בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משהו לקרוא

"ג'ונה": סיפור קצר מתוך הספר "לצחוק עם לטאות" מאת יעד בירן

בדרך מבבל לאיי יוון, מדרום אמריקה לירושלים, שולח בירן דרישת שלום ספרותית לבורחס, לקפקא ולאומברטו אקו, וגם למנדלי מוכר ספרים, לי"ל פרץ, לאהרון מגד ולילקוט הכזבים

תגובות
איש יושב על ספסל ביוון ודג דגים
יאנה מרקובה

הגלים מכים באי וניגפים ומכים בו שוב וניגפים עד בלי סוף, קובעים את קצבם של החיים בעיירת לב־הים הזו, שהשחפים המרחפים מעל קו המים מאשרים בקריאותיהם הקולניות. לזמן אין כאן שֵ ם, לא קוראים לו שתיים או שלוש, לא יום שישי ולא יום שבת, לא אוקטובר ולא נובמבר. הזמן הוא השמש הנעה לאיטה ברקיע, ממזרח אל הדרום ואל המערב, עד שהיא מבעירה את השמים באלף גוונים של אדום, עד שהליוס שוקע אל חיקו הכחול העמוק של פוסידון. בראש ההר מצלצל מדי פעם בפעם פעמון המנזר כמו תזכורת לנוכחות אחרת, רחוקה כל כך, לסדר חברתי המתעקש נואשות להיאחז במקום שבו נועד מראש לכישלון, סדר חברתי שהמקומיים נזכרים בו רק בזמן חתונה או מוות. הטבע עצמו כביכול הוא השולח מדי בוקר את הדייגים בסירותיהם אל הים ומשיב אותם אל החוף לפנות ערב, שעה שהמלצרים בטברנות פורשים מפות צבעוניות על השולחנות. בלילה המואר באור קלוש של חשמל צהבהב שותים הגברים אוזו בחבורות קטנות ומן הבתים עולה קול צחוקן של הנשים. אפם של קומץ התיירים המשוטטים בסמטאות המעטות, הלבנות עד כאב, מושך אותם אל השולחנות הערוכים והם משביעים את רעבונם בפירות הים שהעלו הדייגים ברשתותיהם. מוזיקה עצובה, צורמנית, נוגעת ללב, בוקעת ממכשירים ישנים בעומק הטברנות, ויש שתייר כלשהו מזיל דמעה כטוב לבו באלכוהול.

הסופר יעד בירן
ללא קרדיט

ובתוך כל זה הוא, יונה ברגר, כבר אולי שבועיים, והוא שוב אינו בטוח איזה יום היום, הוא יכול בפירוש לטעות וייתכן בהחלט ששכח כליל. בערבים נושבת רוח קרירה המסלקת את חום היום ומזכירה שסתיו. אבל באיים האלה הסתיו רך ורחום ומתמשך. בימים כתיקונם היה לבו מתמרד נגד בדידותה של העיירה, היה תוהה למה להם לאנשים לגור במקום הזה, על הסלע הצחיח שבלב הים. אבל בימים אלה אין הוא שואל. הוא סוגד ומודה לאל על המקום התלוי בין טבע לטבע, רחוק מאלימותה של התרבות האנושית. כבר כמה ימים שכמעט לא דיבר, לפחות לא בפיו, רק בתנועות ידיים. המקומיים אינם מדברים אנגלית והוא אינו מבין את היוונית שבפיהם. אבל הדיבור אינו חסר לו. מילים הוא כותב על דף בדיו כחולה, אותיות עבריות על שולחן יווני מול הים. הוא משתדל להרחיק את אצבעותיו ממכוות העט, אך מפעם לפעם אין הוא מצליח להתגבר והאצבעות עושות את שלהן, רצות חופשיות על הנייר הלבן ומותירות את עקבותיהן בדמות קוּר כחול ומשתולל. מילותיו הן סם, הן חיים ומוות כרוכים יחדיו, הן זיכרון ושכחה. הוא מנסה להציב מילה לצד מילה לצד מילה כמו  חומה שתגן עליו מפני החושך הגדול, אבל החומה שהוא בונה קורסת כמעט מיד תחת משקלה של המציאות החודרת דרך הנקבים הזעירים שנוצרו בבועת האַ ל־זמן שיצר, והחלל הצלול מורעל במשקעי ההיסטוריה ובמסתרי הדת.

