאליו. אני מבטיח לך. זה התנאי ואף אחד לא יעלה על דעתו לזלזל בזה. את רוצה חצי שעה, שעה, לחשוב על ההצעה?״

״הייתי רוצה קצת יותר פרטים, גד״.

האיש השחום התכופף שוב לאינטרקום.

״נילי, בקשי את דוּבה שייכנס״.

דובה נכנס, גבוה, ג'ינג'י, מחייך, כפות ידיו ענקיות ומנומשות, ונשק את לֶחְייה של רות. משב של חום נכנס איתו, ידידות שאינה מוטלת בספק. צייר במקצועו, ואבנר אמר לה פעם שהוא הזייפן הכי טוב בעולם, ואילו רצה לעבוד עם עולם הפשע, כבר מזמן היה מיליונר. ותיק שבוותיקים. הביא בזמנו עולים ממקומות שמהם היה ברור שאי אפשר להביא עולים. פתח סניפים במקומות שבהם אי אפשר לפתוח סניפים. מחלונות חדריו הרבים שבכל העולם כולו כבר ראה מרידות, הפיכות, מצעדי צבא, המונים מפגינים, ירי. לא פעם יצא אחרון ממדינות שכבר לא היתה מהן יציאה. לפחות פעם, פעמיים, היו משוכנעים שלא הצליח להימלט. אבל הוא הגיע, ג'ינג'י וגדול, מחייך, משפשף כפותיו זו בזו ואומר שכולם פה מגזימים, מזל שהוא אוהב להיות פופולרי. וטפיחות הכתף. והנשיקות. היה סיפור ידוע על נילי, שכבר ביכתה אותו פעם, והאבל היה לשמחה כשנכנס פתאום כמי שקם לתחייה. נילי נשבעה שבמשך כמה דקות חשה את שני הדברים ביחד. שדובה מת ושדובה חי, במעורבב.

״דובה, תכניס את רותי לתמונה״.

״אז ככה. יש אישה לבנונית אחת, נוצרייה ממשפחה ידועה מאוד, מנותקת ממשפחתה, דרך אגב, עושה מה שהיא רוצה כבר הרבה שנים. מנהלת מדיניות נפרדת. והיא עבדה גם בשבילנו — אני אומר גם — והביאה כמה דברים חשובים למדי. בתקופה האחרונה היא היתה קשורה קשר רומנטי לאחד המנהיגים, ולפני כמה ימים המנהיג הזה עף לגן עדן יחד עם המכונית שלו. סיפור לבנוני רגיל. אבל אחרי זה כמה אנשים התחילו לחשוד בה שהיא קשורה לעסק, האישה נבהלה עד מוות, ואני מבין אותה. ביקשה שנוציא אותה משם מיד, נגיד לקנדה. בינתיים הבאנו אותה למקום מסוים באירופה״.

״לפריז,״ אמר גד.

״כפי שגד אמר, לפריז. ולפי בקשתה, אנחנו מכניסים אותה  לקליניקה לניתוח פלסטי, לשנות לה את תווי הפנים. המנתח יודע שהיא ערבייה מהמפרץ שבאה לשם ניתוח קוסמטי, יש עשרות כאלה בפריז ובלונדון, האופנה במפרץ עכשיו זה לבוא לבירות אירופה, לעשות פלסטיקה לנשים ופסיכואנליזה לגברים. סיפור מהסרטים. בעיקר כששייח' מיליונר בא לפסיכואנליזה עם מתורגמן מהשבט שלו. אז בקיצור, האישה מאוד־מאוד מבוהלת, פשוט רועדת מהצל של עצמה. כל הזמן נדמה לה שירדפו אחריה וימצאו אותה, ואני לא מתפלא. הרבה רחמים אין שם, כידוע. אז צריך מישהו, בעצם מישהי, שתגור איתה בדירה עד שהיא תחלים, ואז אנחנו משלחים אותה הלאה, ואפילו אמא שלה לא תכיר אותה ברחוב. וכאן את נכנסת לתמונה. לגור איתה. כמובן, לא לתת לאף אחד להיכנס. אתן גרות בדירה שלנו, מקום בטוח בהחלט״.

