הארץ
הסופר והמחזאי הבריטי (ויליאם) סומרסט מוהם ב-1923
הסופר והמחזאי הבריטי (ויליאם) סומרסט מוהם ב-1923צילום: אי-פי
הארץ

היא ישבה על המרפסת והמתינה לבוא בעלה לארוחת הצהריים. המשרת המלאי הגיף את התריסים אחרי שהתפוגגה רעננות הבוקר, אך היא פתחה מעט אחד מהם כדי שתוכל לצפות בנהר. תחת שמש הצהריים החונקת היה הנהר חיוור כמת. אחד הילידים חתר לו בסירה שמידותיה היו כה קטנות עד שבקושי נראתה על פני המים. צבעי היום היו אפרוריים וחיוורים; היו בהם רק גווני החום השונים (היה זה כמו לחן מזרחי, בסולם מינורי, המעצבן במונוטוניות הדו־משמעית שלו, והאוזן ממתינה בקוצר רוח לפתרון, אך היא ממתינה לשווא). הציקאדות שרו את שיריהן הצורמים בלהט קדחתני. השירים היו חד־גוניים ובלתי פוסקים כמו שכשוך מי נחל על פני האבנים, אך לפתע כיסתה עליהם שירתה של ציפור, קולנית, ענוגה ועשירה; ולרגע נצבט לבה כשנזכרה בקיכלי האנגלי.

ואז שמעה את צעדי בעלה על שביל החצץ שמאחורי הבונגלו המוביל אל בית הממשל שבו עבד, והיא קמה מכיסאה כדי לקבל את פניו. הוא טיפס מהר על גרם המדרגות הקצר, שכן הבונגלו היה בנוי על כלונסאות, ובדלת המתין המשרת כדי ליטול ממנו את כובע השעם שלו. הוא נכנס לחדר אשר שימש אותם הן כחדר אוכל והן כסלון, ועיניו ברקו מעונג בראותו אותה.

"הלוֹאָה, דוריס. רעבה?"

"רעבה כזאב."

"זה ייקח לי רק דקה להתרחץ ומייד אהיה מוכן."

"הזדרז," חייכה.

הוא נעלם לחדר המלתחה שלו והיא שמעה אותו שורק בעליזות בשעה שהפשיל מעליו את בגדיו והשליך אותם על הרצפה בשוויון הנפש שעליו התרעמה תמיד. הוא היה בן עשרים ותשע אך עדיין נער בית ספר; הוא לא יתבגר אף פעם. זאת כנראה הסיבה שבגללה התאהבה בו, שכן גם חיבה גדולה ככל שתהיה לא היה בה כדי לשכנע אותה שהוא יפה מראה. הוא היה אדם קטן ועגלגל, פניו היו אדומות כמו הירח בגבורתו, ועיניו היו כחולות. פניו היו מכוסות בלא מעט פצעונים. היא בחנה אותו בקפדנות וכבר בעבר נאלצה להודות בפניו שאין בו ולו תו אחד הראוי לשבח. לעתים קרובות אמרה לו כי הוא כלל לא היה הטיפוס שלה.

"מעולם לא אמרתי שאני יפה תואר," צחק.

"קשה לי להבין מה אני מוצאת בך."

עץ קזוארינה
צילום: Doug Beckers

אך מובן שהיא ידעה היטב מדוע התאהבה בו. הוא היה איש קטן, שמח ועליז, שלא התייחס לשום דבר ברצינות יתרה, ותמיד עלה צחוק בפיו. הוא הצחיק גם אותה. הוא חשב שהחיים משעשעים ולא עסק רציני, והיה לו חיוך מקסים. כשהייתה בקרבתו חשה מאושרת ורוחה הייתה טובה עליה, והחיבה הגדולה שראתה בעיניו הכחולות והשמחות נגעה ללבה. היה מענג מאוד לקבל אהבה כזאת. פעם ביושבה על ברכיו בירח הדבש שלהם היא לקחה את פניו בידיה ואמרה לו:

"אתה מכוער קטן ושמן, גָּיי, אך יש בך קסם. אינני יכולה שלא לאהוב אותך."