תן לכחול האגאי להרגיע אותך, הוא כותב, תן לו, היה חופשי, כדי שיבוא וייכנס בך, כדי שיחולל בך את אותה החוויה, תן לעמוק מכל עמוק, תן לקצף הגלים תן, תן לאדמה המתרוממת בצוקים אדירים מתוך המים, יבואו אליך בשקט מתגנבים אל אחורי המוח כמו היוונית המצטלצלת מסביב, כמו שגנוב גונבת מארץ העברים, כמו המשורר הנודע שהתגורר בשעתו על האי הזה וכתב במחתרת את השירים הקדושים כשהוא סוגד לאור האלוהי, כמוהו גם אתה אמור הללויה, תגיד כבר, נו, או שתכתוב לך את המילים הקדושות שלך, שוטה שבעולם, לעולם לא תבין את השקט הזה, את שלוות האוקטופוס המוגש על שולחן אדום מפה נוכח הים, תכתוב לך, תכתוב נגד האור ונגד הגלים כאילו קץ גדול קרב ובא והוא רק קץ קטן, קצונצ'יק, כמו סרט שנגמר.

והנה תייר המדבר אנגלית. והוא מתיישב ליד השולחן שלו, שואל אם אפשר, מדליק לעצמו סיגריה ומתחיל לנהל שיחת חולין על דא והא, מתגלגלת, איטית, כמו הים, כמו הזמן במקום הזה. "אני פה עם המשפחה", אומר הזר. "מין חופשה משפחתית שכזו, ואשתי והילדים מאוד אוהבים את הים. כל היום הם בחוף. אבל אני פוחד מהמים. כן, אני לא גדלתי ליד הים ולא למדתי לשחות. אז מה כבר יש לי לעשות פה. רק לשתות אוזו ולדבר עם אנשים".

הזמן זולג בשתיקה אבל הם יושבים פנים אל פנים. ברכיהם כמעט מתחככות זו בזו מתחת לשולחן הקטן ויונה נאבק בתביעה לדבר שתובעים ממנו כללי הנימוס ויכול לה. הוא גאה בעצמו על ההצלחה הקטנה הזו והשתיקה מצטלצלת באוזניו כמו אלפי פעמונים בודהיסטיים קטנים. אבל אם הוא מצליח לשתוק הרי שהוא יכול גם לדבר, כמשיח לפי תומו, לא מפני שחוקיה הנוקשים של החברה כופים זאת עליו.

"בסתיו שעבר הייתי בסין", הוא אומר, "באיזה כפר קטן".

אז סינים. הם מדברים על סינים. הוא לא יודע שום דבר על סין. כמה שבועות היה בכפר ההוא והוא אינו יודע דבר. וטוב לו בבורותו. אבל השיחה היא שיחה והוא תורם את חלקו.  "הדמפלינגס היו די טעימים", הוא אומר לאחר מחשבה מעמיקה. הזר צוחק וחושף שיניים צהובות. "זה סיכום מעניין לחיים של מיליארד בני אדם ואלפי שנות היסטוריה", הוא אומר.

"כן", מסכים יונה ומוסיף, "בעצם גם בבית של סבתא שלי, אולי גם שלך, בשם זה או בשם אחר, הכינו את כיסוני הבצק האלה, בעצם הם לא היו כל כך זרים עבורי, מה זה משנה, כולנו בני אדם".

טברנות על צוק ביוון
יאנה מרקובה

"נשתה לחיי זה", מרים הזר כוסית ומחייך שוב, ויונה מצמיד אליה את שלו וחושב שגם השיחה יכולה להיות נטולת זמן אם רק מקפידים שתבוא מבפנים ולא מבחוץ.

"כן, ולפני סין הייתי בשוודיה".

"מוזר", אומר הזר, "איזה צירוף מקרים. אני עצמי משוודיה. כבר הרבה שנים. גם אשתי היא שוודית. והילדים שלי שוודים. אבל אני לא נולדתי שם כמו שאפשר לנחש, אני ממקום אחר". ואולי ינחש באמת יונה מהיכן הוא? יונה קצת סקרן, מנסה לזהות את המבטא שבפיו ואז דוחה את הסקרנות מעליו בשתי ידיים וקם ואומר לילה טוב. הוא לא רוצה לדעת, הוא לא רוצה לזכור שגם לאנשים כמו לזמן קוראים במקומות אחרים בשמות, קוראים להם בשמות משפחה ושמות מדינה ולאום ודת, הוא רוצה לחשוב שאנשים הם כאן כמו הים והרוח והסלעים האדירים. הוא רוצה לתת לדברים פשוט להיות. "לילה טוב", משיב לו הזר בשפה רפה.