״האישה תדע שאני ישראלית?״

״תדע. היא יודעת שהיא אצלנו, בטיפול שלנו. היא גם לא תסמוך על אף אחד אחר.״

״אז למה לא בדרכון שלי?״

דובה הביט בשאלה בפני ראש המוסד, ומשראה הנהון, המשיך. ״כי הדירה הזאת, קצת, נגיד, לא כל כך מוכרת לצרפתים, ואנחנו גם לא רוצים לסבך אותם״.

ראש המוסד התערב, ״הכיסוי שלך יהיה רק כלפי הצרפתים, רותי, וגם לא יהיה עמוק. רק למקרה של — נגיד — תאונה ברחוב או משהו כזה. כלפי הדיירים בבית. כלפי הקונסיירז.' לא מצפים ממך לשום גבורות מיוחדות. אז אַת — מי היא בדיוק, דובה?״

״ספרדייה. באת מברצלונה. בעלך עובד בבית חרושת פז'ו — כמו שהם אומרים, עובד ׳אָ לָה פֵּשוֹ ׳ — ואת העבודה הזאת קיבלת דרך הכומר של הכנסייה ברי־דה־פאסי. הוא לשכת עבודה, הכומר של רי־דה־פאסי. גם לשכת דואר, אל כל העוזרות והמטפלות הספרדיות בעיר כותבים דרכו. מה שלום הספרדית שלך?״

״קצת דרום־אמריקאית,״ הזכירה להם רות.

״בוודאי,״ אמר גד. ״הרי הייתי אצלכם שם בביקור. אני חייב לומר לך, רותי, שמאוד־מאוד התפעלתי מאיך שהצלחת לסדר לך אפילו שם פינה כל כך אישית. אני הרי יודע כמה זה קשה. ובעניין המבטא, אל תדאגי. אין לזה חשיבות. הכיסוי הזה נועד רק לכסות  על ההיגוי הצברי החינני שבצרפתית שלך,״ חייך. ״אבל את באמת לא זקוקה ליותר מזה. אני חוזר ואומר, לא מעריך כמעט שום סיכון, ואני אומר כמעט רק מתוך הרגל, כי אם הייתי צריך לומר את מה שאני חושב באמת, הייתי אומר אפילו בלי כמעט. אני רוצה להביט  בעיניים של אבנר,״ סיים בפחות־מחיוך.

״תשווי את זה לסיכוי להיפגע בתאונת דרכים בארץ,״ זימרר דובה בציניות, מאנפף, ורות חייכה. כמה פעמים כבר שמעה בחבורה את הבדיחה החבוטה הזאת. אמרו שהמציאה אותה אחת הנשים, סטטיסטיקאית במקצועה, וגם היא לא האמינה בה. אבל היו אומרים
אותה, כמו קמע, כמו אמונה תפלה שחֶצייה צינית וחֶצייה רצינית.

״את רוצה להתייעץ עם אבנר?״ שאל גד, קורקטי.

״בעיקרון כן, כמובן,״ אמרה. למען האמת, עוד לא חשבה על כך.

״אבל קודם כול אני צריכה להחליט בעצמי. אגב, מה שם האישה?״

דובה הביט שוב בראש המוסד, וזה השיב בנחת, ״מארי־ז'וזפין גְ'בֵּיילי. זה לא שמה״.

״תיארתי לי.״

היה רגע של שקט. שני הגברים המתינו לה.

״ואם נגיד שאני נוסעת, מתי זה?״

״מחרתיים בשש בבוקר.״

היא חשה שמשהו זע בתוכה, פיזית, שינוי מצב.

״בסדר. מקבלת״.