גל של התרגשות הציף אותה ועיניה נתמלאו דמעות. היא ראתה שפניו מתעוותות מרוב התרגשות וקולו רעד מעט כאשר ענה:

"כמה נורא שהתחתנתי עם אישה הלוקה בשכלה," אמר.

היא גיחכה. הייתה זו התשובה הטיפוסית שציפתה לקבל ממנו.

קשה היה לחשוב שעד לפני תשעה חודשים היא אפילו לא שמעה עליו מעולם. היא פגשה אותו במקום קטן על חוף הים שם בילתה חודש של נופש עם אִמהּ. דוריס הייתה מזכירתו של חבר פרלמנט. גָּיי הגיע לאנגליה לחופשה. הם התגוררו באותו מלון ומהר מאוד הוא סיפר לה על עצמו. הוא נולד בסמבולו שם עבד אביו במשך שלושים שנה בשירותו של הסולטן השני, ואחרי שסיים את לימודיו הוא הצטרף לאותו שירות. הוא היה נאמן לארץ הולדתו.

"אחרי הכול, אנגליה היא ארץ זרה בשבילי," אמר לה. "ביתי הוא בסמבולו."

ועכשיו היה זה גם ביתה. הוא ביקש את ידה בסיום חודש החופשה שלו. היא ידעה שהוא עומד להציע לה נישואים והחליטה לסרב לו. היא הייתה בת יחידה לאִמהּ האלמנה ולא יכלה לנסוע למקום מרוחק כל־כך, אך כשהגיע הרגע, בלי להבין מה קורה לה, היא נסחפה בהתרגשות בלתי צפויה ונענתה לו. מזה ארבעה חודשים הם התגוררו בתחנה מרוחקת קטנה שעליה היה מופקד. היא הייתה מאושרת מאוד.

היא סיפרה לו פעם שהיא הייתה נחושה ממש לסרב לו.

"האם את מצטערת שהסכמת?" הוא שאל, כשחיוך עליז בעיניו הכחולות והנוצצות.

"הייתי טיפשה מוחלטת אילו סירבתי. היה לי מזל לא מבוטל שהגורל, או המקרה, או מה שזה לא יהיה, הוציא לגמרי את ההחלטה משליטתי."

עטיפת הספר

עכשיו היא שמעה את תיפוף צעדיו ברדתו לחדר האמבטיה. הוא היה אדם רעשני ואפילו ברגליים יחפות לא יכול להיות שקט. הוא השמיע קריאה; הוא אמר שתיים או שלוש מילים בעגה המקומית והיא לא יכלה להבינן. אז שמעה שמדברים אליו, לא בקול רם אלא בקול שורקני לוחש. זה באמת לא היה יאה שאנשים יארבו לו כך בדרכו לאמבטיה. הוא דיבר שוב, ואף שקולו היה שקט היא יכלה לשמוע כי הוא נרגז. דוריס שיערה שמדובר באדם הקובל לפניו על דבר מה. זה נשמע כמו אישה מלאית שהתגנבה בחשאי. אך היא בוודאי יצאה מגָּיי בידיים ריקות, שכן היא שמעה אותו אומר: "צאי מפה". את זה מכל מקום היא הבינה, ואז שמעה אותו נועל את הדלת. נשמע קול המים שבהם שטף את עצמו (סידורי הרחצה עדיין שעשעו אותה. חדרי האמבטיה היו מתחת לחדרי השינה, על הקרקע; עמדה לרשותך גיגית מים גדולה ושטפת את עצמך באמצעות דלי קטן עשוי פח), וכעבור דקות אחדות הוא חזר לחדר האוכל. שערו היה רטוב עדיין. הם התיישבו לסעוד ארוחת צהריים.

_____________________________

מאנגלית: יהודה פורת

"עץ הקזוארינה", הוצאת ספרית פועלים, 214 עמודים, 88 שקל

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