שוב בוקר ושוב טברנה ושוב ים. גם מביתו בחיפה יכול יונה לראות את אותו הים ממש, אבל גם את הכרמל שעליו שחט הנביא אליהו ארבע מאות מנביאי הבעל. מדי שנה בשנה בתקופה זו מכה בו הזמן כשוט של זיכרון. בישראל אי אפשר להימלט מפניו של הזמן, הוא חי בפינות הבתים כמו שממית, עולה כפורח בגינות מוזנחות כמו סרפד עקשן או יבלית, ובכל שנה כשמתחיל הסתיו והימים הנוראים עומדים בפתח ומשתקפים בעיני האנשים ובצווחות ערוצי הטלוויזיה, הופך יונה לקורבן חסר אונים של הזמן. פעם אחת נאלץ לשהות בבית חולים תחת עינם הפקוחה של רופאים שהלעיטו אותו בתרופות שלא הועילו, עד שחלף עבר הזמן הנגוע והחיים שבו למסלולם המקוטע הרגיל. ואז עלה הרעיון לברוח, להתרחק משם אל מקום שבו הזמן רחום יותר.

הוא פותח את הבוקר בכוסית של אוזו, כמנהג המקום, ושוב מגיע הזר ההוא, יושב איתו, מפר את השלווה, מצטופף, נדחק, מציק. יותר מדי מילים. בשביל מה הוא צריך את זה. רק רע יצא מכל הסיפור. אבל הזר הזה עקשן וקשה להיפטר ממנו. ג'ונה, הוא קורא לו, ג'ווונה, ולא במקרה, זה יונה שהציג כך את עצמו בניסיון להיעשות כל כולו לגרסת המלך ג'יימס. הם מטיילים יחד בסמטאות. אתמול דיברו על סינים, היום על מנצ'סטר יונייטד וסמארטפונים, שפת הפועלים הגלובלית. בראש עמוד בצומת זעיר ניצב פסלו של גיבור מלחמת העצמאות היוונית. מהודר, נחרץ, גאה, מלוכלך בלשלשת ציפורים. זה מצחיק את יונה. אחר כך זה מעלה דמעות בעיניו. הוא מנגב אותן מהר בקצות אצבעותיו. דמעות של שוטה. דמעות שהזמן גרמן. "אל תבכה, ג'ונה", אומר הזר ומניח יד על כתפו, "באמת שאני מבין אותך, גם אני רוצה לבכות לפעמים".

"אני לא בוכה", כועס יונה ומתנער ממגעו, אבל הזר בשלו. 

"זה לא שלא טוב לי בשוודיה", הוא אומר, "ואשתי באמת נהדרת, אבל אתה יודע, לפעמים, או בעצם אף פעם, אף פעם אין תחושה גמורה של בית, של שייכות, תמיד אני קצת ממקום אחר, לא משם. ואני רואה את הילדים, איך הם שוודים, הם שוודים ואני לא".

ארץ ללא זמן, חושב יונה, זמן ללא מקום, ומילים מילים בלי סוף. יונה מוצא שהדיבור של הזר עוזר לו לעצור את הדמעות, משיב לו את האיזון, וכשהשמש שוקעת הוא שוקע איתה אל השלווה המתוקה. בלילה שוב הזר כמו דופלגנגר בטברנה. "מחר", הוא מבטיח, "מחר אספר לך עוד על החיים שלי, דברים חשובים מאוד, אז נתראה מחר". כי גם יונה הוא זר בשביל הזר וממלא תפקיד חיוני בברית זרים.