״בראוו, רות,״ אמר דובה, והיא התביישה פתאום. דובה, שכבר עבר כל כך הרבה, אומר לה בראוו, זה קצת מגוחך; וגד הוסיף, ״אני מאוד־מאוד אסיר תודה. זה נראה לך אולי מבצע קטן ובלתי חשוב יחסית למה שכבר ראית ושמעת כאן, אבל הרי על העבודה השחורה הזאת אנחנו קמים ונופלים. מי כמוך וכמו אבנר יודעים. כבר התגלגלתם מספיק.״

הביטה היישר בעיניו, בעיניים גלויות, משדרת בבירור: התגלגלנו מספיק, גד, זה נכון, ולא נתגלגל עוד, זה הכול, עד כאן, אנחנו נשארים בבית, עם הילדה שכבר נגרם לה נזק, עם הנישואים שכבר נגרם להם נזק, ושוב אל תמציא לנו תפקידים בחוץ לארץ כי אני לא אסכים. גד קלט את השידור היטב, והניד ראשו להן, בלתי מורגש כמעט. היה נדמה לה שהיבהב ביניהם איזה זיק של הבנה, עסק, הסכם ג'נטלמני. הרי לשם כך באה. ואולי לשם כך, העלתה על דעתה, קרא לה בכלל. לעשות עסק. יהי כן.

דובה ליווה אותה למכונית.

״את גם מכירה את ראש הסניף בפריז, רותי. אדם נהדר. זה פרויקה״.

״פרויקה?״ נבהלה. בנו של פרויקה נהרג לפני שנים, במלחמת יום הכיפורים. ורק לפני חודשיים נפטרה אשתו מניוון שרירים ממושך, ובימיה האחרונים הוא עצמו טיפל בה בבית, על פי רצון שניהם.

״פרויקה,״ אישר דובה. ״ביקש תפקיד מבצעי, וקיבל אותו. האֵבל ממילא מבודד אנשים, אז הוא הפך לו את הבדידות לבדידות מקצועית. ממוסדת. יהיה לך קשר יומיומי איתו, רותי, אבל אני עוד לא יודע באיזו צורה. יפגשו אותך בפריז ויתדרכו אותך. לא שזה כל כך מסובך, בסך הכול גיחה קטנה, אבל לנו היא נורא־נורא חשובה. זה המינימום שאנחנו חייבים לאישה הזאת. בכל זאת עבדה בשבילנו״.

עכשיו, שלא בנוכחותו הדומיננטית של גד, באו וצפו ועלו כל הספקות.

״דובה, יהיה מישהו בדירה חוץ ממנה וממני?״

״לא״.

״ואני לא חמושה?״

״לא. אין בזה שום צורך. באמת ובתמים, רותי, ואני אומר לך את זה. הדירה פשוט אינה מוכרת, לא לצרפתים ולא לשום גורם אחר. סתם איזו ערבייה עשירה באה לעשות ניתוח יופי, כמו שהן באות כל הזמן, שכרה אותך בתור ליידי'ס קומפניון, בת־לוויה, וזה הכול״.

״והיא עשירה?״

״היא היתה עשירה מאוד לפני שהתחילה לעבוד איתנו, ומאז נעשתה עוד יותר עשירה. אילו ידעת כמה כסף היא סחטה מאיתנו, לא היית מאמינה. הגזברית חשבה שיש טעות, והגזברות שלנו רגילה לשלם אתנן גבוה. רצה שלוש פעמים אל ראש המוסד  לבדוק אם זה נכון, אם הסכומים שכתבנו באמת נכונים. ומדובר באישה ממשפחה מיליונרית, אל תשכחי. היא רק טוענת כל הזמן שהיא מנותקת ממשפחתה ושאין לה חלק במיליונים שלהם, וזה לא לגמרי מדויק, אבל שיהיה. מדאם ז'וזפין ג'ביילי איננה בדיוק אידיאליסטית צרופה, והיום גם קצת קשה למצוא מי שיעשה את זה מציונות. גם האירופים, אחרי מלחמת לבנון, כבר לא כל כך מוכנים לראות אותנו כעם סגולה וחברת מופת והתגלמות נבואת ישו עלי אדמות. מה אגיד לך, רותי, ההתנדבות פחתה פלאים. צריך  לשלם. גם למדאם ג'ביילי. אבל היא עבדה בשבילנו,״ חזר לזמרור המאנפף, הציני שלו, ״וכל מי שעובד בשבילנו, ילדים, הוא טוב ויפה ומתוק ונחמד ואין בו רבב ואנחנו נשתול על שמו עץ ביער הקרן הקיימת בט״ו בשבט הקרוב״.

״איך היא באמת, דובה?״

״תראי בעצמך. אישה נאה. אינטליגנטית. ממורמרת מאוד על משפחתה, מדברת על זה הרבה. בעיקר על שני אחים שלה שלדבריה נישלו אותה מן הירושה. חניכת אוניברסיטת סן־ז'וזף בביירות. אישה ביירותית אמיתית, חיה שנים עם מלחמת האזרחים הזאת. הרבה חן, לא יהיה לך קשה איתה. היא רק נורא־נורא מבוהלת״.

עמדו כבר למטה, ליד המכונית, ורות עדיין לא חשה שתשובותיו סיפקו אותה.

״דובה, מי מבטיח לי שאיזה ארגון בכל זאת לא עלה עליה? זה לא כל כך נחמד להיות בדירה בלי נשק. אבנר תמיד היה חמוש. למה שלא יהיה לי איזה כלי?״

״אנחנו יודעים שלא עלו עליה.״

״אבל אני לא מוגנת.״

״פרויקה שם, את יכולה לסמוך עליו. זהב של בן־אדם. אני שקט, רותי, אני אומר לך.״

״דובה, בחייך. אתה מדבר איתי. אל תסַבֵּן״.

דובה היסס, ולבסוף גחן אליה והנמיך קולו. ״נו, טוב. גד הרי אמר להכניס אותך לתמונה. אז ככה: אלה שמחפשים אותה בטוחים שהיא בארץ עכשיו. יש להם תצלומים טובים מאוד שלה בהילטון תל אביב ובברכת קינג־דייוויד בירושלים, ובביקור שלה ביד קנדי ובכנסיית הקבר, מתפללת. יופי של תצלומים. הם שילמו עבורם הרבה כסף, שלא תחשבי. והם יודעים גם שבעוד שלושה שבועות היא אמורה לטוס מהארץ לרומא. הם יחכו לה ברומא. ואז יעברו עוד כמה ימים לפחות עד שיבינו שזה לא זה״.

״והיא בכלל היתה אי־פעם בארץ?״

״אף פעם.״

אחר כך הוסיף, ״את רואה, בנינו לה מערכת לא רעה סביבה. אנחנו מאוד־מאוד לא אוהבים לאבד אנשים שעובדים או שעבדו בשבילנו. יש איזו מחויבות, וגם עומדים בזה, או לפחות עמדנו עד היום. לפעמים אתה שואל את עצמך לשם מה כל הטרחה הזאת, וזה מצריך המון אנשים והמון אמצעים, בשביל אנשים שאולי אפילו לא  אוהבים אותך במיוחד. אבל זה מה שהוציא לנו את שמנו הטוב.״

עטיפת הספר

״דובה,״ אמרה רות, ״האמת שאני קצת מתביישת לטרטר אותך בכל השאלות האלה, יחסית למה שאתה בעצמך כבר עשית בחיים. אני לא יכולה להתחרות בכל האגדות האלה של המוסד, דובה. לא בנויה לזה. את שלי אעשה, כמובן, אבל אני אף פעם לא אהיה  מקצוענית. אני לא דובה ולא פרויקה וגם לא אבנר. לא רוצה לשקוע בזה עוד יותר.״

״אף אחד לא דרש זאת ממך, רותי. כל מה שאת צריכה לעשות שם זה להיות טבעית. ואל תיתני לז'וזפין חסידת־אומות־העולם לעלות לך על הראש. את בת־לוויה שלה, לא עוזרת שלה. ואת גם לא מגינה עליה, זה לא תפקידך. רק גרה איתה.״

רות נכנסה למכונית, והוא נשען על החלון והמשיך.

״מחר נסגור את התדרוך שלך מכאן. בפריז תקבלי עוד תדרוך מהבחור של פרויקה. את תראי בעצמך, אפילו אבנר יגיד לך שזה דבר פשוט.״

״אבנר,״ אמרה רות, נועצת את המפתח במתג ההצתה, ״יהיה  האדם האחרון שיחשוב שזה עניין פשוט.״ והפליגה.

______________________________

"החוליה", כנרת זמורה ביתן, 221 עמודים, 94 שקל. ולהאזנה באייקאסט ספרים מוקלטים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