בבוקר היום השלישי כשהזר מבושש לבוא, חש יונה בחסרונו ומצר על היעדרו. אבל את הצער יש להשיל מעליך כמו לבוש מיותר, הוא חושב, הכול חולף. שום דבר לא נשאר לנצח. אתמול ישב ודיבר כאן עם אדם והיום הוא יושב באותו מקום לבד וגם זה טוב. בכלל הוא קשור יותר מדי לחפצים ולשמות ולמקומות ואלה מורידים אותו אלי שאול. הוא חייב להיפטר מהכול, להסיר גם את בגדיו המזכירים לו את הקניון שבו קנה אותם, את היומולדת שלכבודו קיבל במתנה מכנסיים או חולצה, את הפגישה ההיא שבה נשפך עליו קפה והכתים את שולי הדש וכולי. מבעל הטברנה הוא מבקש הכוונה אל חוף העירום הקרוב ומקבל הסבר באנגלית קצוצה. אבל די בכך, הנה הוא כאן על החוף, בני אדם ובנות חוה כמו בגן עדן בלא מכאוב הדעת. בנאדם, מה לך נרדם. הוא לא נרדם. פושט בגדיו, אחת ושתיים, הוא בים והים בו, מחבק אותו, פולש אל המקומות המוצנעים, והוא הים, צף על הגלים, סוגד לאור, חוגג את ניצחונו על הזיכרון הארור, קם ועולה מן המים כמו ונוס, טיפות מלוחות נוצצות על עורו הבוהק. על החוף הוא רואה את הזר, כן, הוא שם, מחכה לו ברגליים יחפות, נעליו אחוזות בכף ידו.

עטיפת הספר

"אז אתה יהודי", הוא אומר וצוחק, ובתוך כל העירום הזה יונה מרגיש פתאום את צלקת המילה שבבשרו. היא שם בשיפולי כרסו, מחללת את הטבע כמו חיטים שהפכו לקרואסון. "אני שמח שמצאתי אותך", אומר הזר. "לא היית בטברנה אבל בעל הבית אמר לי לאן הלכת". יונה עוטף את חלציו במגבת, מתיישב על החוף, מכווץ את כתפיו, מביט בבבואתו המשתקפת באישוני הזר, הוא באמת כאן, לא מניח, פושט בגדיו בתנועות ארוכות ומסדר אותם בערימה על החוף. וכך הם יושבים זה לצד זה בעורם החשוף, השעיר, המזדקן. על שכמו של הזר, מבחין יונה, קעקוע קטן של ילד יחף לבוש בלואים, זיפים מזדקרים מראשו וגבו מופנה למתבונן בסרבנות מופגנת. יונה מתבונן בו ומתבונן אבל הילד אינו מפנה אליו את פניו והזר מרגיש צורך להסביר. "עשיתי את זה בגיל צעיר מאוד", הוא אומר, "זה בגלל שאנחנו מחיפה". עכשיו כבר מאוחר מדי. עכשיו הוא זוכר הכול. עיניו נפקחות אל תוך ארובותיהן, והזמן הכחול, הבדולחי, נסדק ומתחיל לטפטף בכבדות על מפת הזיכרון שלו ולהותיר כתמים כהים, כתמים שיש להם דפוס של דמיון ושונות. חיפה שלו, של מי, ויפו ורמלה ועזה והשואה והמדינה שנולדה במלחמה ההיא בארבעים ושמונה והצברים והפליטים והכיבוש וששת הימים ההם שהם לא כמו יום כיפור ואולי כן וביום כיפור מדליקים נרות נשמה לזכר כל ההרוגים והמתים עטופים בתכריכים כמו בקיטל וגם הוא היה במלחמה ההיא וגם הוא נלחם בקרבות שין בשין בעמק הבכא וגם הוא ראה את חבריו הופכים לנרות נשמה לנגד עיניו, בוערים באש קדושה, ויום הדין הפך מאז ליום האימה הפרטי שלו, פרטי כל כך שאף אחד לא האמין לו עד שבאו לבסוף הפסיכולוגים עם המדע שלהם והוכיחו שיש מצב נפשי כזה, כתבו על זה ספרים, דוחות, עשו סרטי טלוויזיה. בשנה ההיא בגדה בו המסורת, במקום שתחבק ותציב גבולות לפחד, תגדיר במדויק את המידה הנכונה שבה יש לחשוש ולקוות, ממש כפי שעושה פעמון הכנסייה המצלצל בצהרי כל יום בראש ההר וקובע רגע אחד לאלוהים, במקום זאת קרסה המסורת שלו לתוך עצמה והפכה לחלום בלהות.

ואולי היום הוא יום הכיפורים. וזוהי שעת מנחה. ובבתי הכנסת קוראים יהודים את סיפורו של הנביא אשר ברח תרשישה מלפני אדוני.

___________________________

"לצחוק עם לטאות", הוצאת כינרת זמורה דביר, 224 עמודים, 94 שקל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו